אור ברסלב
נשים מדברות על עצמן נשים מדברות על עצמן › אות משמים

נשים מדברות על עצמן

נשים מדברות על עצמן · אות משמים

ביעור חמץ

באתי ממשפחה חרדית תלמידת בית יעקב סמינר חרדי לבנות. מגיל 12 בערך התחלתי לעסוק בתחום השיער, הייתי נערה מאוד מוכשרת. כבר אז בגיל 12 התחילו לשלם לי כסף.

כל יום שישי היו באות אלי בנות מהשכונה. הייתי עושה להן תסרוקות, צמות, כל מיני עיצובים יפים בשיער.

בגיל 14 וחצי היו מגיעות אלי ממספרות כדי לתקן עבודות של ספריות מקצועיות... התקדמתי ממש בקצב מהיר מאוד.

הרגשתי שאני לגמרי מבינה את תורת השיער, כאילו נולדתי עם זה.

בגיל 18 לאחר שסיימתי את התיכון הלכתי ללמוד באופן מקצועי בתל אביב. למרות שהמקום לא היה דתי אבל זה היה אח של שכנה שלנו, כך שלהורי היה קל יותר לשלוח אותי למקום כזה. (מחוסר ברירה, התעקשתי ללמוד)

אני רוצה לחזור לגיל 15 שאז קרתה לי תפנית כואבת מאוד ששינתה את חיי.

למדתי אז בסמינר חרדי הייתי מאוד צנועה. הייתי אחת התלמידות המצטיינות בכיתה; תלמידה מבריקה, מסודרת, מהבית לבית ספר ומבית הספר לבית לא מסתובבת ברחובות, ילדה טובה כמו שכתוב בספרים, עוד 3 שנים הייתי אמורה להשתדך לאברך, וכך לצעוד במסלול של כולם.

אך קרתה איזושהי תקלה מצערת במיוחד. גם כשהייתי מאוד צנועה הייתי מאוד נאה במראי. אין לי מושג עד היום מי זה עשה לי את אותו תרגיל מכוער - אולי חברה קינאה בי אולי גבר שראה אותי ובירר עלי פרטים - בחור אחד התקשר לסמינר וביקש אותי, הוא נתן את כל הפרטים שלי.

למזלי, אמא שלי עבדה בסמינר שבו למדתי.

המזכירה ניגשה אליה ואמרה לה: "את יודעת, לבת שלך יש חבר"

אמי נדהמה לשמוע דברים מחרידים אלו: "מה? לבת שלי יש חבר?!"

"כן, מתקשר גבר כל פעם ומבקש את רבקה מכיתה ט' 3, אמרתי לבחור שאי אפשר, אנחנו לא קוראים לבנות לטלפון".

אמא שלי הייתה מזועזעת.

יום אחד המזכירה תפסה אותו בטלפון: "מי זה שמבקש אותה?"

"אני אח שלה". ענה מעבר לקו.

"איזה אח שלה?"

"אני אחיה יאיר".

למזלי אחי יאיר היה מתקשר כל פעם לאמא שלי לעבודה, המזכירה הכירה את הקול שלו.

"אתה לא אח שלה יאיר, כי את אחיה יאיר אני מכירה". פסקה המזכירה בביטחון.

"תשמעי, אני אגיד לך את האמת... אני החבר שלה".

המזכירה לא שאלה אותי ולא ביררה איתי אם זה נכון, גם הוריי בתמימותם לא בדקו את אמיתות הסיפור, הם היו בטוחים שיש לי חבר.

בערב הגעתי מהסמינר עם תעודה מצויינת שהכל מושלם - הכל 9, ציונים מבריקים... אני מנסה להראות את התעודה להורים שלי, ופתאום אני מקבלת מהם נזיפה: "מאיפה החבר הזה שלך? ומה פתאום יש לך חבר בגיל כזה...??!!"

"אבא ואמא אני לא יודעת על מה אתם מדברים איתי בכלל?..." - הייתי המומה מהמתקפה.

"אל תשקרי לנו, אנחנו יודעים שיש לך חבר! איך את מעיזה... המזכירה אמרה לנו".

המזכירה מאוד אהבה לדבר ומהלשון הרע שלה היא פשוט הרסה לי את החיים!

הייתי אמורה להמשיך ולהיות תלמידה טובה וצנועה ולהשתדך עם אברך תלמיד חכם כמו שאר האחיות שלי הנשואות לרבנים - תלמידי חכמים. המשפחה שלי מאוד מכובדת, משפחה כלל לא פשוטה (אני מהשושלת של סוליקה הצדקת ממרוקו, וגם צאצאית של המקובל הגאון הקדוש רבי שלמה אלקבץ).

מאוד נשברתי מכך. ולמחרת הפכתי להיות התלמידה הכי מופרעת בכיתה.

במשך הזמן באיזשהו שלב התאזנתי, אבל עד שהתאזנתי וחזרתי לספסל הלימודים, הכרתי בחור.

הוא לא היה בחור ישיבה, הוא היה בחור פשוט שלגמרי לא התאים לרמה האישית שלי, הוא היה שונה לגמרי ממני. אבל באותה תקופה הייתי "עיוורת".

"רק זה הבחור שמתאים לך??!", שאלו אותי כולם, "מה, לא יכולת למצוא מישהו אחר...?"

אבל אני לא רציתי להקשיב. בגיל 19 וחצי, התחתנתי איתו.

ילדתי 3 ילדים. במקביל עסקתי בכל תחום היופי. התמחיתי בעיקר בפאות, בתסרוקות, באיפור, בעיצוב שיער... מכלול של עולם היופי. כל כולי עסקתי בעולם של יופי.

בגיל 24 פלוס, לאחר כחמישה חודשים מאז שנולד לי הבן השלישי, כבר הייתי בהליכי גירושין וכבר מאז אם חד הורית. לאחר מספר חודשים מצאתי את עצמי גרושה פלוס שלושה, בלי בית בלי קורת גג ובלי לקבל דמי מזונות. הייתה לי את השואה האישית שלי, הייתי יוצאת מסבל ונכנסת לסבל - עברתי מסלול חיים לא פשוט. רוב הזמן הייתי עובדת מהבית עד שהילדים גדלו ואז פתחתי עסק.

באותה תקופה אמא שלי ביקשה ממני: "רבקה, את רוצה שאני אעזור לך? תגזרי את הצפרניים... תלכי צנוע... אל תביישי אותי בפני השכנים..." המראה שלי מאוד צרם לה.

עניתי לה בהתרסה: "אמא, אני עסוקה בצרות שלי!!! זה מה שמעניין אותך הצפרניים שלי והשרוולים שלי??!... זה מה שמעניין אותך??! אני עסוקה בצרות אין לי מה לתת לילדים לאכול אני בבלאגנים שלמים אני כל יום עוברת משטרה, רבנות, ביטוח לאומי... ומה שמעניין אותך זה השכנים שלא נעים לך מהם??!"

אז לא הבנתי אותה. ציערתי גם את אבי וגם את אימי - לא סתם עברתי את מה שעברתי אני שילמתי על החטאים שלי, אני מקבלת את הכל באהבה.

אף על פי כן לעולם לא נכנסתי בחוצפה לאמא שלי הביתה אפילו שהייתי מגודלת צפרניים, תמיד הייתי מקפידה על הלבוש. גם אם הייתי עם חצאית מאוד קצרה וצרה, הייתי לוקחת חצאית יותר ארוכה. אמא שלי הייתה יודעת שאני לבושה לא צנוע, אך לפני שהייתי מגיעה הייתי לובשת חצאית ארוכה ונכנסת לבית הורי כך... לא הייתי יכולה עד כדי כך לצער אותה.

באירועים המשפחתיים תמיד ידעתי לעשות כבוד אף פעם לא ביישתי אותם. היו לי חליפות 'דוסיות' - כמובן מסוגננות בטוב טעם אבל צנועות לגמרי במאת האחוזים.

גם אם הקפדתי על מצוות; נטילת ידיים, ברכות, תפילות (תמיד הייתי אומרת שאפילו חרדיות ונשות אברכים בבני ברק לא עומדות לידי, כי אני כל שבת גומרת שני ספרי תהילים!...) אבל מה שהיה קשור לצניעות פשוט לא התחברתי. המראה החיצוני שלי לא שיקף מעולם את הפנימיות שלי, אלו היו שתי קצוות!

במראה שלי לא הייתי צנועה בכלל. תמיד הולכת עם נעלי עקב גבוהות, תמיד צמוד וקצר, פאה ארוכה... הייתי מושכת באופן טבעי, לא היה מצב שהייתי נכנסת לאיזה מקום ולא הייתי מפגינה נוכחות.

היו תקופות שהרגשתי שאני משקרת את עצמי.

גם שהתעסקתי בעולם של יופי הייתי אומרת ללקוחות: "תדעו לכן, שאנחנו משקרות את הקב"ה ו'עובדות' על עצמינו, כי בעצם הכיסוי האמיתי זה המטפחות הפשוטות! כמו הסבתות שלנו! (אפילו לא הכובעים המודרניים) אנחנו סתם עושות איזה 'קומבינה'... זה סתם רמאות, זה לא צניעות"

ויחד עם זאת לא יכולתי להיות צנועה. הייתי אומרת לכולן אני יכולה לקבל על עצמיהרבה דברים - בפנימיות שלי הייתי מאוד חזקה; בעלת אמונת חכמים מאוד גדולה, אמונה מאוד חזקה בקב"ה... עם כל זה שהייתי למודת סבל הייתי מקבלת את הייסורים באהבה. הייתי אומרת נשמת כל חי כשהייתי עוברת מצבים קשים... הפנימיות שלי הייתה מאוד מלאה - אבל בחיצוניות הייתי אומרת: עד כאן!!! "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"... הקב"ה יסלח לי, אבל מה לעשות אני נגועה בדבר הזה.

אני מודה - לא הייתי צנועה, במפורש לא! ובידיעה מוחלטת!!!

לא הייתי מסוגלת לחשוב שאהיה מסוגלת להיות צנועה אי פעם.

הלבוש שלי היה מאוד מודרני, קצר, צמוד זה היה צועק הצילו!!

עד כדי כך שפעם באחד האירועים המשפחתיים כשנכנסתי לאולם, אחד מקרובי המשפחה שלי ראה אותי מהצד של הגברים. הוא אמר לחבר שלו: "תראה איזו אשה יפיפייה נכנסה לאולם, אני חייב לגשת אליה".

הוא ניגש אלי כדי ליצור איתי קשר, הוא לא ידע שזו אני הוא לא זיהה אותי...

כשהוא התקרב הוא נבהל, "אני לא מאמין... תסלחי לי, לא נעים לי להגיד לך אבל באתי להתחיל איתך, לא ידעתי בכלל שזו את"...

הייתי אגואיסטית אוהבת את המראה שלי אוהבת שרואים אותי.

כאן זה מתחיל וכאן זה נגמר! פשוטו כמשמעו. פשוט אהבתי להיות לא צנועה, אם היו אומרים לי, למשל, לסגור כפתור לא הייתי מסכימה תמיד הכפתור היה קצת פתוח...

עברו שנים. פתחתי עסק של סירוק ואיפור לכלות. כל כלה זה נכס, הייתי מרוויחה כמה מאות שקלים אם לא כמה אלפים... תלוי אם זה היה עם מכירת פאות או בלי מכירת פאות.

הייתי יקרה במחירים שלי, הייתי בין המובילות. הערכתי את עצמי, את העבודה שלי (מבחינה מקצועית) והיה לי על מה. לא הייתי מתפשרת בקלות.

כשהיו מבקשים ממני הנחה הייתי אומרת: "אני לא עושה הנחות!". אך יחד עם זאת היה לי פטנט, הייתי לוקחת מכלה לדוגמא: 500 שקלים על תסרוקת ואיפור ואז הייתי אומרת לה: "קודם כל תשלמי לי את ה-500". - אחרי שהיה לי את ה-500 שקלים ביד, הייתי מוציאה מה-500 האלה 50 שקלים והייתי אומרת לה: "אחרי שנתת לי את זה אני עושה מעשר כספים, ואני נותנת את המעשר כספים הזה להכנסת כלה בשבילך אם זה עושה לך טוב, כי אני לא עושה הנחות".

יום אחד, משמים העמידוני בפני ניסיון מאוד מאוד קשה.

היה לי רכב מדגם מיצובישי די חדיש ולצערי התקלקל לו המנוע, הייתי זקוקה לכמה אלפי שקלים כדי לתקן אותו. ופתאום מגיעה אלי כלה שהייתי צריכה לעשות לה; תסרוקת, איפור, לעצב לה שתי פאות, ולסרק את האחיות שלה ולאפר אותן ביום של החתונה שלה - הרווח היה אמור להיות בערך בין 1,500 ל-2,000 שקלים - ואותה כלה באה אלי ומבקשת ממני שאעשה לה הנחה.

"תשמעי, אני לא עושה הנחות! אך אל תתפסי אותי במילה אשתדל לבוא לקראתך במה שאפשר". לקחתי בחשבון שמתוך 1,500 שקלים אני צריכה לתת מעשר 150 שקלים, שזו הנחה יפה וזה בסדר.

זה היה שבוע וחצי לפני החתונה של אותה כלה.

למחרת החברה שלה - שהיא גם כלה שלי, מגיעה אלי - היא זו שבעצם שלחה אותה אלי - ואומרת לי: "איזו מסכנה הבחורה הזו".

"מה קרה?", שאלתי. "היא ממש מסכנה", ענתה לי בצער, "רק עכשיו היא קמה משנת האבל על פטירתו הפתאומית של אביה, ממש עכשיו הם יצאו משנת האבל וכבר היא מתחתנת כל כך כואב... האבל ממש טרי"

"מה את אומרת?", הייתי נסערת, "למה לא אמרת לי שהיא כלה יתומה?"

"מה זאת אומרת?" - היא לא הבינה.

"לא, לא קרה כלום!" - שתקתי. חזרתי בי מיד כי לא רציתי לבייש את אותה כלה יתומה.

היא באה אלי אחרי יומיים. קיבלתי אותה כאילו היא לקוחת המיליון דולר שלי, עשיתי לה עיצוב של שתי פאות נתתי לה את ההרגשה הכי טובה בעולם. משסיימתי, ביקשתי ממנה לשבת.

היא התיישבה.

"תקשיבי לי, אני רוצה לומר לך משהו... שמעתי שזה עתה קמתם משנת האבל של האבא זכרונו לברכה, אני משתתפת בצערכם". - הרגשתי שאני חייבת להתנצל בפניה. - "אני מאוד מאוד מצטערת, אך יחד עם זאת אני שמחה שהתגלגלה לידי מצוה מאוד גדולה. אני יודעת שאת יתומה. אני לא לוקחת כסף מיתומות, למרות שמדובר כאן בסכום לא קטן בכלל, אני מוותרת לך על כל הסכום הזה. תדעי לך שלא אני עושה לך טובה, אלא את זו שעושה לי טובה כי את היתומה ואת מזכה אותי, אני ממש מבקשת ממך שתסכימי לקבל את המתנה הזו ממני".

רוממתי אותה, נתתי לה את ההרגשה הכי טובה.

זה היה ניסיון קשה. הייתי צריכה כמה אלפי שקלים לתיקון מנוע הרכב שלי. לא היה לי כסף נאלצתי למכור את הרכב לחלקים. אמנם הפסדתי הרבה כסף וגם את הרכב... אך אמרתי לעצמי, את המצווה הזאת לא אפסיד!

כל זה כשאני נראית שיא המודרנית ואי אפשר לראות עלי שאני מסוגלת לעשות מעשה כזה.

הייתי מסרקת נשים לפעמים גם נשות רבנים, הן היו חושבות שאם אני מודרנית ואני גרושה אז מותר הכל. אם אני מתירנית במראה אני גם מתירנית בהשקפה שלי... וזה לא היה נכון כלל.

כפי שאמרתי: רק במראה שלי הייתה לי בעיה להיות צנועה, פשוט הייתי סולדת מצניעות.

היו יושבות אצלי נשות אברכים והיו מספרות לי דברים חמורים שאיני יכולה לפרט... הייתי מזדעזעת מהסיפורים שלהן.

כל הסיפורים האלו חיזקו אצלי את ההרגשה המוטעית שרק הפנימיות קובעת ולא החיצוניות!

נשארתי בלי רכב, מה שפגע בעצם ביכולת העבודה שלי.

המצב הכלכלי שלי מאותו יום התדרדר... הרבה עבודות - הרבה כלות, כבר לא יכולתי לקבל כי רכב לא היה לי, לא היה לי איך לנסוע לבתים של הכלות.

בערך שנה וחצי הייתי במצב כלכלי מאוד קשה.

שנה אחר כך עשיתי בר מצוה לבני הגדול, לא היה לי אפילו 5 שקלים לנסיעה באוטובוס מחומרת המצב הכלכלי.

חודשיים לאחר הבר מצוה של הילד, הייתה לי הצעה להשכיר איזשהו סטודיו צמוד לביתי. חשבתי לעצמי, 'יופי, הילדים שלי גדלו ולא נעים לי להכניס נשים לתוך הבית' - 250 דולר לחודש להשכיר את הסטודיו, לא כל כך נורא.

התייעצתי לפני כן עם אחי אם לקחת סיכון ולהשכיר או לא... אחי אמר לי: "אל תדאגי, מ-250 דולר אף אחד לא מת מזה... לא קורה כלום, אל תדאגי אני עומד מאחורייך".

"אבל אני לבד", די חששתי, "אני לא מקבלת דמי מזונות לילדים ואני משלמת משכנתא והכל הכל אני עושה לבד... אם פתאום לא תהיה לי עבודה אז מה אעשה? מאיפה אשלם...? להתחייב על עוד 250 דולר??! כאילו שחסרים לי הוצאות..."

"אל תדאגי לא יקרה כלום... אעמוד מאחורייך". הוא העניק לי תחושת בטחון.

פתחתי את הסטודיו צמוד לביתי.

אחרי בערך חודש הגיעו אלי הרבה לקוחות.

כ-3, 4 לקוחות ביקשו ממני שאלמד אותן: "תשמעי אני מאוד רוצה ללמוד את המקצוע הזה, את יכולה ללמד אותי?"...

חשבתי לעצמי, אם יש 3, 4 בנות שרוצות ללמוד, כבר אפתח קבוצה, לא חשבתי שיוולד מזה ה'בית הספר' הכי גדול בארץ!!!

לילה אחד אבא שלי בא אלי בחלום. אני חולמת שאני נמצאת במרתף במדבר במקום שומם לגמרי, המרתף היה נראה בנוי בדיוק כמו הסטודיו שהיה לי, היה לו איזושהי מדריגה שעולים לכיור חפיפה ושירותים ומטבחון... כל זה נמצא בתוך האדמה כשהפתח של הסטודיו נמצא למעלה בקו האדמה ואת הפתח סוגרת זכוכית שזאת בעצם הדלת כניסה.

אני רואה זקן עם גלימה לבנה וזקן ארוך יושב שם בצד, ולפתע, אבא שלי נכנס דרך הזכוכית (בחלום אני יודעת שאבא שלי מסוגל להיכנס בגלל שהוא כבר נפטר והוא רוח, הוא לא משהו ממשי), אבא שלי מביא לי לחם 3 פעמים ואומר לי: "בתי, אל תדאגי את לא לבד... תדעי לך בגלל שאת הבת של אברהם אבינו והבית שלך הוא בית של אברהם אבינו לכן כל פעם שתצטרכי לחם אביא לך" - הוא רמז לי בחלום שהזקן שיושב בצד זה היה אברהם אבינו. אברהם אבינו כידוע, מסמל את מידת החסד ובחלום הבנתי שזה בגלל החסד שעשיתי עם אותה כלה יתומה (אגב היא לא שוכחת לי את זה עד היום!)

חודשיים אחרי החלום הזה גלגלתי ים של כסף... פשוט התעשרתי.

היו לי קרוב ל-200 תלמידות מכל הארץ והעולם!!! מצרפת - פריז, פרברי פריז, צפון צרפת, משוויץ, מלונדון... מהמקומות הכי נדחים בארץ, וממקומות שלא חלמתי... הגיעו אלי.

הכל התחיל ממודעה קטנה שפרסמתי - איך ומהיכן הגיעו אלי אינני יודעת.

בחלוקת התעודות הראשונה שלי במחזור הראשון, היו לי 76 תלמידות!!!

פשוט קצרתי הצלחה מסחררת... שמי הלך לפני והיכן שהייתי הולכת היו אומרות לי: "מה, זו את רבקה ח.? זו את שכל העולם מדבר עלייך... זו את?"

פרסמו עלי כתבות ענק בעיתונים, היה עיתון שנקרא 'מפתח העיר' עיתון מאוד גדול ומפורסם, הייתי כותבת שם עמודים שלמים!

השם שלי רבקה ח. היה צועק 'הצילו' אי אפשר היה להתעלם מהשם שלי, היו לי גי'נגלים ופרסומות ברדיו 'קול חי' אפילו הופעתי בתוכנית ייעוץ ברדיו - ייעצתי למאזינים בשידור חי על בעיות שיער על נשירת שיער... וכן הלאה...

באחד הימים, טסתי לצרפת לתערוכה בין לאומית בארמון וורסאי, היו שם בארמון 3 קומות של תערוכה.

מכל קצווי העולם באו. הגיעו אומנים, אומני שיער ואיפור, תצוגות אופנה ענקיות, הפקות ענק... ממש דברים אסטרונומיים... למדתי שם והשתלמתי בכימיה של צבעים וכן תכשירים חדשים שיש היום.

יצאתי מהארץ עם משלחת של כ-30 איש!! ביניהם היו מנהלים בכירים, אנשים מפורסמים... החברה בצרפת שאירחה אותנו היא מבין החברות המובילות בתחום השיער והיופי בעולם, הבכירים שבחברה התרשמו ממני מאוד לטובה והזמינו אותי אחרי חודש וחצי והפעם לבדוק אפשרות לשיתוף פעולה עסקי.

מלבד היותי מומחית גדולה בפאות, הייתי מומחית גם בהדבקות שיער רפואיות: שזירות שיער, מטפלת בבעיות של נשירת שיער והתקרחויות של אנשים... עבדתי גם עם חולי סרטן... מעבר לכך שהייתי פאנית מצליחה הייתי ממש 'מאסטר' - מומחית ברמה עולמית!!!

אחרי חודש וחצי טסתי פעם שניה לדרום צרפת. הכניסו אותי למפעלים לראות איך מייצרים את כל צבעי השיער, כל מיני חומרים ותכשירים, ג'לים, שמפונים... ראיתי את כל המיכלים והדודים - הייתי נוכחת במקום רואה ולומדת את הכל.

שם בצרפת, הייתה איזושהי מרצה באוניברסיטה בין האנשים שהיו איתי בפגישות העסקיות שם. היא הייתה אמורה להיות היחצנית שלי בכל איזור אירופה. המגמה הייתה שיהיה סניף שלי באירופה ששם אינני מלמדת אנשים מהתחלה - אנשים שבכלל לא יודעים את מקצוע הספרות - אלא אני אמורה ללמד בעלי מספרות, הדבקות רפואיות ועבודה על פאות שזה כולל עיצוב סירוק חפיפה... וכל מה שכרוך בזה. - הייתי אמורה להרוויח מכל העסק הזה פשוט ים של כסף!!! היו לי שם אנשי מקצוע מהמובילים ביותר בעולם, מנכ"ל מכירות עולמי של החברה העולמית והיחצנית שלי (שהיא גם כן יחצנית של החברה...) בקיצור אנשי מקצוע מהשורה העליונה.

שם, בצרפת, כשהייתי שקועה כל כולי באותם פגישות... קיבלתי טלפון לא כל כך נעים מהארץ.

מיד ידעתי שאני חוזרת לארץ לאיזושהי בעיה אך לא שיערתי עד כמה שהיא חמורה.

מפאת כבודם של ילדיי אינני יכולה לפרט איזו טרגדיה עברתי... אך כשחזרתי מצרפת בפעם השניה פשוט עברתי טרגדיה נוראה שגרמה לי להתמוטטות נפשית מאוד קשה.

הודעתי בצרפת שהכל מבוטל.

בסך הכל הייתי אמורה לטוס אחת לחודשיים שלושה למשך 4 ימים עם מתורגמנים צמודים כדי לתת את מה שאני יודעת ולחזור לארץ ולגרוף חבילות של כסף! הודעתי שאני נמצאת בבעיה מאוד אישית - משפחתית ומה שחשוב לי כרגע זה לטפל בילדים שלי.

חזרתי ללמד את התלמידות שלי - במשך כעשרה ימים עד שאיבדתי את ההכרה.

פשוט התמוטטתי לגמרי! הודעתי לבנות שפשוט אינני מסוגלת כרגע להמשיך ללמד, אינני מרגישה טוב ואני עומדת בפני מציאות מאוד קשה.

כמובן שהתנצלתי בפניהן, והבטחתי שאודיע בהמשך מה יהיה...

אחרי חודש וחצי חזרתי ללמד אותן, ולאחר כמה חודשים סגרתי את העסק טוטלית!! וצללתי לתוך עולם של ייסורי גוף ונפש קשים מנשוא.

במשך מעל שנתיים!! הייתי עם כדורי הרגעה מרותקת למיטה, ממש מנותקת מהעולם. הייתי במצב סיעודי קשה... לא הייתי מסוגלת להרים את הראש, לא הייתי מסוגלת לרחוץ אפילו כוס!...

היו רוחצים אותי, מלבישים אותי, מאכילים אותי, ירדתי במשקל - הייתי בתת משקל, הגעתי ל-40 קילו!!!... המשבר הנפשי שלי בא לידי ביטוי בקריסה של הגוף שלי. - הייתי לעיתים קרובות מאבדת את ההכרה... היה לי כאבים פיזיים חזקים מאוד בכל הגוף, עברתי ייסורי נפש וגוף מאוד מאוד קשים... לא היה איבר בגוף, שריר, או גיד שלא סבלתי ממנו כאבי תופת. הייתי מרימה את העיניים שלי לשמיים ואומרת לקב"ה: "אבא יקר שלי, אני יודעת שאתה מכניס אותי כרגע להרתחה, אני יודעת שכרגע אתה מכבס את הנשמה שלי, אני יודעת... אני מודה לך, אני יודעת שאתה אוהב אותי אני יודעת שאתה מכפר לי את העוונות שלי אני יודעת שחטאתי בהחטאת הרבים... כשהייתי לא צנועה...אבא אני אוהבת אותך גם כשאתה מייסר אותי...".

חטאתי וידעתי שאני חוטאת, זה לא היה משהו שלא ידעתי ועשיתי את זה מתוך בורות, ידעתי בידיעה ברורה שאני כרגע עושה חטא... שאני כרגע לא צנועה, שאני כרגע שורפת לגברים את העיניים! - כשסבלתי את הכאבים ידעתי שאני עוברת איזשהו תהליך כיבוס, ענישה - כפרת עוונות.

בזמן הזה עברתי במקביל פריצות אחת לחודשיים. פרצו לי את הרכב וגנבו לי אותו, לא היה לי עליו ביטוח... לאחר חודשיים נכנסו לי הביתה וגנבו לי ציוד של איפור השווה בממוצע בין 15,000 ל-20,000!! ואחרי חודש שוב פרצו וגנבו כמות גדולה של צבעי שיער בשווי של 10,000!! כך לאט לאט רוששו אותי... נשארתי בלי כלום!... ובנוסף, הייתי באותו זמן חולה מאוד.

הקב"ה עשה איתי חסד עצום עם הטרגדיה הזאת. זה קצת הרגיע אותי... מי יודע להיכן הייתי מגיעה עם כל הכסף שהייתי גורפת בארץ ובחו"ל אם לא הייתי מקבלת את הסטירה הזאת?... מי יודע לאן הייתי נופלת? הקב"ה הפיל אותי לצורך עליה.

הייתי מעל שנתיים במצב מאוד מאוד קשה, אנשים הוציאו עלי שם רע.

אמרו עלי שאני ברחתי עם כספים לחוץ לארץ... ועוד כל מיני דברים רעים ונוכלויות המציאו עלי...

אלו שידעו מקרוב שאני עוברת משבר נפשי, גם אמרו שהשתגעתי. כל אחד מצא לו איך 'לקשט' את הלשון הרע עלי.

הלכתי לפסיכיאטרית והתייעצתי איתה.

אמרתי לה: "תעשי לי טובה, תבדקי אותי תראי מה קורה איתי, אני לא רוצה את הכדורים האלה יותר!! אני רוצה לחזור לכוחות שלי, הייתי בחורה עם מרץ, בחורה מאוד כריזמטית, מזיזה עניינים... אני לא אוהבת את עצמי במצב הזה אני לא מסוגלת אפילו לקום, למה אני מאבדת את ההכרה כל פעם?" - סיפרתי לה שיום אחד אחי נקש בדלת ובאתי לפתוח לו את הדלת, ועד שהגעתי לדלת ראיתי את הכל שחור ומיד התעלפתי, נזרקתי לרצפה, כל הפנים שלי נהיו כחולות... - כך דיברתי ודיברתי כשעה וחצי.

היא פנתה אלי ואמרה לי: "נכון שאת במצב סיעודי קשה. את יושבת מולי, את אחרי מקלחת, את לא מוזנחת, את לא מלוכלכת... הקשיבי יקירתי, אין מקום לאשפז אותך כי זה לא המקום שלך את לגמרי נורמאלית! פשוט מה שקרה לך, את סבלת הרבה מאוד במשך תקופה מאוד ארוכה, אף פעם לא טיפלת בעצמך, היית קשוחה עם עצמך, ופשוט מאוד הגוף שלך קרס! הוא לא היה מסוגל לעמוד בנטל של הסבל הזה. מה שאת צריכה לעשות זה לנוח... רק לנוח ולנוח כל הזמן... את תקומי לבד". - כל הזמן הייתי נלחמת עם עצמי לקום... היא אמרה לי: "רק תנוחי! יום יבוא ולאט לאט את תקומי!".

באותו זמן המשפחה שלי עזרה לי. אמא שלי עמדה לצידי, טיפלה בי ובילדים עד שלאט לאט התאוששתי. חזרתי לעצמי, הפסקתי לקחת כדורי הרגעה. כמובן שזה בזכות התפילות! רק בזכות התפילות הפסקתי לקחת טיפולים תרופתיים לא הייתי צריכה את זה יותר, חזרתי לכוחות שלי חזרתי לגור בבית שלי ולטפל בילדים שלי במלוא הכוח... חזרתי לעבודה - לימים הקודמים שלי למכור פאות ולעשות כמה מאות שקלים ביום - חזרתי לעשות כסף.

תמיד ידעתי שאני צריכה לקבל על עצמי משהו ולא ידעתי מהו... הייתי מוכנה לעשות ולקבל על עצמי הכל... אבל עד הצניעות! אל תדברו איתי בכלל על צניעות!

אני חייבת להדגיש שהיו תקופות בחיים שלי שהרגשתי ששיער ופאה זה אותו דבר! - פאה זה לא כיסוי ראש! ומכוח המחשבה הזאת שזה לא כיסוי ראש, אמרתי לעצמי: 'רגע, את מי אני משקרת? אם אני הולכת עם פאה אז אוריד אותה... מה ההבדל??'

ואז גם הורדתי את הפאה. כי לא הרגשתי בכלל שזה כיסוי ראש, זו רמאות!

זה לשים סטרא אחרא על הראש!!!

לאחר שהורדתי את הפאה קיצרתי גם את השרוולים ואת החצאית, אמרתי מה זה משנה ס"מ יותר ס"מ פחות? הרשיתי לעצמי להיות במראה קצת יותר נועז... זה היה פחות מחרדי מודרני זה היה כמו דתי לייט כזה, משהו לא מוגדר.

חשבתי לקבל חיזוק בכל, אך לקבל על עצמי צניעות??! עד כאן! יש לי מספיק מצוות שאני עושה אותם! מה לעשות, לכל אחד יש את החולשה שלו, זו החולשה שלי! ככה הקב"ה ברא אותי, אני חיה בעולם של יופי וזהו!... הייתי מודעת לנגע הזה של החוסר צניעות, והתכחשתי לו! אמרתי: 'פה אי אפשר לדבר איתי, גמרנו! יש מצוות אחרות יש חסד יש תפילה יש כל מיני דברים... להקפיד פה להקפיד שם... עד הצניעות!'

הייתי אומרת לעצמי: 'רגע, כל החרדיות שבבני ברק וכי הן יותר צנועות ממני??!... אלה שהבנים שלהן בישיבות ובתלמודי תורה - בעיניי הן לא צנועות!' (גם היום אני חושבת שהן לא צנועות. לא כולן כמובן!)

חייתי בבני ברק 40 שנה... לדעתי כל הרחוב שם הוא לא צנוע בכלל, מה ההבדל ביניהם לבין אחת שהולכת בדיזינגוף? אין הבדל! זו צועקת 'תסתכלו עלי' וזו צועקת 'תסתכלו עלי'! אדרבה, החרדית מושכת יותר מהחילונית כי החילונית מראה את הכל, מה כבר נשאר לה להראות? והחרדיות שכאילו הן צנועות והולכות כמו דוגמניות ברחוב הן צועקות עם המראה שלהן. - זה שכנע אותי, זה ניחם אותי, בזה שראיתי את כולן את נשות רחוב רבי עקיבא הולכות כך.

יש לי חברה מאוד מאוד טובה שהבת שלה נשואה לאחד האדמורי"ם הגדולים בארץ.

אשה שנראית שיא המודרנית; פאה עד אמצע הגב, איפור כבד, צמוד, קצר, גרביים שקופות נעלי עקב, הכל... ממש מעודכת מבחינה אופנתית. בעלה מוכר כרב, הילדים שלה בחורי ישיבות... אז למה שאחת כמוני מאוד מודרנית תחשוב שהיא צריכה להשתנות בצניעות... במה היא יותר צנועה ממני? היא רק מדמיינת שהיא יותר צנועה ממני.

האבסורד הוא שהן יודעות להעיר לאחרות שהן לא הולכות צנוע כי הן בטוחות שהן צנועות!

ויותר מזה - הן חיות באשליה שהן עושות קידוש ה', הן אומרות: "תראו, העולם החילוני רואה אותנו באור חיובי... אנחנו עושות קידוש ה', כשהחילונים רואים אותנו הם לא נסלדים מחרדים...".

אשליות!

עדיין הרגשתי שזה לא מספיק! - הנשמה שלי זועקת למשהו אחר, אמיתי, למשהו שיתן לי שקט ושלוה... פשוט לא היה לי שקט נפשי... הנשמה שלי כל הזמן הייתה בחיפוש ולא ידעתי אחרי מה.

כל הזמן הייתי חושבת ומבקשת מבורא עולם: 'הקב"ה במה אני צריכה להשתנות? אנא, תן לי רמז!'

לילה אחד, ב - 2:00 לפנות בוקר. הילדים שלי קמים ורואים אותי יושבת בוכה, ומתפללת מול נרות - אין צדיק שעזבתי אותו בשקט הדלקתי נרות לעילוי נשמת כל הצדיקים, כל המטבח שלי היה מלא בנרות.

"אמא מה קרה? קרה משהו?!". הם נבהלו כשראו אותי.

"אני רק מתפללת! לא קרה כלום"... ניסיתי להרגיע אותם.

התפללתי עם דמעות מכל הלב, ממש בבכי חזק: "בבקשה אבא שבשמים, בבקשה אבא שלי יצחק בן מרים, בבקשה תתפלל עלי אתה צדיק תעשה רעש בשמים, תבוא לי בחלום... רבי מאיר בעל הנס... תבואו לי בחלום או תעשו לי סימן ברור... אני קטנה, אני אשה תמימה, אינני מבינה רמזים, אני רוצה סימן הכי ברור שיש מה אני צריכה לקבל על עצמי שיעשה רעש בשמים!! - אבא שבשמים הקב"ה, יש לך את כל הדרכים... אני מתחננת לפניך שתראה לי בצורה ברורה מה אני צריכה לקבל על עצמי, אני רוצה לזעזע את השמים! כדי שהחיים שלי יקבלו תפנית אחרת...".

סיימתי להתפלל נרגעתי מהבכי, חזרתי למיטה שלי. פתחתי את המחשב ולתדהמתי באותם רגעים שאני מתפללת נשלח לי "מייל" - אין לי מושג איך הגיעו לכתובת ה"מייל" שלי.

(במחשב - לא הייתי צופה חלילה בדברים לא צנועים, אדרבה, דברים שיכולים לתת כוח... הייתי אוהבת לראות כל מיני סרטוני וידיאו על אנשים שעברו מוות קליני וכדומה... אני אוהבת את הדברים האלה יש לי משיכה לרוחניות הזו). אני רואה שיש לי הודעה בדואר אלקטרוני.

אני פותחת ומסתכלת, רואה ששלחו לי סרטון וידיאו... מה הסרטון וידיאו הזה?

'סעדה' (זהו סרט מחזק ומרגש, של אשה חילונית שקיבלה איתותים מדהימים משמים עד שחזרה בתשובה שלימה!) - קיבלתי את הסימן הכי ברור שיש!!!

עד 3:30 לפנות בוקר אני רואה את הסרטון הזה כשאני בוכה ובוכה... הזדהיתי איתה בהרבה מאוד דברים... ב-3:30 לפנות בוקר, עם דמעות בעיניים, החלטתי!

"זהו!! אבא שבשמים, החלטתי! אני קמה בבוקר ומחליפה את כל המלתחה שלי!!! - אני לא עושה את זה בשלבים... אלא בפעם אחת!!! אני לא יודעת איך אבא, אין לי כסף לקנות בגדים, אין לי כסף להחליף מלתחה... מהיום אני מתחילה ללכת עם חצאיות יותר ארוכות יותר רחבות, עם בגדים לא צמודים, עם צווארון סגור, עם מטפחת ורק מטפחת! שום פאה אני לא רוצה, שום מודרניזציה אני לא רוצה... אני לא רוצה יותר לגרום לאף גבר להרהר בי אני רוצה להיות האשה הכי צנועה... יש לי פאות מודרניות, יש לי פאות מאוד יקרות (כל פאה בסביבות 1,600 דולר!) אני הולכת לשרוף אותן... נגמרו כל השטויות, זהו!".

כל זה לבד עם עצמי - פתאום נפתח בי משהו... כנראה ששמעו את התפילה שלי ופתחו לי את הפתח הזה. זה מה שהנשמה שלי הייתה צריכה!!!

מאותו רגע שהחלטתי, הרגשתי כזאת שלוה עצומה שמעולם לא הרגשתי שלוה כזו!!

ברגעים שהיה לי חבילות של כסף והייתי הולכת עם 2,000 שקל לקניון, מפנקת את עצמי בבגדי מעצבים ונעליים בשווי של 1,500 שקל!!! שאשה יכולה לחלום... וקונה ככל העולה על רוחי - לא הרגשתי שלוה כזאת!

טלפנתי לאחותי ואמרתי לה: "תראי, קיבלתי על עצמי כך וכך... אבל אין לי כסף לקנות בגדים, אני לא יודעת איך אתחיל לקנות בגדים יותר רחבים יותר ארוכים... איך אני אעשה את זה ואין לי מספיק כסף? וגם מה יהיה עם הפרנסה שלי? הרי עד עכשיו עבדתי במכירת ועיצוב פאות, ועכשיו קיבלתי על עצמי להפקיד את הפרנסה בידי שמים, אני לא מוכנה בעד שום הון שבעולם למכור את העולם הבא שלי ולסייע לנשים להסתובב מטופחות ולהכשיל את הגברים.

לא אסייע להחטיא את הרבים גם אם זה לצורך פרנסה! אני לא מוכנה!".

מאז שקיבלתי על עצמי להשתנות, כבר מאותו יום לא קיבלתי יותר לקוחות מתוך רצון עצמי.

בהתחלה אמרו לי: "מה קרה לך, השתגעת?... נפלת על הראש?... איך את עושה כזה דבר??!". נשים היו אומרות לי: "אני רוצה אותך ורק אותך... מה איכפת לך את מרויחה כסף...".

היו לי לקוחות של שנים שאני ורק אני הבנתי את הראש שלהן וידעתי לעשות להן מה שהיו צריכות ומה שהיו רוצות... ופתאום להחליף מישהי אחרת זה היה בשבילן אסון.

אמרתי לכולן: "לא! בשום אופן לא! - את העולם הבא שלי אני לא מוכרת בכסף! אני לא מוכנה לקבל כסף שנשים יבראו בזה מלאכי חבלה, לא מוכנה!". (אגב יש אנשים שעד היום קשה להם לקבל את זה - על כך שזרקתי פרנסה של 26 שנה לים ברגע אחד ללא פחד).

הגעתי למצב כזה שלא היה לי עם מה לעשות שבת.

הייתי מכינה לילדים 'ספגטי' לא היה לי כסף לקנות חלות, לא היה לי מה לאכול... הייתי קמה בבוקר ולא היה לי כסף ללכת למכולת לקנות אוכל. אני לא מדברת על גבינה ועל חלב... אני מדברת על לחם, לא היה לי כסף לקנות אפילו לחם. העוני היה ניכר בהחלט.

אך הייתה לי שמחה פנימית ושלוה - שמעולם לא חלמתי שעברתי אי פעם איזה שהוא משבר נפשי - הייתי נינוחה ושלוה, היה לי רוגע כזה שאינני יודעת להסביר אותו... בזמן שהייתי עושה ים של כסף לא הייתי רגועה כמו אז שהייתי נמצאת בעניות נוראה!

הייתי צריכה לחפש עבודה. לא ידעתי במה להתחיל.

תוכן העניינים

נשים מדברות על עצמן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה