תלוי בחוט השערה · השבוע החליטה שהגיע הסוף, היא תקנה ויהי מה!
ולסיום...
יום רדף יום, ושבוע נשק לשבוע אך הגלגלים, משום מה, נתקעו על עומדם.
כבר מזמן הבטיחה לעצמה שתלך למכירה לחפש לעצמה משהו הולם ומתאים, כיסוי ראש נאה ומכובד בצבעים שקטים ועדינים שילווה אותה גם בשמחות ובאירועים ואפילו יגרוף מחמאות.
אבל כל יום ועיסוק משלו, וכבר חודש שלם שעדיין לא התאפשר לה.
רינה אינה אומרת נואש לתיכנונים. בשבוע שעבר למשל, היא הקדישה את יום ראשון לחיפוש אחר המטפחת המבוקשת, אך בדיוק באותו ערב קפצה השכנה מלמעלה לכוס קפה ועוד כמה פטפוטים וכשסיימו - שעת המכירות כבר תמה.
ביום שני למחרת, החליטה לצאת, ובדיוק כשהייתה בפתח הדלת צלצל הטלפון.
חמותה הייתה על הקו: "רינה, ישראל מאיר של צביה סוגר היום וורט, אני כל כך מתרגשת, אני חושבת שאקפוץ מיד לאחל מזל טוב. נראה לי שמאוד יפה אם תקפצי גם את, אחרי הכל לא כל יום מתארס בן דוד, ובמיוחד לא הבן של צביה!" רינה נותרה מהורהרת לרגע - כל כך רצתה לקנות מטפחת, ועכשיו תלך בפאה?!
'ביום רביעי אלך למכירה', כמעט הבטיחה לעצמה, ויצאה לוורט.
יום שלישי זהו יום התנדבות קבוע שלה במפעל החסד השכונתי.
יום רביעי מצא את רינה עייפה ומותשת. ציפי התעכבה על שיעורי בית מייגעים, ורתמה גם את רינה למלאכה, יוסי בן השנתיים החליט לעשות 'שביתת רעב' ולא הסכים לאכול גם לא פירור לחם.
איציק התעקש לא להירדם לפני שיספרו לו את אותו סיפור 3 פעמים... וכך קרה שלאחר שהשישיה צעדה סוף סוף את המיטות והחליטה להירדם, הצטרפה אליהם אימם אחר כבוד.
יום חמישי זהו יום קודש להכנות לכבוד שבת.
וכך מצאה את עצמה רינה לאחר שבוע נוסף שהצטרף לשבוע קודם, שהצטרף לשבוע שלפניו - שחלפו וחמקו לה מבין אצבעותיה משאירים שובל של תוכניות מאודות.
השבוע החליטה שהגיע הסוף, היא תקנה ויהי מה!
ההחלטה התנדפה כבר בערבו של יום ראשון, למחרתו יערך הטיול השנתי של ביתה בכורתה וקלחת ההכנות לא אפשרה לרינה להקדיש תשומת לב לפינה המנקרת לה בלב.
ביום שני הייתה מסיבת בת - מצוה לאחיינית וממש לא שייך לוותר על הנוכחות בה.
יום שלישי התנדבות.
יום רביעי? - ובכן על יום רביעי זה נסוב סיפורינו.
יום רביעי התחיל כבוקר ככל הבקרים, לא רומז על העתיד להתרחש בו.
"אמא" דוידי בן ה-5 רץ אל אמו בבהלה: "אמא בואי מהר למרפסת, תראי את..."
רינה רצה למרפסת השירות רואה בדמיונה את יוסי נתלה על חבלי הכביסה בחוץ או שריפת אש פושטת בכל המרפסת או... הדמיון שלה דהר ודהר... - היא הגיעה מתנשפת אל המרפסת והסתכלה מיד לכיוון החלון, הוא היה סגור ויוסי לא היה שם, גם לשונות של אש לא פרצו מהקירות. היא נרגעה, אך קרירות החלה לזחול ולחדור לרגליה...
"אמא, תראי" - דוידי הצביע על הרצפה, נחילי מים החלו לזרום. היא הביטה לכיוון זרימת המים ואז נתקלו עיניה במכונת הכביסה.
היא זינקה אל התקע וניתקה אותו, זרם המים פסק מיד.
רינה הביטה על סל הכביסה המלא וגדוש שניצב שם בפינה - איך תסתדר ללא מכונת הכביסה?
צוות הקטנטנים הצטרף בשמחה לעבודת הגריפה, כל הנהרות הולכים אל הים ובוודאי המים יעלו את מפלס הכנרת שירד - כך החליטו.
לאחר שעה מאומצת פתחה את ספר הטלפונים, והחלה לחפש טכנאי שיאות להגיע במהירות האפשרית לתקן את המכונה.
שפופרת הטלפון הורמה והורדה, הורמה והורדה, התשובות אכזבו בזו אחר זו. השפופרת שוב התרוממה, נשארה באוויר זמן מה לקול הדו - שיח שבקע ממנה ואחר כך הוטחה אל כנה.
"אני לא יכול היום, רק בשבוע הבא"
"אין תיקונים מהרגע להרגע אצלי, הכל בהזמנות מראש"
"לא מקבל לקוחות חדשים"
"עוד יומיים" - התשובות כמעט וחזרו על עצמן.
רינה לא נכנעה, אי אפשר לדחות את תיקון המכונה, והיא החליטה להסביר זאת לטכנאי התורן: "אתם לא מבינים", נשאה נאום לכל טכנאיי הארץ - "יש תיקון שלא סובל דיחוי, הוא דחוף, כל דחיה שלו זה נזק מצטבר". סיימה את מסע השכנוע לקול ניתוק צומרני.
היא הבינה שמהטלפון לא תצמח הישועה. משפטי השכנוע לא הזעיקו אף טכנאי אל המכונה ששבקה חיים, אבל אז, ברגע אחד חדרו המשפטים האלו לתוך תודעתה: 'יש תיקון שלא סובל דיחוי! הוא דחוף! כל דחיה שלו היא נזק מצטבר...!!!'
רינה קמה ממקומה לקול מצהלות שישית המכרכרים סביבה. מרצה דגולה היא לא תהיה, אך היא הצליחה בנאומה לשכנע לפחות את עצמה.
עוד באותו הערב פיארה כבוד את ראשה של רינה המטפחת המיוחלת. מטפחת שצמחה ממכונת הכביסה... המכונה עדיין לא תוקנה, אך התיקון שלא סובל דיחוי כבר נעשה.
מחר... מחר... מחר... לא היום!
אשה יקרה! אחת הסכנות הגדולות ביותר של יצר הרע, הינה כאשר הוא "מתחפש" ליצר הטוב והוא כביכול אפילו מוכן "לעזור" לנו להתחזק ולהשתפר...
איך?
אם למשל, אשה מתעוררת מאיזו שיחה או הרצאה מלהיבה או שאירע חס ושלום איזה אסון למישהו מקרוביה או חברותיה וכתוצאה מכך היא מחליטה להתחזק באיזה תחום מסוים... היצר לעולם לא יגיד לה: "עזבי אותך!... תתעלמי!... הכל שטויות!" להיפך, היצר יבוא אליה ויאמר לה: "מצויין! תקבלי על עצמך קבלות... תתחזקי... את כל מה שקיבלת על עצמך תקיימי עד הסוף עד הפרט האחרון שבהם! עם כל ההידורים והחומרות! אבל... לא מהיום! רק ממחר!!!"
היצר יודע, כי כל החלטה שנדחית למחר - לא תבוא לעולם לידי מימוש! לפיכך הוא מוכן לשכנע את האדם לכל המצוות שבעולם, כמו היצר הטוב ממש, ובלבד שלא יעשה עכשיו מאומה... על מחר הוא מוכן להסכים להכל...
רבי יוסף חיים זוננפלד אמר פעם הסבר נפלא על הפסוק: "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה"... - שכוונת משה רבינו הייתה על סוג מסוים של "עמלק" ששמו "מחר", שתפקידו לקרר את האדם מהתלהבותו בעשיית המצוות - כלומר, כל התחזקות וכל דבר טוב שאשה מקבלת על עצמה לעשותו... בא אותו סוג של עמלק הקרוי "מחר" ואומר לה: "בסדר! הכל טוב ויפה... אין שום בעיה! אבל רק ממחר תתחילי... מחר... מחר... לא היום!" - נגד סוג כזה מסוכן של עמלק צווה יהושע להילחם! ("עמלק" ר"ת: ע'וד מעט מ'חר ל'א עכשיו ק'שה לי כרגע)
הזמן עושה את שלו... כל אותה התעוררות והתלהבות שהייתה לה בהתחלה... אט אט הולכת ונחלשת. ולאחר זמן גם רושם הדברים פג ונעלם... זו המציאות! כך הוא טבע האדם!
צריך להכות על הברזל בעודו "חם" כשעדיין אנו תחת רושם הדברים. ואם לא ננצל זאת על ידי שניישם את הדברים שקראנו או ששמענו על ידי איזו קבלה שנקבל על עצמינו, יתכן בהחלט שלעולם לא נחזור שוב לאותו מצב של התעוררות!!!
סיפרה אחת המורות:
"היה כנס חיזוק גדול לנשים ובנות בנושא הצניעות. מורה אחת מהמשתתפות שם, מיד בסיום הכנס, חזרה לביתה ומיד לקחה מספריים גדולות והחלה לגזור את החצאיות שלה לחתיכות!!!
בעלה שראה את זה שאל אותה לפשר העניין?
היא ענתה: "שהיא התחזקה בעקבות הכנס בנושא החצאיות הצמודות שהינן מכשילות ואסורות על פי ההלכה! ולכן היא גוזרת עכשיו את כל החצאיות שלה שהינן צמודות!".
אך הוא לא הבין מה כל כך בוער לגזור דווקא עכשיו בשעת לילה מאוחרת?
הלוא אפשר להשאיר זאת למחר?
היא ענתה לו: "שאם היא תשאיר את גזירת החצאיות למחר, היא מפחדת שהיא עלולה "להתקרר" מההשפעה של אותו כנס, ועל כן היא "ממהרת" לגזור את החצאיות המכשילות עוד היום!!! ואפילו שכבר מאוחר!!!".
הסכנה הגדולה ביותר: שאנו עלולות להתקרר בעבודת ה' - ולצמיתות!!!