נשמת אדם· רבי אברהם דאנציג
שבת ומועדים
כלל א
המ"א בסי' רמ"ט כתב בשם תוס' במ"ק ח' לחלק בין מילה שלא בזמנה ובין פדיון הבן ואזיל לשיטתו שכתב בסי' תקס"ח בשם התוס' דלא הוי סעודת מצוה. וצ"ע שהרי גם בפה"ב כל שעתא ושעתא זמנו הוא וכ"כ בחינוך מצוה שצ"ב וז"ל ואע"פ שאין למצוה זו זמן קבוע דבכל שעתא ושעתא אחר ל' יום זמנו הוא כו' וכ"כ ביש"ש ב"ק פ"ז סי' ל"ז דסעודת פה"ב אפי' עבר זמנו מכל מקום כל יומא חיובא הוא ע"ש ומתוס' נ"ל דאין ראיה דהתו' כתבו אע"ג דאין מערבין שמחה בשמחה מ"מ סעודת ברית מותר דאין בה שמחה משו' צערא דינוקא אי נמי כיון שזמנה קבוע כו' ר"ל אפי' אם יהיה בה שמחה מותר אבל סעודת פה"ב צ"ע אם מותר וא"ל דזמנו קבוע תינח בזמנו שלא בזמנו היאך יהיה מותר ע"ש וכוונתם דבשלמא מילה אפילו שלא כזמנה ודאי מותר דאין בה שמחה ומש"כ תוס' ואי נמי כיוז שזמנה קבוע הוא כמו ועוד ר"ל דבמילה יש ב' טעמים להתיר וא"כ אפי' שלא בזמנה משום דאין בה שמחה אבל פה"ב שלא בזמנו כתבו תוס' דצ"ע דס"ל דיש בו שמחה דאל"כ למה כתבו תוס' דדוקא בפה"ב הא גם מילה שלא בזמנה צ"ע אע"כ דבמילה בלא"ה מותר משום צערא ואין בה שמח' אבל פה"ב אפש' דאסו' דיש בו שמחה וא"כ אין שום טעם להתיר וכ"ז דוקא בחהו"מ דטעמא משום דאין מערבין שמחה בשמחה דהוי דאורייתא או עכ"פ אסמכוהו אקרא שפיר י"ל דאם יש בו שמחה אסור אבל בע"ש דחל עליו החיוב בכל רגע לפדות וא"כ בודאי שצריך לפדות וכיון שכבר פדה מותר לעשות ג"כ הסעודה ומכ"ש לפי מה שכתב הש"ך בי"ד סי' ש"ה דפה"ב אין בו שמחה והראיה שאין מברכין שהשמחה במעונו וסעודת אירוסין יש בו שמחה והרי כתב המ"א דמותר לארוס בע"ש וכיון שכבר אירס מותר לעשות ג"כ סעודה וא"כ כ"ש פה"ב דמותר אפי' בחהו"מ כ"ש דמותר בע"ש וכן מנהג פשוט כאן בק"ק ווילנא שבע"פ כשיש פה"ב אפי' שלא בזמנו הבכורים אוכלין שם עפ"י הגר"א:
כלל ב
א דברי המ"א בסי' רנ"ג ס"ק כ"ו צ"ע שכתב דאע"פ שלא יקרום קודם ברכו אלא עד שתחשך לא גזרינן שמא יחתה אחר ברכו כיון דלא הוי דאורייתא ובאמת זה אינו מבואר ברש"י ור"ן ומ"מ וצ"ע שהרי הר"ן וכ"מ שהוא דעת המ"מ בפ"א מה' שביתת עשור וכמש"כ הבית יוסף בשמם בסי' רס"א דסבירא להו דתוספת שבת דאורייתא וא"כ איך כתב המ"א דאינו דאורייתא אלא יש לומר אע"ג דהוא דאורייתא מ"מ אינו אלאאיסור עשה כמ"ש כל הפוסקים. וי"ל דס"ל כמש"כ רש"י במנחות ס"א דפריך הש"ס משום מצוה ליקום ולגזור ופרש"י כיון דאין בו לאו אבל תוס' באמת הניחו בתימא דלמה לא נגזר משום מצוה שהרי אם יחתה עושה איסור דאורייתא. ונ"ל דאפשר דכוונתו כיון דאינו אלא גז"ד ל"ג בתוספת שבת וכ"כ תוס' בכתובות מ"ז ד"ה דמסר לה בשבתות דבתוספת י"מ אף על גב דהוי דאורייתא מותר לקדש אשה ע"ש וצ"ע:
ב ואע"ג דהטעם דהוי כמטמין לכתחלה וזה שהיה כבר טמון בתנור וא"כ אינו אלא כמוסיף ומבואר בסי' רנ"ז דמותר להחליף ז"א שאלו היה הטמנה בתנור היה אסור וע"כ דס"ל דזה לא מיקרי הטמנה וא"כ צריך ליזהר בזה שלא להניח כ"ר בכרים וכסתות דהוי תחלת הטמנה אבל אם היה מוטמן בע"ש מותר אפילו להוסיף או להחליף בשבת:
כלל ג
א כתב הב"ח בסי' רנ"ב אהא דכתב הטור שם אין נותנין עורות לעבדן אא"כ קצץ לו בדמים. וז"ל אבל סה"ת ומרדכי ס"ל דלא בעינן קצץ אלא באגרת שניכר שכתב ישראל הוא ויסברו בשבת נתנו. אבל בנתינת בגדים בקבלנות לחוד סגי דכיון דיודע הא"י שישלם לו הישראל לבסוף שרי עכ"ל. והנה אף שיש לעשות סמוכין לדבריו מדברי הטור דבסי' רמ"ז גבי אגרת כתב. אא"כ קצץ לו דמים ידועים ובסי' רנ"ב כתב אא"כ קצץ לו דמיה. משמע לכאורה כדברי הב"ח. אבל ז"א שהרי הטור כתב ברמזים בפ"ק גם בעורות לעבדן אא"כ קצץ בדמים ידועים. וא"כ צ"ל באמת דהטור ס"ל דמה שאמר בגמרא קצץ ר"ל קצץ בדמים ידועים. אבל לפי מה שכתב הב"י בשם הרשב"א רמ"ז דקצץ ל"ד אלא כיון שהתנה עמו ליתן שכרו אע"פ שלא פירש כמה יתן דינו כקצץ. וכ"כ בהדיא בסמ"ג וז"ל. אין משלחין אגרת כו' לפי שניכר שכתב ישראל הוא ויסברו שבשבת נתן לו אבל אם קצץ ליתן לו מעות בכך מותר עכ"ל וכ"כ בש"ע בסי' רמ"ז. וכיון דדין קצץ בעורות כו' נלמד מדין אגרת וכ"כ כל הפוסקים. וא"כ כ"ש דזה מקרי קצץ. בעורות וכיוצא בו. וכ"מ מרמב"ם פ"ו שכתב בהלכה י"ב אא"כ קצץ. וכ"כ בהל' כ' באגרת. וכתב המ"מ שנלמד מדין אגרת. ואיך נימא דקצץ שכתב יתפרש לב' ענינים. אע"כ דהכל אחד. ומש"כ דכן משמע בסה"ת והמרדכי. המעיין שם לא משמע מידי. וז"ל הגמ"ר וצ"ע אם בעי קציצה בכלי לכובס ועור לעבדן. אבל בתוס' מצאתי דכלי לכובס מסתמא היינו קציצה שאינו עושה בחנם עכ"ל. וכוונתו פשוט כיון דידוע דאינו עושה בחנם א"כ ממילא הוי כקצץ. דדוקא אם א"י מסופק אם יתנו לו שכר זה נקרא לא קצץ. ולא כב"י שכתב ריש סי' רנ"ד דהגמ"ר ס"ל דלא בעינן קצץ. ודבריו תמוהים שכיון שכתב שאינו עושה בחנם אדרבה משמע דבעינן קצץ. רק דזה נקרא קצץ. והמ"א בסי' רנ"ב כתב בשם הגמ"ר ושינה לשונו וכתב דבזמה"ז כלים לכובס מסתמא היינו קציצה דקצבתו ידוע. ודבריו צ"ע שהרי בהדיא פסק הש"ע אפי' באגרת לא בעינן קצבתו בהדיא דוקא אלא סגי שיאמר לו שיתן לו שכר וגם דברי המ"א שם ס"ק ט' שהניח דברי הב"י והב"ח בצ"ע. שכתבו דאם עושה בשכר אפי' לא קצץ א"צ למחות עכ"ל. ופשוט דכוונתו דאפי' לא קצץ דמים ידועים דגם זה נקרא קצץ ובחנם הניח דבריהם בצ"ע. ומש"כ שם עוד דהירושלמי מיירי בקצץ דאל"כ אסור ליתן לו כלל. וז"ל הג"מ אהא דירושלמי נתן כלי לכובס א"י ומוצאו עובד בהן בשבת אסור אר"י לימא ליה דלא יעבוד אר"י הדא דתימא בטובת הנאה אבל בשכר בעבודתו עסוק פי' לא יוכל למחות עכ"ל וא"כ בודאי אין חילוק אם פסק לו דמים ידועים או שאמר לו שיסלק לו לא ישמע לו הא"י. אחר כותבי זאת ראיתי רוב דברי בא"ר סי' רמ"ז:
ב בסי' רנ"ד כתב המ"א דבשל רבים ליכא חשדא. וא"ר כתב דזה דוקא בעו"ג שהוא איסור חמור. נהנה לפי מ"ש המ"א א"כ היה יכול להתיר אפילו כששנים דרים בחצר דשנים מקרי רבים כמ"ש הש"ך בשם רי"ו סימן קמ"א. ואך ח"ו להקל בזה דהא אפילו בקצץ אסור בביתו של ישראל. ולא התיר המ"א אלא ברחוב דהוי רה"ר כמ"ש דפינוי רחוב לא נקרא ע"ש יהודים אבל בחצר אסור אפילו בקבלנות ואפילו דרבים. והנה הש"ך שם כתב ראיה דב' מקרי רבים דאמרינן בריש ברכות בתרתי א"ה חשדא נמי ליכא ע"ש. ולפ"ז מוכח דל"ד בעו"ג אלא דה"ה עכ"פ בזנות נמי. ובזה נסתר ראיות ת"ש מאה"ע סי' י"ב דב' דיינים שהתירו אשה מותרת להנשא לא' דאין אדם חוטא בשביל חבירו. וה"ק תיפוק ליה דבתרי ליכא חשדא. ומזה הוכיח דדוקא בעו"ג. וליתא שהרי בזנות איתא להדיא בגמרא. ובאמת הטעם שכתוב באה"ע הוא אמת שם. גם מה שהביא ראיה מביצה והוא בסי' תקט"ז סעיף ב'. י"ל דהתם יחשדו הרואים שהנושאים לא ידעי מידי אלא המשלח ימכרם. אך מה שהחליט הרי"ו דשנים מקרי רבים צ"ע שהרי אמרינן מגיטין נדר שהודר ברבים י"א דהוי בעשרה וחטאת גזולה שלא נודעה לרבים שם כתב התוי"ט בשם הירושלמי דהוי בג'. ועוד צ"ע דא"כ הא דפריך והא ר"ג יחיד היה. צ"ל שלא היה לו שום בני בית וזה צ"ע. וגם מה שכתב הב"י שרי"ו למד כן מהא דאבוה דשמואל ולוי נכנסו לבית הכנסת. משמע דבתרי ליכא חשדא אין ראי' די"ל דבלא"ה היו רבים שם בבהכ"נ. ולפי דברי רי"ו צ"ל דהא דפריך והא ר"ג אע"פ שהיה לו בודאי בני בית מרובים ואשה כולם נחשבים ליחיד ועיין כתובות כ"ג ע"ב תוס' ד"ה כגון:
ג בסי' רנ"ב כתב בש"ע דמלאכה מפורסמת ועושה במקום מפורסם טוב להחמיר ולאסור. וכתב המ"א דר"ל דאם רואה צריך למחות אבל מותר ליתן לו. וכתב המ"א דצ"ע שהרי בסי' רמ"ד בסעיף ד' כ' דמדינא דינו כמחובר וא"כ אסור ליתן לו מדינא וע"ש. ולי צ"ע שהרי כתבתי בסימן הקודם בשם הגמ"ר דהטעם וחילוק דבחנם צריך למחות ולא בשכר. מהני שא"י לא ישמע לו מפני שכרו. וא"כ כיון דמיירי בקצץ לו שכר מה יועיל שימחה לו וכמ"ש בש"ע סימן ב' ודוחק לומר שימחה לו כדי שיבינו הרואים שלא נתן לו בשבת. ועוד דא"כ לא היה לו להמחבר לחלק דין זה לסעיף בפ"ע. אלא דה"ל לכתוב הכל בסעיף א' דאם עושה בחנם או במלאכה מפורסמת צריך למחות. ולכן נ"ל דצדקו דברי המ"א מה שכתב לחלק בין ספינה שנקרא שם ישראל עליה ובין שאר מלאכת פרהסיא. שהרי דין דנתינה כתב בסי' רמ"ד בשם ס' תה"א. ובסי' ר"ב כתב בשם רי"ו אסור ותיכף כתב דברי הרשב"א בערבה דטוב להחמיר וכתב הרמ"א בסי' תרס"ד אם יש אחרת הרי להדיא דבדבר שלא נקרא שם ישראל עליו אינו אלא חומרא דאפשר להחמיר אבל לצורך גדול יש להתיר. וכן צ"ל ע"כ שהרי בבית ישראל הכל אסור. והיינו משום דהוי מלאכתו בפרהסיא כמ"ש בסימן רמ"ד בענין קבלת מכס. וא"כ למה כתב דהוא חומרא. אע"כ צריך לחלק. ומכ"ש הכתונת של ישראל אע"ג שיודעים שהם של ישראל כתב הת"ש דאין כאן חשש כיון שאין יודעין של מי הם. ונ"ל לדקדק כן מדברי רי"ו שכתב הב"י שנודע לבעלים משמע דוקא שיודע מי הם הבעלים. אבל מה שניכר שהוא של ישראל ולא נודע בעליו אין חשש. והקשה לי ידידי הרבני מה' דובער שהרי במנחות מ"ג אמרינן אין מוכרין טלית לכותי משום זונה. פרש"י בלשון ב' שתאמר שישראל נתנה לי ואתי למחשדיה משמע אע"פ שלא נודע מי הוא. והשבתי דכוונת רש"י שתאמר ישראל זה נותנה לי וכ"מ מדסיים ואתי למחשדיהו ולא כתב למחשד. וכ"כ בהדיא בנ"י וז"ל פירש"י כו' א"נ זונה כותית ותאמר פלוני ישראל נתן לי כו' וא"ל דה"נ יאמר שהוא של פלוני ישראל. ז"א דא"כ יאמר ג"כ כמה קצץ לו. ורי"ו בנתיב י"ט ח"ג לא כתב רק לשון א' של רש"י. ומצאתי בתשובת תשב"ץ ח"ב סי' נ"ד שכתב הא דב"ה מתירין עורות לעבדן אע"ג שהנכרי כובס ע"ג הנהר שכל שאינו עושה בבית ישראל מקרי צינעה דלא פליג רבנן וסיים וז"ל שהיודע שזהו מצודתו של ישראל ידע גם כן שהנכרי אריסו ע"כ. ודע דאם ידעו בדבר ג' בני אדם זה נקרא מפורסם כמ"ש רש"י בשבועות כ"ה ע"ב ד"ה והוא שניכר:
ד עיין תשובת רש"ל סימן ק' שהתיר למי שקנה משר לבשל לו מלח והישראל שוכר פועלים לבשל בקבלנות והכלים הם של ישראל ". והנה מזה מוכח דלא איכפת לן במה שמבעיר הנכרי עצים של ישראל דמסתמא גם העצים הם של ישראל. ודלא כר"ש הביאו הגמיי' בפ"ו סימן ו' דבעצים של ישראל אפילו בבית נכרים אסור. אלא כדעת תה"ד שהביא שם דאפילו שביתו של ישראל מותר להניחו לעשת מלאכה שאינה שייכה לישראל ע"ש ומש"כ ר' שמחה ראיה מעורות לעבדן וכתב מ"ש שאר מלאכות ממבעיר עצים. צ"ל דל"ד כיון דמחוייב ליתן לו מה שצריך א"כ גם העצים הם שייכים להנכרי. וה"ה בבישול מלח כיון שנכרי אדעתא דנפשיה קעביד א"כ גם העצים נקלו לו. והמעיין בהגמיי' יראה להדיא שר' שמחה אוסר להבעיר בבית ישראל אפי' אין ישראל נהנה ממנו. וסה"ת מתיר ומשמע אפילו בעצים של ישראל כן דעת ר' י"ט:
ה שאלה אם מותר ליתן קורות לעשות מהם נסרים לסחורה כיון שידוע שעושין כן בקבלנות מכל (שאק) כך וכך. והנכרי עושה זאת בחצירו רק כיון שנסרים הוא צורך מחובר ודינו כמחובר:
תשובה הנה לכאורה משמע מדברי תוס' ורא"ש דטעמא דאוסר בית בקבלנות שיאמרו שכיר יום הוא ולפ"ז משמע דאם נתפרסם או שמנהג בכל אותו מקום לבנות בקבלנות מותר וכן הוכיח אמ"ו בנודע ביהודה חלק ראשון סי' י"ב דהא במרחץ סי' רמ"ג דאסור ג"כ להשכירם ואפ"ה אם המנהג כך מותר וה"נ דכותי'. אבל בימיו לא היה בנמצא כלל ספר התרומה אפי' אחד בעיר. וז"ל בסימני' סי' רכ"ב דלעשות הבנין שמא אף רבנן מודו דאסור דברשות ישראל הוא דאף תלוש כמו כלים לכובס דשרי היינו דוקא ברשות נכרי עכ"ל. וכ"כ שם בפסקים סימן רכ"א וז"ל. אבל בשבת שרי קבלנות אפי' בתוך התחום וכן. פי' ר' יעקב. ומורי ר"י אומר שזה דוקא בתלוש ובביתו של נכרי ומרחיים אין ראיה שהמלאכה נעשית מאליה. אבל בקבלנות שהנכרי עושה מלאכת ישראל אסור כאלו מצוה נכרי לעשות בשבת וע"ש עוד סי' רכ"ב. וכ"מ ירושלמי שהביאו תוס' דאפי' כלים בקבלנות אסור בבית ישראל. ולכן כתבתי בח"א כלל ג' סימן י' וסי' י"ד דאסור להניח להעמיד תנורי בית החורף. אע"ג שזה ידוע שעושין בקבלנות כיון שהוא בבית ישראל. ובנ"א שם סי' א' בסופו כתבתי בשם הגמ"ר דאי' בירושלמי נתן כלי לכובס ומצאו עובד בהן בשבת אסור אר"י לימא ליה דלא יעבוד אר"י הדא דתימא בטובת הנאה אבל בשכר בעבודתו עסיק (פי' לא יוכל למחות) עכ"ל. וא"כ כיון דמדינא צריך למחות רק שהנכרי לא ישמע לו וא"כ אם עושה בביתו הרי אנו רואים דניחא ליה ומרחץ שאני כיון שנתפרסם שהשכירם לנכרי. וא"כ אינו ברשות ישראל. וא"כ אין שום היתר בביתו של ישראל אפי' אם המנהג כן בכל העולם לא מהני. ולפ"ז לנסר הנסרים ברשות ישראל אפי' אינו בחצירו אסור לכ"ע אפי' שהוא מפורסם שהוא בקבלנות. אבל אם הנכרי עושה בחצירו בקבלנות רק כיון שהוא לצורך מחובר. נ"ל פשוט להתיר דהא דמחולקים לפסול קורות ואבנים לצורך מחובר היינו כשישראל בונה בית ופוסל אבנים וקורות לצורך אותו בית בזה אוסרין האוסרים. אבל כשאינו בונה כלל רק שעושה למכור מהיכא תיתי לאסור ומה בכך שהוא לצורך מחובר דהא טעמא דמחובר אסור כיון שזה רשות ישראל הוי כאלו בציווי הישראל כמו שכתבתי הטעם משא"כ לסחורה וכ"כ בלבוש סי' רמ"ד בהדיא וז"ל ואם עיקר הבנין הוא בתוך התחום יש אומרים שאם סותר האבנים וכו'. וכ"מ להדיא בס' התרומה שם וכלבו ובסמ"ג לאוין הלכות שבת דף ע"א. ולכן נ"ל דיש להתיר בפשיטות. אך נ"ל דזה דוקא שאין נוסרין לבנין שהוא מיוחד לישראל רק לסחורה כשיזדמן לו למכור. אבל אם היו מיוחדים לאיזה בנין של ישראל אפי' אינו ידוע בעלים שבונה. והדבר ג"כ מפורסם שהנסרים אלו מיוחדים לבנין זה יש לאסור:
כלל ד
א הטור. פסק כרשב"ג דא"צ לפסוק והראב"ן כ' דפלוגתא דר' ורשב"ג קאי על המפליג לדבר רשות קודם ג' ימים אבל המפליג לדבר מצוה לכ"ע א"צ לפסוק וא"כ במקום דא"א לפסוק כדאי הם לסמוך עליהם ועוד נ"ל דהא דפוסק ע"מ לשבות אין ר"ל שלא ילך עם הספינה בשבת דכיצד יעמוד באמצע הים ואין זה ביד הספן ועוד לטעם הרי"ף משום עונג שבת מאי מהני מה שיעמוד באמצע הים או שהספינה תלך דוחק לומר דפוסק ע"מ לכנוס לעיר אלא נ"ל דר"ל דפוסק עמו לשבות ממלאכה ר"ל שלא יצטרך הישראל לעשות מלאכה בשבת ואינו שובת ר"ל כשיצטרך יעשה ג"כ מלאכה דאז הוי פ"נ וא"כ תנאי זה שלא יעשה מלאכה יכול כל אדם להתנות:
ב עיין מ"א ס"ק ח' ונ"ל כוונתו דלפי מש"כ בש"ע אסור משמע דאסור להפליג ואין לזה טעם ולכן כתב רמ"א דבודאי מותר להפליג אף שילך בשבת ובלבד שלא ילך חוץ לתחו' ונ"ל דאפי' הפליג מיום א' אסור וכמו שכתב הב"י דלא כמהרי"ק ומה שהקשה בד"מ והא אפי' במקום שיצטרך לעשות מלאכה מותר קודם ג' ימים נ"ל דלק"מ דבודאי מותר להפליג במקום שיהיה מההכרח שיצא חוץ לתחום ובזה גם הב"י מודה אלא שחולק אמהרי"ק דס"ל כיון שהפליג ג' ימים לא גזרו חכמים כלל על איסור תחומין והב"י ס"ל דגזרו ולכן במקום דאפשר שלא יצא חוץ לתחום אסור לצאת בשבת ואפשר דגם רמ"א שכתב סעיף א' ואפי' אין בגבוה כו' היינו במקום שא"י לו לשבות וצריך לצאת חוץ לתחום באמת מותר ולכן יש להחמיר אם אפשר דהא רמ"א יליף ממלאכה והתם בודאי אם אפשר שלא יעשה בודאי אסור:
כלל ה
המ"א סי' רס"ג כתב בשם הדרישה (י"א בשם אמו) שבי"ט תברך קודם הדלקה והמ"א כתב דלא פלוג כמו בסי' קנ"ח ומתוספת פסחים ז' ונ"ל דאין ראיה משם שהרי לכמה פוסקים דקבלת שבת אינו תלוי כלל בנרות ואפי' לדעת בה"ג שהביא הש"ע שם כ' דאינה רשאי לכבות הפתילה ולא כתב כלל מן הברכה ואפילו להמרדכי דס"ל דתברך אחר הדלקה י"ל דוקא בשבת אבל לא מצינו שיהיה כן תקנת חז"ל שנאמר לא פלוג דבשלמא בטבילה דאי' להדיא בגמרא טבל עלה י"ל לא פלוג ובאמת בנט"י לא כתבו תוס' ורא"ש בפסחים מטעם לא פלוג רק שכתבו דנהגו כן ועוד דלא שייך לומר לא פלוג אלא דומיא דטבילה דטבילת כל אדם שכיח וטבילת גר בא"י לא היה שכיח וא"כ כשראה הגר שכולם ברכו קודם גם הוא ברך קודם טבילה והוא לא היה ראוי לברך וכן בנט"י מכל הנטילות שכיחי שייך לומר שלא חלקו אבל בהדלקה דשבת שכיח וי"ט לא שכיח ולמה לא נחלק ביניהם ואפילו בטבילה כתבו תוס' רק דאין לגעור בנשים שמברכות אחר טבילה אבל לא שיהיה איזה תקנה בזה. ולכן הגם שאיני כדאי לחלוק על המ"א מ"מ נ"ל דראייתו אינה ראיה ועוד לדבריו למה מהני תנאי כמש"כ סעיף י"א ואם כן לא גרע יו"ט מאלו התנה:
כלל ט
א נראה לי סמך לזה דבפ' ויקהל כתיב ששת ימים תעשה מלאכה וכן בכי תשא כתיב ששת ימים יעשה מלאכ' וביתרו כתיב ששת ימים תעבוד ולא כתיב תעבד וכן במשפטים כתיב ששת ימים תעשה מעשיך ונ"ל דבפ' ויקהל ובכי תשא ששה הזהיר על מלאכות המשכן כדפירש"י שם לכן כתיב יעשה ותעשה שהוא לשון ציווי שכוונתו שאתה מחוייב לעשות מה שאין כן בשאר פרשיות דהוי מלאכת רשות' ובליקוטי תורה להאר"י ז"ל כתב דתעשה משמע שנעשה מעצמו כמו שכתוב והבית בהבנותו דרשינן שנבנה מעצמו וכ"כ ב"י בסי' רמ"ה בשם סמ"ג די"א דמלאכת א"י בשבת הוא מה"ת מדכתיב כל מלאכה לא יעשה ולא כתיב תעשה ועכ"פ זה קאי על מלאכת המשכן שמצוה לעשותו ואם כן כיון שהזהירה התורה ששת ימים לעסוק במלאכת המשכן וע"ז אמרה תורה כל העושה מלאכה ר"ל מלאכות אלו שצויתי לכם לעשות בששת הימים אם תעשו אותה בשבת יומת ובפ' אמור דכתיב ג"כ תעשה י"ל דהוא הדיבור בעצמו שכתוב בפ' ויקהל:
ב כן הוא בירושלמי פ' כלל גדול מה חרישה היה במשכן שהיו חורשים לסממנין ובודאי דקאי על כל מלאכת הסממנין וא"כ צ"ל דבמדבר סיני שהיו עושין המשכן היה ראוי לזריעה וחרישה דדוקא במדבר הגדול כתיב לא מקום זרע ונראה שכל המלאכות האלו היו צריכין לשאר הסממנין שנותנין בצבע כדאי' במנחות וברמב"ם הל' ציצית כיצד צובעין תכלת ע"ש שאל"כ הרי התכלת הוא מדם חלזון ותולעת שני הוא מין תולעת וכן ארגמן כמדומה שמעתי שהוא מין קרקע ועיין בסמוך:
ג בירושלמי מה צביעה הי' במשכן שהיו משרבטין בבהמ' בעורות אילים מאדמים אר"י הדא אמרת עושה חבורה ונצרר בה דם חייב כו' הצר צורה ראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע עכ"ל והוא תמוה מאד דמאי מקשי מאי צביעה היה במשכן ואין לך צביעה גדולה שהי' צריכין לצבוע הירועות והמפרש שם שכ' שלא היו צובעין שהרי התכלת הוא דם חלזון ולא נמצא אלא בימה של זבולון אלא שהיה כבר בידם צמר צבוע ממצרים. ולענ"ד זה טעות שהרי בשנה שניה לצאתם קודם מחלוקת קרח כבר נצטוו על ציצית כדמוכח מקרא שעשה טלית שכולה תכלת (ע"ש ברש"י) ותכלת צריך צביעה לשמה כדאיתא בהדיא במנחות וברמב"ם וע"כ נ"ל שהיה בידם הצבע של חלזון ובאמת מוכח מקראי שגם צמר צבוע תכלת היה בידם כדכתיב בויקהל וכל איש אשר נמצא כו' תכלת וארגמן כו' וכל אשה כו' בידיה טוו ויביאו מטוה את התכלת כו' דר"ל דהצבע תכלת וארגמן היה ביד האנשים ונשים היו טווים הצמר הצבוע כבר תכלת דכיון שכל הנדבה הביאו בב' ימים כדכתיב בבקר בבקר וא"כ אימתי היו צובעין וטווין ובאמת יכולים לומר דאפילו לא נעשה שום מלאכה במדבר מ"מ שפיר ילפינן ממלאכת המשכן שהרי כל אלו המלאכו' נצרכין ומ"ש אם עושין המלאכה בשעת עשיה או שנעש' מקודם לזה אך בירושלמי משמע שהיו חורשין בשביל הסממנין וכן כל המלאכו' ואף שאינו מוכרח איך שיהיה דברי הירושלמי תמוה. ונ"ל דבירושלמי תפש לו שיטה אחרת דאי' שם בירושלמי הדא איתתא דשרקא אפה דשרקא מעזלא (ר"ל שצובעת פניה או שצובעת מטוה) חייב' משום מלבן וצ"ע דהל"ל משום צובע ולכן נ"ל דס"ל לירושלמי דמה שליצובעין צמר וכל דבר בצבע א' כ"ז הייוא בכלל מלבן דמ"ש מלבן או שאר צבע והחיוב דצובע הוא דוקא כשעושה ציורים כדאי' התם הצר צורה כו' השני משום צובע וא"כ אף שהיו צובעין במשכן בתכלת ארגמן כיון שכל היריעה היה צבע א' א"כ הוא בכלל מלבן ולא בכלל צובע וזהו דפריך מה צביעה היה במשכן דלא מצינו שם שעשה ציורין בצבע ומשני שהיה משרבטין באילים ור"ל שהיו מכים בשרביטין שיהיה נצרר הדם בחברבורות וזהו עורות אלים מאדמים ר"ל שהעורות נעשה מאילים מאדמים ולא כפרש"י בתרומה ובודאי לא היה באילים רק חברבורות אדומים וזהו שפיר צביעה כעין ציור וא"ש ובזה מיושב לי שפיר דעת הרמב"ן הביאו הב"י סס"י ש"ך דסוחט בגד תולדת צובע כדרך מלבן וכ' הב"י שלא ירד לעומק דעת רמב"ן שמרכיב סוחט אתרי רכשי אצובע ומלבן ע"ש ולפ"ז א"ש דזהו שיטת הירושלמי וכדאיתא בירושלמי להדיא ור"ל צובע משום מלבין והא דרב שמחייב בשוחט משום צובע היינו נמי כיון שאינו צובע אל' בית השחיט' הוי שפיר צובע:
ד בגמ' אמרינן דקושר ומתיר היה במשכן שכן צדי חלזון קושרין ומתירין ברשתות שצרין אותן אבל בירושלמי איתא א"ר פינחס מחופרי יריעות למדו נפסק היה קושרו חזר ונפסק כו' חוזר ומתיר את הראשון ולא ס"ל בגמ' שלנו השתא כו' ומה שלא תירץ הירושלמי מצדי חלזון אפשר דאזיל לשיטתו דאי' התם הצד חלזון אינו חייב משום צידה וכ"כ תוס' בשבת ע"ה ד"ה הצד בשם הירושלמי ואפשר דסבירא ליה לירושלמי שלא היו צריכין רשתות לחלזון וכדמשמע במגילה ו' רש"י ד"ה ע"י חלזון שעולה מן הים להרים וצובעין בדמו כו' ולתחש נמי לא היו צריכין רשתות שממילא בא למשה כדאיתא שם בירושלמי ועיין בסמוך:
ה הצד בירושלמי הצד חלזון אית תני חייב משו' נטילת נשמה ולית לה צידה ואתיא כהאי דאמר ר"א כו' מין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר כו' ור"ל דק"ל שהרי חלזון היה בים של זבולון ולא היה להם במדבר וע"ז אמר כהאי דר"א ופי' המפרש בחד ל' דר"ל דציד' לא היה במשכן כלל דחלזון לא היה להם במדבר. וכבר כתבתי בסי' ג' דז"א אלא כמש"כ בסי' ד' דס"ל דל"ש צידה בחלזון וכמ"ש תוס' וכ"כ המ"א בסי' תצ"ז בשם הירו' דבדגי' ל"ש צידה ומש"כ המפרש דמסתמא בא התחש מעצמו אל משה וא"צ צידה גם ז"א דאטו אם יבא צבי אצל האדם ויתפסנו לא יהיה חייב משום צידה ולא גרע מצבי סומא וישן בדף ק"ו ע"ב ע"ש דחייב וכן מוכח מתוס' שהבאתי שכתב דבירושלמי משמע דבחלזון ל"ש צידה אלא הנכון כמ"ש בלשון ב' דצידה היה במשכן בתחש:
ו והמעבד בגמ' שלנו היינו מולחו היינו מעבד עיין ברש"י ובירושלמי מה עיבוד היה במשכן שהיו מסרגלין בעורות משמע דס"ל שלא היה עיבוד כלל ולא ניחא לירושלמי לומר כגמרא שלנו משום דתרי מיני עיבוד דלרככו בלבד והשערות יהיו נשארים מולחין העור מצד א' כידוע ואם רוצין להסיר השער אזי מעבדין אותו לגמרי וא"כ שפיר י"ל דחשבינן בתרתי כבורר ומרקד ולכן פריך כיון שלא היה עבוד במשכן כלל דס"ל שלא היו מסירין השער כלל ודלא כפרש"י בחומש דעורות אילים צובעין אדום לאחר עיבודו אלא כמ"ש בירושנמי שהיו משרבטין באילים וס"ל שלא היו מעבדין ומכ"ש עורות התחשים שהיה היופי בשערות שלו כדאמרינן בשבת כ"ח ששש בגוונין שלו אבל הגמרא שלנו סובר כפירש"י שהיו מעבדין ומסירין השער ואח"כ צובעין אדום ולכן פריך היינו מולח כו' ואיתא שם בירושלמי ואתיא כהאי דר"ש בשם בר' אבוה מותר לעשות אהלים מעורות בהמה טמאה ועיין במפרש ולא ידעתי מנ"ל וכ"ש מה שכתב דה"א דאסור בהנאה דליתא דמה"ת מותר כדאיתא בפסחי' בשרצי' דכתיב לכם אלא כוונת ר"א מותר לעשות אהלים ר"ל אהל משכן מותר לעשות מעור טמאה דס"ל תחש טמא היה וכדאית' בבבלי בעי ר"א עור טמאה בו' וכדאיתא בירושלמי מתני' כל היוצא מן העץ ר"א שאל מהו לעשות אוהל מעור טמאה והיינו כיון דמותר לעשות אוהל המשכן מעור טמאה וא"כ אצ"ל כמין קלא אילן דהיינו שהיו צובעין עורות אלא שהיה תחש ממש עם השערות שלא היו מעבדין אותו כלל:
ז והממחקו בירושלמי מה מחיקה היה במשכן זעירא בר חנינא בשם ר' חנינא שהיו שפין את העור ע"ג עמד (ובזה עיין בגמרא שלנו ע"ה וע"ב ברש"י ותוס' בשם ר"ח כתב שהיו שפין בעור ע"ג העומד להחליקו וי"ל דר"ל להחליק העמוד או ר"ל להחליק העור וכן משמע ברמב"ם אלא שהוא מפרש שמחליק העור המתוח בין העמודים בידו). ותו איתא התם השף עור ע"ג עמוד חייב משום מוחק הדא את אמר בחדש אבל בישן מחלוקת ר"א וחכמים דאתפלגין המכבד המרבץ המגבן החולב והרודה חלות דבש חייב חטאת דר"א א"ר יוסי בר בון ולא פליגין (ונ"ל דר"ל דס"ד דכמו דחכמים פטרי התם משום דאין דרך בנין בכך ואין דרך דישה בכך כדאי' בפ' המצניע וא"כ ה"ה עור ישן אין דרך להחליקו או לאידך פירוש דעמוד ישן אין דרך להחליקו ור"י בר בון ס"ל דלא פליגי חכמים בזה דדרכו בכך וחייב) ותו אי' התם המכבד והמרבץ חייב משום דש (המפרש שם כ' דצ"ל משום חורש) המגבן והמחבץ חייב משום לש (ומה שק' מגמ' שלנו שאמרו בדף צ"ד דחייב משום בונה עיין מה שכתבתי בהל' יו"ט במלאכת בונה סי' א') והחולב והרודה חלות דבש חייב משום קוצר (ואף דבגמרא שלנו אי' משום דש י"ל דס"ל אין דישה אלא בג"ק ועיין בדף ע"ג בתוס' שם ד"ה מפרק. אך על רש"י דף צ"ה צ"ע שדחה פי' זה וכ' דלא היא דלאו מחובר הוא אלא פקיד וקאי בעטיני ולא מחובר הוא עכ"ל וכן הק' המפרש שם איך יפרש רש"י הירושלמי ונ"ל דמהירושלמי אין ראיה דאזיל לשיטתו דס"ל דקוצר היינו עוקר דבר מגידולו וא"כ אף שאינו מחובר לקרקע חייב כמו השולה דג דחייב משום עוקר דבר מגידולו ועיין במ"א סי' תצ"ז אבל לפי גמ' שלנו דבשולה דג החיוב משום נטילת נשמה ועיין בסוף פ' ח' שרצים ובמה שכתבתי במלאכת קוצר סי' א' ולכן דחה רש"י פי' זה כיון דלאו מחובר הוא) ותו אי' התם הסוחט זיתים מאביהן חייב משום קוצר למי נצרכה לר' אליעזר (נ"ל דהיינו נמי דס"ל דאף שהסוחט זיתים חייב משום דש היינו דוקא כשהן תלושין דדרך דישה מכך משא"כ בעודן במחובר דאין דרך דישה בכך אבל החיוב הוא משום קוצר והיינו משום עוקר דבר מגידולו ודוקא לר"א אבל לרבנן אף בזה פטור כמו בחולב):
ח בירושלמי במלאכות מעמר ההן דשחק תומא כד מפרק ברישייא משום דש. (נ"ל דר"ל לפי שהשומין מחובר מחתיכות הרבה כידוע ומבחוץ מקלף על כולם קליפה אחת והמחלק החתיכות ומוציאן מן הקליפה הוא דש כדגן מן השבולת) כד מברר בקליפתא משום בורר. (ר"ל כשקולף הקליפה כד שחיק במדוכתא משו' טוחן כד יהיב משקין משום לש גמר מלאכתו משום מכה בפטיש ההן סיקורא כד מברר בגרריה בקליפתא משום בורר. כד מכתת במרגייזייתא משום דש. כד שחיק במדוכתיה משום טוחן. כד יהיב משקין משום לש. כד משקע באנטרין משום בונה. כד מקטע בגומא משום מחתך. גמר מלאכתו משום מכה בפטיש. וע"ש במפרש שאין בפירושו טעם. וכ"כ בגליון ד' קראקא. עוד בירו' ביצה אמתני' אין שוברין החרס. הדא אמרת הדין סיקורא אסור מעבד בי"ט דהוא מקטע בגימא. וגם שם מפרש ע"פ כונתו ולפירושו מה הדא אמרת איכא. ומצאתי בספר אורח' חיים אשר זכיתי לראות אותו והיה שאול אצלי איזה ימים. וכתב בהל' יו"ט סי' ט' וז"ל ירושלמי בביצה במתני' אין שוברין החרס כו' חדא אמרת הדין סיקורא אסור מעבד בי"ט דהוא מקטע בנימא פי' סיקורא מולייתא שקורין בלע"ז (קומפילדורא) גזירה שמא יחתוך חוט התפירה עכ"ל א"ח. הרי שט"ס נפל בירושלמי שבידינו. גם בביצה איתא הגירסא מקטע בגימא והוא ט"ס וצ"ל בנימא. וז"ש הדא אמרת דגם אין שוברין החרס הטעם משום מחתך או תיקון כלי. ומזה תבין שמה שכתב הב"י בסי' תק"ט בשם ר' ירוחם דאי' בירושלמי דאסור לפסוק החוט שתופרין בו המולייתא. נתכוין לירושלמי זה מעכשיו גם דברי הירו' בשבת מתפרש בדרך זה דרך לעשות מולייתא ממיני פירות. וא"כ יתפרש כמו גבי דשחק תומא. וכד משקע באנטרין משום בונה. נ"ל פירושו כשנותן אותו לכלי וכיוצא בו ואנטרין הוא כמו אנטיל שהוא כלי כמ"ש בערוך דאנטל הוא כלי. וכל שמכוין להשוותו וליפותו חייב משום בונה כמ"ש המ"א בסי' ש"מ ס"ק י"ז. וכד מקטע בגימא הוא ט"ס וצ"ל בנימא ר"ל שחותך החוט למידתו לתופרו חייב משום מחתך. גמר מלאכתו דהיינו לאחר שגמר התפירות חייב משום מכה בפטיש וב"ה שזכיתי לכוין האמת.
ט נ"ל דכל המלאכות דרבנן שנעשית על ידי ישראל בשוגג או ששכח מותר אפילו לו. כמו שפסק הרמב"ם פרק כ"ג הלכה ח' המטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהם במזיד לא ישתמש בהן עד מ"ש וכ"כ שם עוד הלכה ט' המגביה תרומות ומעשרו' בין בשבת בין ביו"ט בשוגג יאכל במזיד אסור עד מ"ש. וכן פסק בש"ע סימן של"ט ובסימן תקכ"ז בעבר ואפה ביו"ט פסק דמותר. ובאמת דברי הרמב"ם צ"ע כיון שפסק דבין בשבת ובין ביו"ט שוין. וא"כ ע"כ צ"ל הא דמשני בגמ' ביצה י"ז איסורא דשבת שאני. היינו כפירש"י כיון שהוא איסור תורה. וא"כ ע"כ ז"ל מ"ש דעבר ואפה מותר אפילו במזיד. ובמטביל ומגביה תרומות במזיד אסור צ"ל דמיירי דאית ליה פירא אחרינא כדמשני התם. והרמב"ם לא חילק בכך. ומצאתי קושיא זו בלח"מ שם הלכה י' פ"ו ומה שתירוץ הוא דוחק גדול. ואפשר י"ל דהרמב"ם מפרש איסורא דשב' שאני לא כפרש"י אלא דכוונת הגמ' דבין מטביל וכן המעשר והמבשל שכ"ז הוא מלאכה שאסור בשבת ויו"ט ולכן אסור במזיד משא"כ לבשל בי"ט אין איסור כלל אלא שאיסורו אם הוא לשבת אבל המלאכה גופא אין בו איסור כלל. ולכן אפילו עבר ואפה מותר. ואע"ג דבגיטין נ"ד מחלק הש"ס דדוקא במטביל ובמעשר דגברא לתקוני מכוין. ולכן לא קנסו שוגג אטו מזיד וא"כ י"ל דבשאר אסורין אפי' מדרבנן קנסו. ז"א דהא דמחלק שם היינו לר"מ דס"ל קנסו שוגג אטו מזיד אפילו בדרבנן. אבל אנן קיי"ל כר"י דבדרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד א"כ אין לחלק (ועיין בסי' ת"ה במ"א ס"ק י"ד):
והנה מה שחלקתי בין בישול למוציא מרשות לרשות כן כתב הרמב"ם להדי' בפ"ו בה' שבת הלכה כ"ד. וכ"כ חי' רשב"א ריש פרק ר"א דמילה. וכן כתב בהדיא הריטב"א עירובין ר"פ מי שהוציאוהו וכן מוכח שהרי פ' בש"ע סי' ת"ה בפירות שהוציאן בשבת אפילו שלא במקומן בשוגג יאכל. ומדכתב סתמא משמע דמותר אפי' לו וכדאיתא להדיא ברמב"ם. וע"כ צ"ל דס"ל חילוק זה וכמו שכתב בהדיא הריטב"א שם שהקשה מ"ש ממבשל. ודברי המ"א שם ס"ק י"ד תמוהים שכתב לחלק בין תחומין למבשל דהתם הוי איסור דאורייתא דתוס' אזלי לשיטתה דמפרשי אותה סוגיא בי"ט וכ"כ ר"י. אבל כיון דהש"ע פסק כהרמב"ם דמיירי בשבת והתם נמי יש איסור העברה ד"א ברה"ר וע"כ צ"ל כמ"ש הריטב"א והא דבחזרו למקומה מותר היינו כמ"ש תוס' כיון שהן במקומן:
ולכן אני תמה על רמ"א בסי' שי"ח שכתב דה"ה לכל איסורי שבת דינו כמבשל. והוא מדברי הטור והטור אזיל לשיטתו שכתב בסי' ת"ה דין זה לגבי י"ט שלא הזכיר כלל שבת וא"כ לדידיה באמת יש לומר דכל איסורין שוין. אבל רמ"א שלא הגיה שם על הש"ע שכתב דין זה אף בשבת. וא"כ ע"כ צ"ל דיש חילוק כמו שכתב הריטב"א ואפש' הרמ"א ס"ל דמש"כ בש"ע יאכלו היינו כדין המבשל וסמך עצמו אדלעיל. וצ"ל כיון שתוס' ור"י וכן משמע ברא"ש וטור מפרשים דזה מיירי בי"ט וס"ל לחלק בין איסור דאורייתא לדרבנן וכ"כ רשב"א בהדיא ואם כן המוציא בשבת מרשות לרשות במזיד אסור לו לעולם. אך כיון די"א דאין לנו בזמה"ז רה"ר יש לסמוך על פסק הרמב"ם. ודברי כמ"א בסימן של"ט ס"ק ז' צ"ע. וע' בסי' שכ"ה סעיף י' ברמ"א שכתב הואיל ואפשר לילך לשם. דזהו להטור אבל לרמב"ם ורשב"א א"צ לזה אלא מטעמו דלא נשתנה וע"ש במ"א:
כלל י
בירושלמי תניא בהדיא המדייר בהדי חורש וכן המסקל. ובמ"ק דף ג' דאמר מדרבנן פרש"י כל הני מדרבנן י"ל דר"ל בשביעית הם מדרבנן כדמשני התם אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר משמע על כל פנים דהוי תולדה. וכן כתב הנימוקי יוסף בהדיא ריש פ' מי שהפך בברייתא דאין מדיירין שדה. והרמב"ם לא הזכיר דין דמזבל ומסלק לא בפ' ח' ולא בפ' כ"א וצ"ע. והמ"מ בפ"ח מהל' י"ט תמה למה לא הזכיר דין דאין מדיירין בשבת וי"ט. ויותר היה לו לתמוה למה לא חשיב להו כלל וכן הסמ"ג לא כתבו וצ"ע ועיין בה' חה"מ. ונ"ל פשוט דכייל הרמב"ם כל אלו התולדות דחשיב הירושלמי במה שכתב דכל שהוא ליפות הקרקע הוי תולדה דחורש וא"כ חייב בכולן והא דאמרי' במ"ק י"ג שדה שנתקווצה בשביעית כו' נטייבה פרש"י מזבל ומוכח התם דאינו אלא מדרבנן וכן פירש"י ותוס' שם להדיא היינו בשביעית דתולדות לא אסר רחמנא:
כלל יא
א בסימן של"ו סעיף י"א השורה חטים במים ה"ז תולדת זורע. והם דברי רמב"ם בפ"ח. ועיין שם במ"א שהקשה אדרבה מסוגיא דזבחים משמע דאינו חייב משום זורע. וכן הקשו כל אחרונים. ולכן כתב המ"א דדוקא בשורה חצי יום חייב דהא מעשים בכ"י ששורין תבואה לבהמות בשבת ע"ש. וכפי הנראה מדבריו היה אפשר להתיר במקום הפסד לומר להנכרי בשבת סמוך לחשיכה לשרות שעורים לעשות מאלצי"ן כיון שלא ישרה חצי יום בשבת. ולענ"ד דבר זה אינו אלא דברי נביאות לחלק בין חצי יום לאיזה שעות. דאף אם ישרה חצי יום ידוע שעדיין לא יצמח והגמ"י בשם רא"ם כתב וכ"כ הש"ע שם סעיף ד' דמותר להשליך זרעים במקום לח על יום ויומים. הת"ש הניח דבר זה בצ"ע דהא לקליטה בעינן בין שבתות. ולענ"ד דאין הטעם משום קליטה בקרקע אלא הטעם משום דבמקום לח יצמיחו אם יניח שם איזה ימים ולכן כתב דרק על יומים דידוע דביומים ודאי לא יצמח וזה ברור. וע"כ עכ"פ מוכח דלא כמ"א דאפי' ב' ימים מותר דמ"ש מקום לח או מים. ומה שכ' המ"א דלכן כתב הרמב"ם השורה דמשמע זמן ארוך אינו הוכחה שהרי במתני' איתא אין שורין דיו וסממנים כו'. ובגמרא שם מאן תנא דנתינת מים זהו גבולו וע"ש ברש"י הרי דאפי' לנתינת מים קרי שורין. ועוד קשה ממ"נ אם דרך זריעה בכך א"כ מ"ש מזורע בקרקע דחייב תיכף משיחפה בעפר אע"ג דלא יצמיח עד אחר כמה ימים. ואם אין דרך זריעה בכך מה בכך ששרה חצי יום או חדש ימים:
והנה לא מצינו דין זה לענין שבת הזורע בעציץ שאינו נקוב אם חייב. ולא מצינו אלא לענין תולש מעציץ שאינו נקב דפטור כדאיתא סוף פרק המצניע ולא אמרו הזורע בעציץ שאינו נקוב. ומסתברא דחייב דדווקא בתולש דאינו חייב אלא בדבר שהוא מחובר לקרקע כדאיתא לקמן כלל ג' ובעציץ שאינו נקוב לא הוי מחובר כדאית' בשבת דף ק"ח האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא חייב משום עוקר דבר מגידולו. פרש"י פטריות שגדל בשפת הדלי ממים. ומתיב ר"ח התולש מעציץ שא"נ פטור. פירש"י משום דלא מחובר בקרקע עולם הוא. ומשני התם לאו היינו רביתא פרש"י דאין דרך זריעה שם הכא היינו רביתא ע"ש הרי דדוקא מה שדרך לגדל מאיליו קרי מחובר. ובעציץ שא"נ אינו קרוי זריעה כיון דאין דרך זריעה שם והוי כתלוש ודומה למחתך התלוש דפטור. אבל לענין חיובא דזורע דמרבינן תולדה כל שכוונתו להצמיח וא"כ מ"ש נקוב משא"נ. וה"ה במים ובכ"ד שהרי כל התולדות לא היו במשכן אלא כיון שהן דומין לאב קצת דמיון חייב כדאיתא ברמב"ם פ"ז הלכה ה'. ועיין במ"מ שם ועיין בסי' תק"ז במ"א במ"א סק"ו. וה"נ כיון שכוונתו להצמיח וגם יצמיח למה לא יהיה חייב ואף דבמבחות דף ע' ע"א איתא דהזורע כלאים בעציץ שא"נ אינו אלא מדרבנן. וכן לענין תרומה שם דאינו אלא מדרבנן. התם שאני דכתיב שדך לא תזרע כלאים. וכן בתרומה כתיב תבואת זרעך היוצא השדה כו'. ולכן בעינן דוקא בשדה משא"כ לענין שבת דמרבינן תולדת כל שהוא דומה לאב ודאי דחייב:
והכי מוכח מסוגיא דזבחים דפריך אילימא משום דמקדח ר"ל מצמיח א"ה חיטי ושערי במי. וטפי ה"ל להקשות הא אין דרך זריעה בכך דהוי קשה על עיקר הדין שאמר חייב ל"ל להקשות שיאמר חטי ושערי דלא הקשה אלא על הלשון. אע"כ דאין ספק דאם כוונתו להצמיח בין שיתרככו במים ויצמיח לזורעם בקרקע כמו שעושין בקטניות ושאר זרעים. ובין ששורים שעורים לעשות מאנצי"ן בודאי תיכף משנתנם במים חייב משום זורע כאלו זרעם בקרקע. אלא דהכי פריך ארבא דאמר זרק פשתן למים חייב וס"ד דרבא אתא לאשמעינן זה הדין דזורק במים חייב ולכן פריך לימא חיטי ושערי ול"ד חיטי ושערי אלא שיאמר סתם זרק זרעי' במים חייב אע"כ דרבא לא אתא לאשמועי' דין זה דזה פשיטא דמ"ש זורע במים או בקרקע. ולכן משני דרבא אתא לאשמועי' דבפשתן חייב תיכף משום לש כדאיתא בסי' ש"מ ובזה לק"מ נמי מה שהקשה המ"א דל"ל לומר משום לש לימא דחייב משו' זורע. וקשיא זה קש' נמי על הרמב"ם דבשור' חטים חייב משום זורע וא"כ באמת למה לא אמר רבא הזורק חטי' במים חייב משום זורע. ולפי מ"ש לק"מ דדין זה לא צריך רבא לאשמועי' דהוא מילתא דפשיטא. אלא דאשמועי' דבפשתן חייב משום לש דנפק מיניה רירי. ואדרבה מסוגיא דזבחים הוכיח הרמב"ם דין זה. דאל"כ קשה ליפרוך הא אין דרך זריעה בכך. וא"ל דעדיין קשה דא"כ לימא רבא דחייב ב' א' משום זורע וא' משום לש. ונ"ל דרבא אתי לאשמועי' בזורע ואין כונתו כלל להצמיח. ולא איצטריך לאשמועי' אלא דחייב משום לש אפילו אינו מתכוין כלל שיתדבקו חייב תיכף דהוי פסיק רישיה משא"כ לענין צמיחה דדוקא כשמתכוין שיצמיח אזי חייב תיכף משא"כ בשאין כוונתו להצמיח בודאי אינו חייב כלום ולא שייך בזה פסיק רישיה שהרי כיון שאין כוונתו כלל להצמיח וגם לא יצמח בודאי בשבת א"כ באמת אינו חייב כלום משום זורע. ולכן מעשים בכ"י דשורים שעורים לבהמה ואין מדקדקין בזמן כמה ישרה כיון דאין כונתו שיצמיחו וגם לא יבוא לידי צמיחה. ולפ"ז אין שום היתר לומר לנכרי לשרות תבואה בשבת לעשות ממנו מאלי"ץ אפילו במקום הפסד אפי' סמוך לחשיכה דהוי מלאכה דאורייתא:
ב כן משמע בגמרא דבזומר קאמר וצריך לעצים ובקטיל אספסתא אמר סתם חייב ב' וכן במאן דקניב סלקא וכן משמע בתוס' ד"ה וצריך ודקדקו בלשונם וכתבו דלא מקרי בעצים קוצר אלא בענין זה והיינו משום דקשה להו שהרי רב יוסף ואביי אמרו סתם חייב ב' ומשמע אע"פ שאינו צריך למה שחותכים לכן כתכ בענים. וכן מוכח להדיא ברמב"ם פ"ח הלכה ד' כל זרע שקצירתו מצמחת אותו כגון אספסתא וסלקא הקוצרו חייב ב' כו' וכן הזומר וצריך לעצים חייב ב' עכ"ל. והרי הרמב"ם פסק כר"י במשאצ"ל א"ו כמ"ש התוס' דאף לר"י לא מקרי קוצר אלא בענין זה. ואמנם נ"ל דדוקא במה שעיקר כוונתו לזמור כדי שיצמיח בזה לא מקרי קוצר אא"כ צריך לעצים. אבל אם אין כוונתו רק לחתוך עצים מן האילן אע"פ שאין צריך לעצים מ"מ חייב משום קוצר ונ"ל דכן מוכח בעירובין דף ק' ופריך והא קנתרי קינסי משמע דבלח חייב אע"פ שאינו צריך וצ"ע:
כלל יב
א כתב המ"א בסימן של"ו ס"ק י"א התולש בפיו פטור ובאמת מלשון רש"י שהביא משמע דס"ל דהוי כתלושה גמורה וחייב וז"ל רש"י שם בסוכה ואף אם אוכלו במחובר אין לך תלישה גדולה מזו. והמ"א העתיק וכ"ת הא נמי יכול לנשכו בפיו כו' נ"ל דבכוונה שינה הלשון דא"ל דכוונת רש"י שישכח ויאכל כך במחובר דהא אמרינן במנחות דף ע' ע"א במחובר לא עבידי אינשי דאכלי וע"ש דלא מקרי אכילה בכך. ולכן כתב המ"א דכוונת רש"י שיתלוש בפיו וא"כ משמע מדכתב רש"י דגזרינן שמא יתלוש בפיו משמע דהתולש בפיו חייב. והנה י"ל דתלי בפלוגתא דבדף ק"ז אמרינן הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר חייב ומפרש רבא משום עוקר דבר מגדולו וע"ש ברש"י וזהו שיטת הירושלמי עיין בסימן תצ"ו במ"א שם ס"ק ו'. ולפ"ז בודאי אף תולש בפיו חייב עכ"פ משום עוקר דבר מגדולו דזה דומה לנטילת נשמה עהעובר ושולה דג ממים דאין חילוק בין אם הוא ביד או בד"א. אבל לפי מה שכתב הרשב"א שם בשם רמב"ן דלא קיי"ל כההיא ירושלמי וע"ש ראיותיו. ול"ל עוד ראיה לזה מדף ע"ג מאן דשקיל פיסא ונתר תמרי דאמר ר"א אין דרך תלישה בכך ש"מ דאע"ג דעל כל פנים עוקר דבר פטור משוה דקוצר אינו אלא במה שדרך לקצור וכך כתב הרמב"ם בפ"ח ולפ"ז שפיר י"ל דתולש בפיו פטור. ול"ל דגם זה תניא בפלוגתא דבסימן ש"ח סעיף א' ברמ"א במוצץ בפיו וא"כ י"ל דה"ה תולש. ואמנם מצאתי בתוספתא פ"י וז"ל התולש בין בימינו בין בשמאלו ה"ז חייב. באחת ידו (נ"ל דר"ל כלאחר יד) מרגלו בפיו ובמרפיקו פטור עכ"ל:
ב כתב המ"א בסימן של"ו ס"ק א' דלהרמב"ם גם באילן יבש שייך בו תלישה ע"ש נ"ל דיצא לו זה מדכתב בפ"ח וז"ל תאנים שיבשו באיביהן. וכן אילן שיבשו פירותיו כל התולש ממנו בשבת חייב אע"פ שהן כעקורין לענין טומאה כדאיתא בש"ע סימן הנ"ל סעיף י"ב ע"ש. וצ"ע דמזה לא מוכח רק כשהפירות יבישין. אבל האילן י"ל דהוא לח וכדאיתא להדיא בחולין קכ"ז דמיירי בלא יבשו עוקציהן לגמרי ופשיטא כשהאילן יבש מנ"ל דחייב ואף די"ל מדשינה הרמב"ם וכתב תאנים שיבשו ובגמרא איתא להדיא תאנים שצמקו ודוקא צמקו משמע בלא עוקציהן אבל יבשו משמע בעוקציהן כמו שכתב להדיא תוס' בשבת ק"ל ע"ב ד"ה במחובר דא"כ צ"ע על הרמב"ם מנ"ל דין זה. וכ"כ תוס' ורש"י שם בחולין להדיא דביבש לגמרי לא שייך תלישה. ונ"ל לתרץ ולדעתי מקום הניחו לי מן השמים ולכוין האמת בדעת הרמב"ם וראב"ד. ומקודם נדקדק בדברי הרמב"ם שכתב תאנים שיבשו כו' וכן אילן דכיון שכתב דין אילן שיבש למה כתב דין דתאנים דמ"ש תאנים משאר אילן ובגמ' שם דין דתאנים הוא מימרא דשמואל ולא נקט אילן (ואפשר דדרך תאנים כך הוא שכיח משא"כ בשאר אילן) ודין דאילן הוא ברייתא שם אילן שנפשח ובו פירות הרי הן כתלושין יבשו ה"ה כמחוברין ע"ש. אבל הרמב"ם ל"ל לכתוב תרווייהו ובגמר' מוכח שם דאין לחלק בין תאנים לשאר פירות דאל"כ מאי מייתי סייעתיא שם מכרוב ואילן:
ועוד צ"ע שכאן בהלכות שבת כתב וכן אילן שיבשו פירותיו בו התולש חייב אע"פ שהן כעקורין לענין טומאה ואין ספק שהוציא זה מבריי' דחולין שם אילן שנפשח כו' יבשו ה"ה כמחוברין ובהל' ט"א פ"ב כתב וז"ל אילן שנפשח ובו פירות הן כתלושין וכן אם יבש האילן ובו פירות הרי הן כתלושין. תאנים שיבשו באיביהן מטמאין ט"א במקומן עכ"ל. הרי להדיא שלא כ' שם דין זה דאילן שיבשו פירותיו בו אלא דין דיבש האילן. ובהלכות שבת כתב אע"ג דהוי כתלושין לטומאה ושם לא הוזכר כלל דין זה וע"כ צ"ל דמה שכתב אע"ג דהוי כתלושין לטומאה כונתו לדין תאנים שיבשו שכתב שם דמ"ש תאנים משאר אילנות וא"כ קשה למה כפל בהלכות שבת דין זה דתאנים ואילן:
והנה הראב"ד שם כתב יבש האילן א"א אין דבר זה לא במשנה ולא בתוספתא ולא בגמרא דחולין. אבל אם יבשו בו פירות במחובר ה"ה כמחוברין כו' עכ"ל. ומ"ש בכ"מ מה שמתמיה על הראב"ד. והמל"מ שם מתמיה על הכ"מ. וכ' שיש ט"ס בראב"ד. ול"נ כוונת הראב"ד בלא שום ט"ס. וכונתו להשיג על הרמב"ם שכתב דין דיבש האילן ועל זה השיג דאינו לא במשנה ולא בחולין. אבל דין זה נזכר בחולין (כמו אבל שרה אשתך ועיין מכשירין פ"א מ"ד בתי"ט) אם יבשו בו פירות במחובר ה"ה כמחוברין. כדאיתא שם בברייתא אילן שנפשח כו' יבשו פרש"י שלא נפשח אלא שיבשו הפירות באילן ה"ה כמחוברין. ואין כוונת הראב"ד שיהיה כמחוברים לענין טומאה. שהרי בגמרא מסיק שם דדוקא לענין שבת הן כמחוברין. אלא כונתו דדין זה נזכר שם דהוי כמחוברין לענין שבת אבל לא לענין ט"א. אבל דין זה דיבש האילן לא נזכר שם כן נ"ל בכונת הראב"ד:
וכפי הנראה שהרמב"ם אינו מפרש כפרש"י יבשו דר"ל יבשו הפירות. דבאמת הוא דחוק שהרי ברישא תני אילן שנפשח וקאי על הענפים ועל זה תני בסיפא יבשו. ר"ל שיבשו הענפים והיינו דין דיבש האילן שכתב הרמב"ם. ואפשר שגירסת הראב"ד יבש בלת ו' א"כ פשיטא דמשמע דקאי על האילן:
ואיך שיהיה כיון דדין זה בהלכות שבת הדין בעצמו שכתב לענין ט"א וכמו שכתב להדיא בהלכות שבת אע"ג שהן כתלושין לענין טומאה אין ספק אצלי שנפל טעות בדפוס ברמב"ם וכנ"ל בהלכות שבת תאנים שיבשו כו' וכן אילן שיבש ופירותיו בו. רק בדפוס נתרחק הוא"ו של ופירותיו ונמשך לתיבת שיבש ולפיכך נדפס שיבשו פירותיו בו. ובאמת צ"ל אילן שיבש ופירותיו בו והוא הדין בעצמו שכת' בהלכו' ט"א אם יבש האילן ובו פירות וא"כ הם הדינים בעצמם שכתב בהל' ט"א. ודין דתאנים הוא מימרא דשמואל. ודין דיבש האילן הוא מברייתא דאילן שנפשח או שלמד דין זה ממקום אחר בדברי הראב"ד. גם י"ל דיצא לו לרמב"ם דין זה לענין שבת והוי כמחובר מעירובין ק' ע"ב. דפריך הש"ס שם באילן יבש הא קנתרי פירא וע"ש ברש"י שדחק לפרש דלגזור אטו תלישה (דלא). ותוס' בשבת ק"ן כתב דס"ד דמיירי ביבשו בלא עוקציהן וכ"ז דוחק. ולכן הוכיח הרמב"ם דין זה דאפי' ביבש גמור שייך תלישה לענין שבת. ולפ"ז גם מה שהקשה המ"א דלרמב"ם למה פריך הא קתרי פירא יות' היה לו להקשות שמא יתלוש ולדידי לק"מ דיותר טפי פריך שפיר והא קנתרי פירא. ר"ל ע"י עלייתו ודאי יפלו פירות דהוי פסיק רישא:.
ובזה א"ש ג"כ אף לפי מה שכתבתי דהגירסא ברמב"ם אילן. שיבש ובו פירות וא"כ קשה למה לא השיג הראב"ד מהלכות שבת לכתוב דדין זה אינו לא במשנה וגמרא. וכמו שהשיג בהלכות ט"א ולפי זה א"ש דבודאי לענין שבת דהוי כמחובר יצא לרמב"ם מסוגיא דערובין. ולכן מודה לו הראב"ד. רק מה שכתב הרמב"ם בהלכות ט"א דיבש האילן הוי כתלוש לענין ט"א. ע"ז השיג דדין זה אינו לא במשנה ולא בחולין לפי מה שמפרש הראב"ד יבשו בחולין דקאי על הפירות. וא"כ היה לו לרמב"ם לכתוב דין המוזכר בגמ':
האיר ה' את עיני ומצאתי תוספתא בפ"ב דעוקצין וז"ל אילן שנפשח ובו פירות הרי הן כתלושין יבש ובו פירות הרי הן כמחוברין עכ"ל. וברוך ה' שהנחני בדרך אמת שבודאי גירסת הרמב"ם גם בחולין בברייתא זו כמו שכתבתי יבש ולא יבשו כגירסת רש"י. והראב"ד גרס כרש"י ומסתמא גם בתוספתא היה גורס הראב"ד יבשו בו פירות כו' וה' אמת ינחני בדרך אמת:
ומעכשיו נחזור לתרץ למה כתב הרמב"ם יבשו ובגמרא איתא להדיא צמקו דמשמע דוקא בלא עוקציהן וכן הראב"ד השיגו בה' ט"א על מה שכתב הרמב"ם שם כרוב שיבש אין מטמא ט"א. והשיג הראב"ד א"א ואפילו צמקו עכ"ל. והכ"מ כתב דרמב"ם ס"ל דאם צמקו עדיין תורת אוכל עליהן בכרוב. אלא דלאו דוקא צמקו אמרו בגמרא אלא דכונת הברייתא יבשו וכתוספתא הגירסא יבשו עכ"ל. וכ"ז דוחק גדול דאף תנא דברייתא שם. י"ל דל"ד צמקו דתנא אין מדקדק בלישנא. מ"מ על שמואל דאמר צמקו ואמורא בודאי מדקדק בדבריו ואיך יאמר צמקו במקום יבשו. ונראה דהשגת הראב"ד שם לא קאי דוקא על כרוב לבד דמ"ש מתאנים שיבשו שכתב הרמב"ם ובגמרא בברייתא ובמימרא דשמואל איתא צמקו. אלא באמת דכונתו שמשיג בין אכרוב ובין על התאנים דאפילו צמקו בתאנים מטמאין ט"א במקומן. ומדלא השיג בהלכות שבת ג"כ שכתב הרמב"ם תאנים שיבשו ה"ה כמחובר לענין שבת והיה לו לראב"ד להשיגו דדוקא צמקו אבל לא יבשו מוכח דמודה ליה לרמב"ם לענין שבת וכמו שכתבתי. ונראה ירמב"ם לא סיל כתוספת שכתבו דצמקו היינו בלא עוקציהן ויבשו הן ועוקציהן. דא"כ מ"פ הש"ס בחולין אברייתא דכרוב ודלעת שצמקו אי נימא הן ועוקציהן פשיטא. ואיך ס"ד הכי שהרי תנ' בברייתא שצמקו. אע"כ דס"ל לגמרא דאף אם נאמר בדברי שמואל דאמורא מדקדק בדבריו ותני צמקו דוקא הוי כתלוש לענין ט"א אבל בתנא י"ל שפיר דל"ד. ולשיטת הרמב"ם אין לפרש כפרש"י שם שכתב פשיטא לדיוקא אצטריך. דהא לרמב"ם הוי כמחובר אפי' לענין שבת וא"כ י"ל שפיר דלדיוקא אצטריך דאף ע"ג דהוי כמחובר לענין שבת מ"מ שאר פירות כיון שצמקו הוי כתלוש לענין טומאה. ונ"ל דהרמב"ם מפרש הכי היכי דמי אי נימא הן ועוקציהן פשיטא דלגופא לא אצטריך. כיון דכבר יבש לגמרי פשיטא שכרוב ודלעת הוי כעץ בעלמא. וא"ל למידק מיני' דשאר פירות מטמאין. דז"א דממתני' דחולין אשמעינן וזה כמו שהקשו תוס' שם ד"ה מסייע. אע"כ בלא עוקציהן ולגופא אצטריך דאע"פ שלא נתייבשו עוקציהן אפ"ה יצא מתורת אוכל. וממילא נשמע דשאר פירות נחשבין כתלושין. וע"ז משני הש"ס דלעולם צמקו ל"ד אלא משום סיפא דקצצן ע"מ ליבשן איצטריך. וס"ל לרמב"ם כיון דבתוספתא תני בהדיא יבשו כמ"ש הכ"מ א"כ מסתמא גם תנא דברייתא זו דתני צמקו לא דק בלישניה וכונתו יבשו. ופסק הרמב"ם כמו שמתרץ הש"ס שם דלעול' הו"ע. אבל הראב"ד ס" ל דדיחוי בעלמא הוא ולא שבקינן מלתא דשמואל משום דיחוי דש"ס ולכן השיג עליו. ובאמת גם על תאנים קאי השגתו ולפי זה שפיר עשה הרמב"ם שלא חילק בין יבשו עוקציהן או לא דזה נכלל במה שכתב יבשו:
ג כתב המ"א בסי' שנ"ו ס"ק י"ד דבעשבים יבשים לכ"ע כתלושין דמי. נ"ל דהוכיח כן מערובין דף ק' דמשני התם בעשבים. כאן בלחים כאן ביבשים. והקשו תוס' שם דהא לעיל באילן פריך הא קנתרי פרי וקינסי ותירצו דבעשבים אינו ניכר. והנה לפי מה שכתבתי דהרמב"ם מפרש והא קנתרי משום תליש' ע"כ צ"ל בעשבים יבשים לא שייך תלישה:
ד המ"א בסי' ש"ה ס"ק ז' כ' דהא דאין רוכבין הוא משום שמא יחתוך זמורה ולא כירושלמי שכת' משום שביתת בהמה. ובסימן רמ"ו ס"ק י"ב כתב המ"א שם בעצמו דכוונת ירושלמי משום למען ינוח. ר"ל שתהיה לה נייח ולא צער אע"ג שאינה מלאכה. ולכן משום צער בהמה אמרו אפי' עלה ירד משא"כ באילן דאם עלה אסור לו לירד אבל עיקר הטעם דאסור משום שמא יחתוך זמורה:
כלל יג
זה לשון רמב"ם פ"ח אין עימור אלא בגדולי קרקע. המקבץ דבילה ועשה ממנו עיגול או שנקב תאנים והכניס החבל עד שנתקבצו גוף א' הרי זה תולדות מעמר וחייב וכן כל כיוצא בזה וכ"כ בש"ע סי' ש"מ וכתב הכ"מ בשם הר"ן דדוקא שקבצן ממקום גידולן. אבל אם קבצן בבית לא כדאמרינן בבית לא כדאמרינן בביצה י"ג דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה לענין שבת עכ"ל. ולא זכיתי לידע המקום שכ"כ הר"ן. והפוסקים הביאו עוד ראיה מביצה נ"ג ת"ר מגבב מן החצר ובלבד שלא יעשה צבורין. ומפרש משום עובדא דחול. משמע אבל עימור לא והיינו משום שאינו מקום גידולו. וסבור הייתי שהרמב"ם דוקא נקט תאנים דדרך לעשות מהם בשדה לקבצן ולעשות מהן עיגולים כידוע אבל לא בשאר פירות ואמנם בפ' כ"א כתב המדבק פירות עד שיעשו גוף אחד חייב משום מעמר. לפיכך מי שנתפזרו לו פירות בחצרו מלקטו ע"י ואוכל אבל לא יתן לתוך הסל כדרך שעושה בחול שמא יכבשם בידו בתוך הקופה ויבוא לידי עימור. הרי להדיא אפי' בנתפזר ואפילו בחצר שאינו מקום גידולו חייב אם כבשם בקופה. ודלא ככ"מ בשם הר"ן בכוונת רמב"ם. ונראה דהרמב"ם לא מפרש מלאכת עימור כמש"כ כל הפוסקים דס"ל שמקבץ דברים המפוזרים לבד. דבזה ס"ל לרמב"ם דעדיין לא מחייב שהרי מלאכה העימור הוא שמקבץ וקושרין יחד כדרך שעושה ערימות בשדה ועיקר העימור הוא מה שעושה גוף אחד אף שלא במקום גדולן. ועי' בפי' המשנה להרמב"ם שכ"כ בהדיא בפרק כלל גדול אך בריש הבונה כ' שם המלקט עצים לשורפן והמאסף עשבים לגדשן ולהאכילן לבהמה חייב משום מעמר. ולכן נ"ל דהרמב"ם ס"ל דבודאי במקום גדולן שמאספן יחד ועושה אותן צבורין כדרך הגדושין חייב. אך שלא במקום גדולן אינו חייב בהעמדת ערימה. ומכל מקום אם עושה אותם אגודות כמו אלומות או שמקבץ הפירות ועושה אותן גוף אחד אף שלא במקום גדולן חייב. ובאמת משמע דהרמב"ם לא גריס בגמרא מאן דכנף מילחא ממילחתא. שהרי בפרק כ"א כ' אין מקבלין את המלח וכל כיוצא בו ולא כ' ממילחתא. ולפי זה לא קשה עליו מה שהקשה מסוגיא דביצה י"ג וסוגיא דשם ל"ג שהרי שם לא מיירי שקושרן ביחד אלא שצברן במקום אחד ואפשר דמה שכתב הרמב"ם בפרק כ"א המקבץ פירות. כונתו נמי באלו פירות שדרכן לדבקן יחד בקופה כמו תאנים וצמוקים. וכן משמע בירושלמי שכתב צמוקים וסלן. ופירש המפרש מין תאנים וצ"ע. ומה שכתב בש"ע בסימן של"ה דנתפזרו במקום אחד מותר ללקטן. והרמב"ם באמת לא חילק בזה. היינו מה שכתב המ"א שם דהוא חשש רחוק. אלא כמש"כ שם רשב"א דבמקום אחד מותר ונתפזר אחד הנה ואחד הנה הוי עובדא דחול. עוד צריך לי עיון בכונת הרמב"ם שכתב המקבץ תאנים כו' או שנקב כו'. אם ס"ל שקבצן וחברן בחבל או סבירא לי' אפילו אם מונחים רק לפניו כיון שקושרן יחד וצריך עיון:
כלל יד
א עיין במ"א בסימן שי"ט דפולין וקטניות שכבר נתקשו השרביטין לכולי עלמא אסור לפתחן להוציא מהם הגרעינים אפילו לאכול לאלתר דנהי דאין בזה בורר מכל מקום אסור משוה דש אף להמתירין בסימן שי"ט היינו למללן בראשי אצבעותיו דהוי מפרק כלאחר יד כדאיתא בגמרא ופוסקים. אבל לפתחן כדרכן הוי מפרק ממש וחוששני לו מחטאת. ולא ידעתי שום סמך להתיר. אך צריך עיון בשבת דף קמ"ג ושער של אפונין ושער של עדשים מני ר"ש דל"ל מוקצה פרש"י דאי ר' יהודה מאתמול לאו לבהמה קיימי. שהרי האוכל היה עמהם והיום לוקח מהם ע"כ. שמע מיניה דמותר ליקח העדשים מן השרביט וא"כ מ"ש פולין ומ"ש עדשי':
ב הרמב"ם בפ"ח וכן כתב הרי"ף והרא"ש מן התורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים עד כאן לשונם. והיינו כרב וכתנא דבי מנשה בר יש פ' חבית. ופרש"י הטעם דאטו זיתים וענבים כתיבי. וכתב וז"ל כלומר אסרה תורה מלאכה ודריכת ענבים הוא דהוי מלאכה אבל שאר דריכות לאו אורחייהו בהכי ולאו מלאכה נינהו עד כאן לשונו ולפ"ז משמע ודאי דלאו דוקא זיתים וענבים אלא הוא הדין תותין ורמונים וכן כבשים לרבי יוחנן. וה"ה כל הפירות שדרך לסחטן דחייב מן התורה. ורש"י אזיל לשיטתו שכתב בד"ה כרב חסדא דכיון דאחשבינהו למשקין הוי משקין וחייב. והא דסוחטין בפגין ופרישין דוקא למתק דלא גזרינן שמא יסחוט. דאין דרך לסחטן אבל תותין דדרך לסחטן אפילו למתק אסור שמא יסחוט וחייב. ובזה מתורץ מה שכתב רש"י בד"ה למימיהן פטור אין זה מפרק שאין המשקה יוצא מן הכבשים שלא גדל בתוכן כו' דמשמע דאלו גדל בתוכן היה חייב. וקשה דהא רב ס"ל דאין אסור מן התורה אלא זיתים וענבים. וכמו שכתבו תוס' באמת דזה טעמא דרב. אע"כ דרש"י ס"ל דל"ד זיתים וענבים אלא כל מידי דאורחיה לסחוט וסוחט למימיהן דחייב. ולכן הוצרך לפרש דמש"ה לרב למימיהן פטור משום שאינו גדל בתוכו. (ומה שהקשה תוס' שם ד"ה כבשים דלפ"ז אמאי גזרו להדוקי אודדא אפומא דשישא. אפשר י"ל דרש"י דקדק זה בלשונו שכתב שאין המשקה הזה יוצא מן הכבשים שלא גדל בתוכן עכ"ל. והיה לו לכתוב בקיצור דאין זה מפרק שלא גדל בתוכו. אלא לחלק בין כבשים לסוחט בגד וסחיטת פירות דפירות המשקין מיפקד פקידי וא"כ מפריד ומפרק המשקה מאוכל. וכן המשקין נבלעין בבגד. ולכן הסוחטן חייב. מה שאין כן בכבשים שאינה נבלעים בהם ואינו יוצא מן הכבשים אלא המשקה כנוס בתוכו כמו שמונח בכלי. כך יש לדחוק לתרץ קושית תוס' עכ"פ שיטת רש"י מוכרח לשיטתו). והנה לשיטת רש"י א"ש הא דקיי"ל דבתותים ורמונים והכניסן למשקה היוצא מהן אסור. דכיון דיש איסור דאורייתא בסחיטתן גזרי' שמא יסחוט. משא"כ בשאר פירות אע"ג דאם סחט חייב מכל מקום כיון דאין עומדין למשקין ל"ג ביוצא ממילא. ולשיטתו א"ש נמי הא דקיי"ל דחלות דבש שריסקן מבע"י מותר. אבל לא ריסקן אסור כדאיתא ריש חבית וברמב"ם פרק כ"א ובש"ע סי' שכ"א ובמ"א שם ס"ק ט"ז. וכמש"כ רש"י שם דגזרינן שמא יסחוט דודאי דבש דומה לתותים ורמונים. ואם סחט חייב לשיטת רש"י. ולשיטתו י"ל דגם רבי יוחנן ס"ל כתנא דבי מנשה. והא דמחייב בכבשים ושלקות למימהן. היינו דבזה פליג ארב וס"ל אע"ג דלא גדל בתוכו חייב. וכמו שכתב תוס' שם ד"ה כבשים:
אבל דעת תוס' ורא"ש דכשהמשקין נבלעין ממקום אחר בבגד גרע טפי וחייב. וז"ל הרא"ש בפ' חבית סוף סי" ד' ולא דמי לסוחט פרי שאין דרכו לסחוט כי דרך אותו פרי לאכלו ולא להוציא ממנו משקה. הלכך אין שם משקה על היוצא ממנו. אבל משקה הנבלע בבגד הסוחטו חייב עכ"ל. וכ"כ בספר היראים וז"ל כיון דאין דרכן לסחטן אוכלין נינהו וכשהוא סוחטן כמאן דמפרש אוכל דמי. ולא הוי דומיא דדש אא"כ מוציא משקה מאוכל אבל הכא הנסחט והנשאר תרווייהו אוכלא נינהו. וצ"ל לשיטתם דכבשים אע"ג דקבלו משקה ממקום אחר מ"מ נהפך המשקה להיות אוכל. ולכן ס"ל לרב ושמואל דאפילו למימיהן פטור. דוגמא לדבר דאמרינן בברכות מיא דשלקא כשלקא. ומשמע דלשיטת הרי"ף והרמב"ם ורא"ש דכתבו פסק הלכה כתנא דבי מנשה דמן התורה אין חייבין אלא על דריכת זיתים וענבים. ומשמע להדיא דלכ"ע כבשים ושלקות הם כתותים ורמוני'. וכ"כ הרשב"א בחי' להדיא. וכיון דכלם פסקו כרב ושמואל בכבשים ושלקות דפטור משמע דה"ה בתותים ורמונים פטור. וכן משמע להדיא ברמב"ם פ' כ"א הלכה י"ב מכתב הסוחט ענבים חייב משום מפרק לפיכך אסור לסחוט תותים ורמונים הואיל ומקצת ב"א סוחטים אותם כענבי' שמא יבוא לסחוט ענבים עכ"ל. הרי דסחיטה דידהו אינו אסור אלא שמא יסחוט ענבים. וכ"כ שם המ"מ דזיתים וענבים חייב. ותותים אסור מדרבנן ושאר פירות מותר לכתחלה. ולדעתן צ"ע למה בהכניסן למשקה היוצא מהן אסור כיון דאפי' סחיטה דידהו אינו אלא מדרבנן. וצ"ל דכולהו חדא גזירה הוא כשגזרו על משקין שזבו גם תותים היה בכלל. לפי שלפעמים סוחטין אותן. ויותר מזה אמרו בביצה דגם ביצה בכלל משקין שזבו היה ואסור. וצ"ע בשבת דף י"ט תוס' ד"ה ר' ישמעאל דכ' להדיא. דהיכא דאין הסחיטה אסור מה"ת מותר המשקה היוצא ממנו. ולא אמרינן כולהו חדא גזירה ועיין מה שכתבתי בס"ק ה' ע"ז:
אבל דעת הר"ח דלא קיי"ל כתנא דבי מנשה דר"י דאומר דהסוחט כבשים ושלקות למימיהן חייב חטאת פליג עליה. והלכה כר"י ולכן כל הסוחט פרי לצורך משקה חייב. ומחמיר טפי דס"ל דאפילו סוחט לתוך האוכל חייב. דס"ל דסחיטה גופא הוא מלאכה כיון שסוחט ומפריד המשקה מתוך המאכל בין שסוחטו למאכל או למשקה כיון שצריך עכ"פ להמשקין חייב. ונראה ודאי דלר"ח בכל הפירות שדרכן לסחוט כתותים ורמונים או שדרכן לסחוט במקים א'. ואלו היה לכל העולם רוב כמו אותו מקום היו נמי סוחטן חייב. דהא ודאי משמע דתותים ורמונים עכ"פ יותר עומדים למשקה מכבשים ושלקות עיין ברשב"א ד"ה ה"נ כיון וד"ה רב מתרץ. וא"ל דלר"ח דוקא כבשים ושלקות שקבלו משקין ממקום אחר ז"א דהא תינח כבשים אבל שלקות אדרבה עדיפי אפי' מפגין ומפרישין. שהרי לרב מותר אפי' לכתחילה דנהפך המשקה להיות אוכל. ואף לשמואל ור"י היינו כיון דעומדין לסחוט לפרקים גם למימיהן מ"מ לא עדיפי מתותים ורמונים. וא"כ לר"ח פשיטא דחייב. ואמנם בשאר פירות כפגין ופרישין משמע בש"ע דאף לר"ח י"ל מותר. שהרי לא כתב רק דלר"ח כבשין ואשכול אסור אפילו לאוכל. ולא כתב דלדבריו אפילו פגין ופרישין אסורין אע"כ דס"ל דבזה י"ל דאפילו לר"ח מותר. ואינו מוכרח. ודברי המ"א בס"ק ט' צ"ע דע"כ לדעת הרי"ף ודעמיה ודעה ראשונה שבש"ע דכבשים ושלקות למימיהן אסור אבל חיוב ליכא. הטעם כמש"כ התוס' דקי"ל דאין איסו' מה"ת אלא דריכת זיתים וענבים. אבל לא מטעם שהמשקין לא גדלו בתוכן. דאדרבה משום זה יהיה חייב כמש"כ תוס' ורא"ש ראיה מאודרא ושמן בשיער. והמ"א כתב דלכן אסור כיון שהיה שם משקה עליו מקודם. דלרש"י טעם זה הוא שיהיה פטור אבל הטעם למה אסור בין לרש"י ובין לתוס' הוא מטעם דדומין לתותים כיון שמקצת ב"א סוחטין אותם. ודע דהגהת סמ"ק שהביאו הב"י נוסחא מוטעת נזדמן לפני הב"י. וכ"כ הב"ח דהגהת סמ"ק קאי על כבשים ושלקות. אך ע"ש והוא צ"ע דמנ"ל להגהת המ"ק לדחוק בסמ"ק. דנראה דדעת הסמ"ק להדיא כדעת הרי"ף וש"ע ואין חילוק כלל בינם ומנ"ל לדחוק דס"ל לסמ"ק כרש"י. ועוד צ"ע שכתב על כבשים ושלקות אע"ג דהמים אינן יוצאין מגופן אפ"ה אסור לכתחלה. וזה דלת כרש"י ולא כתוס' אלא הפשוט דלכן אסור משום דאיכא דסחטי להו וצ"ע. ודעת המ"א נ"ל דס"ל דלתוס' הטעם דאסור משום שהיה שם משקה עליו מקודם. והפטור משום דאע"ג דמשקה הנבלע בבגד חייב. מ"מ אם נבלע בפירות פטור דנהפך המשקין להיות כגוף הפרי. ומה"ת אינו חייב אלא על זיתים כו'. אבל אין צריך לזה. אלא הטעם משום דעומדין לסחיטה לקצת ב"א כתותים. ותדע דאל"כ למה דג לצירו אסור. והמ"א בס"ק י"ב כתב על דג נמי משום שהיה שם משקין עליו. והוא דוחק גדול דא"כ כל הפירות ג"כ גדלו במים. אלא הטעם פשוט כיון דדרך לסחטן. ורש"י כתב להדיא דשלקות דמי לדג. ובזה מיושב ג"כ דעת רי"ו שהביא המ"א בס"ק י"ב דמתיר דג לצירו. דס"ל דהטעם בשלקות דדומין לכבשים שנתבשלו במים וקבלו משקין ממ"א. וס"ל הטעם כמש"כ המ"א כיון דהיה עליו שם משקין וזה ל"ש בדג. והא דלא משני הש"ס הכי דשאני דג לא רצה להאריך. כיון דבאמת רב אמרה ומתיר אפילו שלקות אבל לדעת תוס' וש"ע שכתב דדג לצירו דומה לשלקות ואסור. ע"כ צ"ל הטעם דאסור כיון שדרך מקצת ב"א לסוחטן ודומין לתותים ורמונים וזה ברור:
ג צריך אני להאריך בדין זה כי ראיתי גדולי עולם נבוכים בזה בש"ע סי' ש"ך סעיף ה' כתב דר"ת אוסר לסחוט בוסר אפילו לתוך האוכל וכתב הטור כיון דאינו ראוי לאכילה הוי בורר אוכל מתוך הפסולת. וכתב הט"ז דלפ"ז מותר לסחוט מה שצריך לאכול לאלתר וכ"כ הע"ש. והמ"א כתב דלא דק וכונתו דסחיטה היא מלאכה גמורה כמו הבורר בנפה וכברה דאפילו לאלתר חייב. דדוקא ביד וכן טוחן בסכין דלא מקרי מלאכה אם הוא לאלתר. כ"כ המ"א עוד סס"י תק"ה. ומסיים בסימן ש"ך תדע הא כתב הר"ן טעמא דחליבה משום בורר דאטו יהא מותר לאלתר ע"ש. וראייתו צריך ראיה דבאמת למה אסור לאלתר. וריב"ש בסי' קכ"א כתב וז"ל ור"ת מוסיף דבשבת אף החליבה אסורה. אע"ג דלית ביה משום מפרק דאוכל הבא מאוכל כאוכל דמי מ"מ כיון שהבהמה אסורה ה"ל כבורר אוכל מתוך הפסולת והפסולת מרובה וכ"כ התוס' עכ"ל. ודבריו לא זכיתי להבין מה שסיים והפסולת מרובה. דלענין בורר אין נ"מ אם הפסולת מרובה. אלא לענין טלטול דאם הפסולת מרובה אסור אפי' בטלטול כדאיתא בסי' שי"ט סעיף ד' ובסי' תק"ו. ונ"ל דבא לתרץ קו' הט"ז דהא לאלתר מותר. לכן כתב הריב"ש דהפסולת מרובה ואז דרכו של בורר לברור האוכל מתוך הפסולת כדאיתא בסי' תק"י וטעמא דלאלתר מותר לברור אוכל מתוך הפסולת דאין זה דרך בורר אבל כשהפסולת מרובה אזי דרך ברירה בכך וחייב אפי' לאלתר. כמו הבורר פסולת מתוך האוכל דאפי' לאלתר חייב משום דדרך ברירה בכך. כן נ"ל בכוונת דבריו. עכ"פ מבואר מדבריו דאיסור חליבה בשבת הוא משום בורר. וכ"כ הסמ"ק וז"ל ודוקא חולב בי"ט כו' אבל בשבת דאינו יכול לסחטה ונהי דמשום סוחט ליכא משום בורר מיהא איכא. דבהמה הוא כפסולת בשבת ומשום הכי אסר ר"ת לסחוט הבוסר למורייס אפילו בי"ט אע"ג דהוי משקה הבא לאוכל מ"מ הוי בורר כיון שהבוסר אינו ראוי לאכילה ואמנם צ"ע שהרי הריב"ש והסמ"ק כתבו כן בשם התוס' ור"ת. ואדרבה מבואר בד' קמ"ד ע"ב תוס' ד"ה חולב וז"ל נראה לר"ת דוקא בי"ט כו' אבל בשבת דלא חזי לסחיטה כמו דש חשיבה שהבהמה הוא כפסולת וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך הפסולת עכ"ל הרי להדיא שר"ת כ' דהוא משום דש (ואף שר"ת כתב בדף ע"ב ע"ב ד"ה מפרק דחולב משום ממחק צ"ל דחזר בו) וכ"כ תוספת בהדיא בדף ע"ג ע"ב ד"ה מפרק. וכ"כ ביבמות קי"ד ד"ה וקסבר. דטעמא דחולב משום דש. הן אמת שכתב מהרש"א שם שדברי התוס' מגומגמים דמתחלה כתבו דהוי דש וכ"כ ד' ע"ג וסיימו דהוי כנוטל אוכל מפסולת והיינו בורר. וכ"כ המרדכי וכ"כ הר"ן עכ"ל. וברוב בקשת המחילה מאדונינו מהרש"א נעלם ממנו דברי רמב"ן במלחמות פ' חבית וז"ל והגאונים לא מטעם מוקצה ירדו בה אלא מטעם מלאכה דבאשכול כיון שיכול לאכלו מותר לסחטו לקדרה דלא מפרק תולדה דדש הוי אלא כמפריד אוכל מאוכל. אלא חולב נהי דלאו משקה הוא אמאי מותר הרי מפרק אוכל דמעיקרא לאו אוכלא והשתא אוכלא וכל היכא דמעיקרא לא חזי אגב אבוה ואיהו דמפרק ליה מפרק גמור הוא דהא תולדה דדש ודש אדרבה באוכלן הוא עכ"ל. הרי להדיא כדברי התוספת דחולב בשבת כיון שהבהמה פסולת א"כ הוי דש. וז"ל רמב"ם עוד שם שחולק ומתיר לחלוב עז לתוך קדרה אפילו בשבת שהעז בעצמה כאוכל היא (רק איסורא דרביע עליה) ואינו בכלל תולדות דישה אלא כשהן באין למשקין. לפי שמתחלה אינן ראוין למשקין ועכשיו מפרקן מפסולת של אביהן ועשאן משקין דומין לדישה עצמה שהוא מפרק אוכל מתוך הפסולת הא במפרק לאוכלין כחולב וסוחט לתוך האוכל אין בהם איסור דישה בין בי"ט ובין בשבת עכ"ל. וזהו שכתבו התוס' דכיון דהעז אסור וא"כ הוי פסולת. והרי מפרק אוכל מפסולת כמו הדש בתבואה דג"כ מפרק אוכל מפסולת מה שא"כ במקום שאין פסולת כלל אין כאן דישה ועיין בביאורי הגר"א רסי' תק"ה שהרגיש בזה וכתב דאם עומדת לאכילה אז לא הוי דש. ומה יענה לשיטת המתירים לחלוב בשבת לקדרה ובשבת אין חילוק בין עומדת לאכילה או לחלב. והנכון כמו שכתבתי וכמש"כ הרמב"ן. ולפ"ז אין ספק דמאי דאסר ר"ת בוסר הוא נמי מהאי טעמא דדש כיון שאינו ראוי לאכילה ואפשר דזהו ג"כ כונת רשב"א ור"ן וטור אלא שקצרו בזה דלא נחתו להכי לדקדק מאיזה טעם אסור. או משום בורר או דש דמ"מ מלאכה דאורייתא יש. יצא לנו דבוסר וכיוצא בו שאינו ראוי לאכילה וכן חלות דבש. אסור לסחטן ואפי' האוכל מרובה וסוחט האוכל לאלתר אפ"ה אסור משום דש ולענין חלות דבש נכתוב אי"ה בסמוך. והנה י"ל שגם דעת הסמ"ק כן. ומ"ש אע"ג דמשום סוחט ליכא אין כונתו דמשום דש ליכא אלא כונתו לפי מ"ש לעיל מיניה דהסוחט אשכול חייב אבל סחטו לאוכלין מותר דאין בו משום סחיטה אלא דהוי כמפריד אוכל מאוכל. וזה שכ' דחולב בשבת לתוך אוכל דאע"ג דהוי כמפריד אוכל ולא נקרא סחיטה מ"מ חייב משום דש דבורר אוכל מפסולת וזהו מלאכת דש שמפריד האוכל מתוך הפסולת (ואע"ג דודאי דש אינו בורר שהרי בגמרא ע"ד לא אמרו רק דזורה ובורר ומרקד א' הוא אבל לא דש דבאמת בדש עדיין האוכל מעורב בפסולת מ"מ חיוב הדש הוא שמפריד האוכל וצ"ע בסוחט אשכול אם מחייב משום בורר ועיין בריש שי"ט במ"א ס"ק ט"ז). ולע"ד הכי מוכח מדברי הסמ"ק שכתב ומש"ה אסר ר"ת לסחוט הבוסר למורייס אפילו בי"ט אע"ג דהוי משקה הבא לאוכל משום בורר עכ"ל וקשה הא בורר מותר בי"ט. ומש"כ המ"א בסי' תק"ה מ"מ לסחוט אוכל מפסולת אסור ע"ש. ז"א שהרי כתב הסמ"ק נהי דמשום סוחט ליכא כו' והיינו בחולב לתוך האוכל דלא מקרי סחיטה אלא כמפריד אוכל מאוכל וא"כ ה"ה בוסר בי"ט מ"ט אסור ובי"ט ל"ש מה שכתבתי בכונת הריב"ש כדאיתא בסי' תק"י אע"כ דכונת הסמ"ק כמו שכתבתי וכונתו כיון דבורר אוכל מתוך הפסולת הוי דש ואסיר אפי' בי"ט. ונ"ל שכן כונת המ"א בסי' ש"כ ובסי' שכ"א ס"ק י"ז ובסי' תק"י גם י"ל דכונת הסמ"ק שכתב דמשום סוחט ליכא היינו לאפוקי מדעת ר"ח שכתבתי בסמוך דס"ל דהחיוב הוא מחמת הסחיטה אפי' לאוכל דלא שייך בו דש עיין בסמוך בסימן ב':
ד כתב הב"י יש לתמוה שבמצרים נוהגים לסחוט לימניס לתוך המים לשתות לתענוג ואין נמנעין מפני כך לסחטן בשבת ולא ראינו מי שפקפק בדבר ואפשר דלא מיתסר אלא כששותין מי הסחיטה בלא תערובות משקה אחר א"נ דוקא כששותין מימיו לבד ואח"כ מערבין אותן אבל אם המנהג לסחוט מימיו למשקה אחר שרי עכ"ל והביאו שם עוד דיש אוסרין ויש מתירין. ובתשובת רדב"ז חלק א' סי' י' כתב דסמכו על תשובת הרא"ש שהתיר לסחוט לימעניס שהן בכלל שאר פירות וכתב דאפשר דבמקומו של רא"ש לא היו עושין מי לימעניס. אבל במצרים שעושין מהם משקין וממלאים ממנו חביות ומוליכין למקומות אחרים ה"ה כתותים. וכתב שהוא נהג לסחוט על הצוקר וא"כ הוי משקה הבאה לאוכל. וליישב המנהג כתב כיון דאינו עשוי לשתות לבדו אלא לבטל בו אוכל. והשתא ניחא אפילו לר"ח דפסק כר"י דכבשים חייב חטאת בסוחט למימיהן. אבל הלימעניס שסוחט לטבל בו מותר בכל מקום לצורך אוכל עכ"ל. וכן היש מתירין שהביא הב"י בשם ש"ל הוא דוקא לקערה לטבול בו אוכל ע"ש. והנה צ"ע דמצרים אתרא דרמב"ם הוא דפסק דאפילו תותים ורימונים וכבשים אינו אלא מדרבנן וכן הרא"ש ס"ל כשיטתו. א"כ שפיר יש ליישב באיזה סברא לחלק ביניהם. וגם הרדב"ז שכתב אפילו אליבא דר"ח היינו בסוחט לטבל. אבל לדידן דלא הכריע בש"ע ובזמה"ז דידוע דסוחטין לצורך המשקה שקורין פאנש ולשתות לימאנאדע מאן יאמר לן לחלק בסברות בלא ראיות בספק איסור דאורייתא ולכן יש לנהוג לסחוט הלימעניס על הצוקער כמ"ש הרדב"ז. ואף זה בדוחק. ומש"כ שדברי הרדב"ז צ"ע. שכתב דאפילו לר"ח דוקא בצורך למימיהן אבל לטבל בו שהוא צורך אוכל מותר. שהרי הר"ח כתב דאפילו בסוחט למימיהן לתוך האוכל חייב כיון שסוחט הוי מלאכה כמו שכתבתי לעיל. וא"כ פשיטא כשסוחט כדי לטבל בו אח"כ. והרי גם כשסוחט לאכול כונתו לאוכלה והא דקאמר למימיהן ר"ל שהוא צורך למימיהן בין שהיה אוכל או משקה ולאפוקי מלגופן דזורק המים לאיבוד. ולכן צ"ע להתיר דנראה דעכ"פ דומין לתותין וצ"ע:
ה בסימן שכ"א ס"ק ט"ז הקשה המ"א למה אסור לסחוט חלות דבש הא אמרינן מעיקרא אוכלא והשתא אוכלא ודומין לפירות העומדין לאכילה דמותר לסוחטן. ותירץ דהשעוה אינו ראוי לאכילה הוי ליה כבורר אוכל מתוך הפסולת (וכוונתו עיין בסי' ג') אך לדברי המתיר בבוסר בסי' ש"ך צ"ע ליישבו עכ"ל. ולדידי לק"מ דודאי יש חילוק דהתם לא הוי פסולת גמור ואינו דומה לפסולת. וכעין זה כתב המ"א סי' תר"א ס"ק ב' גבי קניבת ירק. וגם לפי מה שכתבתי בסימן ג' דטעם האוסרין בבוסר משום דש כיון דאיכא פסולת ס"ל להמתירין דאינו דומה לפעולת של תבואה דהוי פסולת גמור. משא"כ בבוסר ומלבד זה דבריו צ"ע דודאי דבש עומד עכ"פ לשתיה שהרי הוא מז' משקין. וכדאיתא סוף עוקצין חלות דבש מאימתי מטמאין משום משקין בה"א משירסק. וכמה כירכר בזם הנו"ז והמ"א בסימן קנ"ח ואף לפי מה שכתב המ"א שם דאם נטלו לאכלו תורת אוכל עליו עכ"פ עומד לשתיה גם כן ואדרבה משירסק סתמא עומד למשקה לאחר שריסקו. וע"ש בר"ש שהקשה ע"ז מהא דאמרינן דבש מעיקרא אוכל ועיין במה שכתבתי בהלכות נט"י כלל ל"ו סימן י"ב ע"ש. ועכ"פ לא גרע מתותים ורמונים דכיון דמקצתן סוחטין למשקין אסורין לרש"י מדאורייתא. ולרי"ף ודעימי' מדרבנן. וא"כ ה"ה דבש ואינו דומה לבוסר כלל להמתירין. שאין דרך לסחוט כולו למשקה וגם לא ראה המ"א מה שכתב הרשב"א בסי' קמ"ד וז"ל לרש"י אסור לסחוט שום פירי. ולגאוני' כל שאין דרך ב"א לסחוט מותר ולאו משקה הוא אלא כמפריד אוכל מאוכל ותותים כיון שדרכן לסחוט לעתים אסור לכתחלה ואם הכניסן למשקין היוצא מהן אסור. ושום ובוסר ומלילות וחלות דבש דהני קיימי טפי לסחיטה ה"ה בתותים ורמונים והלכך לכתחלה אסור ועוד דלר' יוחנן דאפי' בכבשים ושלקות חייב חטאת. והלכך לר"י אפי' חיוב חטאת איכא עכ"ל. ולפי מה שכתבתי לעיל סי' ב' נ"ל דאם לא ריסק החלות מע"ש חייב חטאת לכ"ע דדומה ממש לדש בתבואה שהרי השעוה הוא פסולת גמור כקשין בתבואה. ואף אם נאמר דתורת אוכל עליו הוי מפרק האוכל מתוך הפסולת כמפרק תבואה מן השבלין. ובאמת ברמב"ם פכ"א הל' ט"ז משמע הכי קצת שכתב זיתים וענבים שריסקן כו' וכן חלות דבש שריסקן מע"ש משקין היוצאין מהן מותרי' שאין כאן מקום לגזור. ומשמע דחלות דומין לזיתים וענבים. וכבר כתבתי לעיל סי' ב' דקשה למה בתותים אם הכניסן למשקין ויצאו מעצמן אסורים לשיטת רי"ף ורמב"ם דסחיטה דידהו אינו אלא מדרבנן. וכמ"ש תוס' שבת י"ט ד"ה יגמור. והמ"א סי' רנ"ב הקשה קושיא זו על שום ובוסר וע"ש מה שתירץ והוא דוחק גדול. ובפרט מש"כ במלילות לא זכיתי להבין כלל ולא ידעתי מה קשה ליה בשום ובוסר יותר מתותים ורמונים. דמ"מ לשיטת רש"י אף בשום ובוסר חייב ולשיטת רי"ף ורמב"ם דאינו חייב אלא על זיתים וענבים אם כן מאי יתרץ על תותים ורמונים שכתבתי בסימן ב' דאיתא ברמב"ם להדיא דאינו אלא מדרבנן ואפילו הכי אסור היוצא מהן. וע"כ צ"ל כמו שכתבתי שם דכולהו חדא גזירה הוא ואם כן גם משום ובוסר לק"מ. ומה שכתבו תוס' בשבת י"ט שכתב המ"א בשמם דהיכא דליכא איסור דאורייתא לא גזרו על המשקין היוצאין ממילא אינו דומה כלל לתותים דדבש דודאי גזרו חכמי' על תותים שאפי' משקין שזבו יהו אסורין שמא יסחוט זיתים ועבבים כיון דעומדין ג"כ למשקין. אבל שום ובוסר שריסקן כתבו התוספת שפיר כיון דס"ל דיגמור ויאכל ולא גזרינן משום משקין שזבו דאסורין שמא יסחוט זיתים וענבים. מה שאין כן בריסקן דאפי' אם יסחוט זיתים וענבים שריסקן אינו חייב כמש"כ הרמב"ם שהבאתי אבל כשלא ריסקן הם דומין לתותים ורמונים דאפילו יצאו מעצמן אסורים דגזרינן שמא יסחוט זיתים וענבים כדאיתא ברמב"ם להדיא וכמו שכתבתי בסי' ב' והדברים ברורים. ודלא כא"ר בס"ק ט"ז שכתב דאם החלות תלושין מותר בלא ריסוק וחולק על המ"א דליתא. ודע דדבש הצף על החלות לעולם מותר כמש"כ הב"י בשם המ"מ. וכן כתב בעה"ק בהדיא:
ו ואע"ג דלא דמי לסימן ש"ך סעיף ב' בענבים שנתרסקו דמשקים היוצאים מהם מותרים דהתם אפי' יסחוט ליכא איסורא דאורייתא דאתי ממילא. מה שאין כן צמוקים. נראה דאף על פי כן מותר דהא מוכח בסימן שי"ט סעיף ט' שאם היה המשמרת תלויה מערב שבת מותר ליתן בתוכו מים כדי שיזובו ומשמע ודאי לשתות בשבת אף על גב דאלו היה נותן השמרים בשבת למשמרת חייב חטאת אפ"ה אי עביד מערב שבת מותר. וכן כתב הב"ח דהא דמסננין החרדל מיירי שנתן החרדל במסננת מערב שבת אע"ג דאי עביד בשבת חייב חטאת ע"ש. הרי מוכח דאף עפ"כ מותר בשבת והכא אע"ג דמטעם דילמא סחיט להו אם יצא משקה אסור מ"מ כיון שמה שיוצא מהצמוקין אינו ניכר ומתבטל תיכף ביין שבמסננת מותר כן נראה לי:
כלל טו
בסימן שי"ט כתב המ"א הרוקק לרוח והרוח מפזר חייב משום זורה והוא מירושלמי פרק כלל גדול. ולי צע"ג דהא ע"כ האי תנא דירושלמי סבירא ליה כר"א וס"ל כר"י. וס"ל כר"מ דאמר דף ק"ו בצד גזין ויתושין דחייב אע"פ שאין במינו ניצוד. וכר"א בדף ק"ז ע"ב בצד פרעוש דהא רוק אינו במינו לזרות ברחת כמ"ש רש"י והרע"ב והסמ"ק הזורה ברחת. ועוד דאין במינו כלל לזרות. אע"כ דסבירא ליה כר"מ וכר"א דאף אין במינו. וס"ל כר"י דאמר מלאכה שאצ"ל חייב. ולכן הרמב"ם אף דפסק כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב. מכל מקום לא כתב דין זה דירושלמי. וכן מוכח מגמרא שלנו דף ע"ג ע"ב דפריך היינו זורה היינו בורר ומרקד אביי ורבא דאמרי כו' ע"ש ולפי הירושלמי לאו מלאכה אחת הן אלא כל חד וחד מלאכה בפ"ע. ומה ענין זורה לבורר. אע"כ דאביי ורבא אזלו לשיטתיהו ריש נוטל דמלאכה שאצ"ל פטור וכרבנן דר' יהושע דבעינן דוקא במינו ניצוד. וכן בכל מלאכות וכדאמר רבא דף ע"ה אין דישה אלא בג"ק. ובודאי ה"ה זורה. ואם כן צ"ע למה העתיק רמ"א דרוקק לרוח חייב דדי לאסור אותו אבל לא לחייב. וצריך עיון גדול ליישב. ועיינתי בירושלמי דאזיל לשיטתו דאיתא התם בפרק כלל גדול קודם הלכה ג' וז"ל הבורר והמשמר והמרקד כולהו משום מעביר פסולת כל אחד ואחד חייב בפ"ע עכ"ל. הרי דלא ס"ל כש"ס דילן דתניא הבורר והמרקד כולן מלאכה אחת. שהמפרש שם כתב דגרסינן הזורה ולא המשמר. ולא דק שהרי בירושלמי איתא להדיא דהזורה רוק לרוח חייב. ויש לומר דברייתא זו דירושלמי אתיא כרבי יהודה דלא תני ל"ט מלאכות כדאיתא דף ע"ה ע"ב ודף ע"ד ע"א הא מני רבי כו'. וכן הוא בהדיא בירושלמי וס"ל דמשמר אע"ג דחייב משום בורר או מרקד מ"מ הוא אב בפ"ע. ובסימן תמ"ו כתב במ"א ס"ק ב' דאפשר לזרות לרוח הוי מלאכה דאורייתא כדאיתא בסי' שי"ט. ולפי מ"ש לכאורה ניחא ואפשר דגבי חמץ כיון דדינו הכי לזרות לרוח אם כן הוי כדבר שדרכו בכך וגם הוי מלאכה שצריכה לגופה. ועיין במלאכת טוחן בנ"א סי' ג' מה שכתבתי שם בשם מ"מ פ"א מהלכות חמץ: