אור ברסלב

נרבוני על מורה נבוכים· הנרבוני

חלק א

הקדמה

פרק א

צלם התחיל בזה כי הוא התכלית וראשית המחשבה אחרית המעשה והוא כולל כל חלקי ההגשמה גם כי אדון הנביאים התחיל בו במעשה בראשית הענין אשר בו נתעצם הדבר כי החומר אינו נמצא שלם והיה הנמצא ההוא לא זולתו כענין בחומר שהוא משותף היות המבוקש מהם ענינים והוא הורדת הרוחניות:

פרק ב

ולזה שאמר והייתם כאלהים ידעי טוב ורע ירצה כמו השופטים כי משפטי התורות מן המגונה והנאה לא נתלו בנמצאות בעצמם כדי שיאמר בעבור זה שקר ואמת או משיגי שקר ואמת ואין בהכרחי טוב ורע כלל כי אם שקר ואמת ירצה כי ההכרחי והם הנמצאות בעצמם אשר אין אנחנו סבתם אין בו טוב ורע אשר הוא המגונה והנאה אבל שקר כשנסכלם או נאמרם בחלוף מה שהם במציאות ואמת כשיסכים ציורנו או המורה עליהם עם מציאותם בעצמם וכאשר גדלה תאותו הצטרך אל העמל והטורח ירצה כי ההכרחי יספיק מאד ואמר דוד מבאר לזה הענין אדם ביקר בל ילין לינה אחת שינה פנותו אל התאות הגשמיות כי תאוה הוא לעינים והנאת חושיו הגשמיות כי טוב העץ במאכל הנה זה לא מצד הנפש החיונית לא האלהית על כן אמר נמשל כבהמות נדמו ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכלית כונתו וחכמתו בבריאה האנושית שבראנו מורכב מהפכים משתתף בין העולם המושכל והמורגש עד שיתחייב שישיגנו זה ה' ית' הרוצה בטבע הנמצאות להדמות בו ומשתוקקות אליו והוא תכלית יכולת ההיולי ר"ל להמציא המשתתף עד שיתאחד בו כי מאתו הם יוצאים ואליו הם שבים:

פרק ג

ויאמר על האמת ירצה העצמות אשר הוא אמתת הנמצא באמת:

פרק ד

ועל זאת ההשאלה נאמר ויחזו את האלהים וגו' ירצה בו השגיאה המסופרת עליהם בזה המאמר היא בהשגה השכלית כמו שיבאר בפרק המתדבק אל זה:

פרק ה

בענינים עמוקים מאד זה בספר השמים והעולם כשירצה לבאר שתי שאלות נפלאות האחת למה היו הכוכבים הנבוכים כל מה שהוא יותר קרוב מהם אל גלגל המזלות יתנועע תנועות רבות והרחוק תנועות מועטות ואם הגלגל הראשוץ בלתי מתנועע אלא תנועה אחת והשאלה השנית לאיזה עלה היו בגלגל הראשון כוכבים רבים והוא אחד ובשאר הגלגלים לא ימצא בהם כי אם כוכב אחד ואם הוא בעל גלגלים והתנצל בזה ובאר כי הוא פועל נפשיי למה שהיו הגלגלים בעלי נפש והסבות מבוארות לשם וכבר פרשנו ענינם בפי' לספר ההוא גם בפירושנו לחי בן יוקטן גם במה שיבוא נדבר בו בע"ה ויזכך מדותיו זכוך רב הוא אמרו וכבסו שמלותם וימית תאותיו ותשוקתיו הדמיוניות הוא אמרו אל תגשו אל אשה וכאשר יבין הקדמות אמתיות וידעם והם הגזרות וידע דרכי ההקש ועשות המופת והוא הסדור המורכב ובתנאיו וידע אופני השמירה מהטעות השכל ואלה השלשה יכללם מה שאמר שירגיל עצמו בחכמות ובדיעות ועל זה צוה והיו נכונים לשלשת ימים בזה הפרק לא ביאר אך יקדים לחקור בזה הענין ר"ל חכמת האלהות ולא יגזור כלומר כשיהיה לו השגה בלתי שלימה ירצה מה שבאר למטה אשר כללה מן הגשמות מה שכללה חייב זה ההרס קודם שלימותם ירצה שלא דקדק איך ראו כי לא ראוהו יושב על כסא וכל צבא השמים עומדים מימינו ומשמאלו אבל דקדק עליהם תוכן השגתם ושראו תחת רגליו מיד החומר הראשון בלי אמצעי בתכלית או שנתפלסף בימים ההם ויעתר והאריך וכו' פן יפרוץ בם כמו שאמר שלא יהרוס לדבר בזה הענין אין היזק בזה כי זה הוא חוץ ממנו יתבר' אלא שהוא יקצר במדרגה שישתדל עמו לעלותה:

פרק ז

כמו שאבאר בשתוף שם בן הוא אמרו מי שקדמו לו מבנים או יחקהו הוא אמרו שדים גם כי יולידו הנזקים וכשרצהו השם הוליד בצלמו והוציא אל הפועל:

פרק ח

הנה מקום אתי מעלת עיון והשקפת שכל והוא הנרצה באמרו ונצבת על הצור כמו שיתבאר שם:

פרק ט

אבל מה שהרחיב בו הלשון באמרו כי יד על כס יה וכו' הוא תאר עצמותו וגדולתו אשר אין צריך בשום פנים שידמה המעיין שיהא דבר חוץ מעצמו וכל שהוא תאר נוסף ולא נברא מנבראיו עד שיהיה ית' נמצא בלתי כסא ונמצא עם כסא זאת כפירה בלי ספק רצה בזה לאמת דור דור עם המשותף לו ית' פי' ר"ל מלחמה בעמלק מדור דור למי שמחייב לו תאר נוסף או משתפו עם נברא מנבראיו יצא משפט מעוקל זהו עמלק ר"ל לאמת דבר נוסף ואם יהיה תואר נוסף רוחני כי הוא יתעלה אחד פשוט ולולי זה לא היה מחויב המציאות וזה אחד מן הפרקים כיון בו לבאר שתוף שם לא זכרו ואני זכרתיו והבן מה שרמזנו אליו:

פרק י

יכונה הענין הזה גם כן בירידה ר"ל שיחסו ספרי הנביאים ירידת המכה אשר יחייבה הרצון הקדום וכמו שכתוב בספרו של אדם הראשון לפקידת המעשים ויכונה זה בירידה והבן זה:

פרק יא

ה' למבול ישב ר"ל שעם השתנות עניני הארץ והפסדם המורה עליו המבול לא יהי' לו ית' שנוי כי היחס ההוא למיני הנמצאות ר"ל לצורות המשובחות לא לאישיהם כי הם משתנים ואיש אחד יתקיים עליו המין האנושי כמו שיתקיים המין השמשי באיש אחד ואם יקרא מין:

פרק יג

יתקיימו סבותיו כלומר הסבות אשר הוא סבתם והם מסובבים והם סבות למה שיתחדש:

פרק יד

ויהיה שם המין לא ידון רוחי באדם ונגלה בה"א הידיעה והאדם ידע ושם העצם לא נודע בה"א והאל יודע:

פרק טז

השען ועמוד על ההתבוננות היות הש"ית התחלה כי ההשגה בשהוא התחלה הוא המבוא אשר תגיע ממנו אליו כי תדע שהוא התחלה לנמצאות על דרך שכל משכיל ומושכל וטבע המקור ראוי שיהיה נמצא במה שיחצב ממנו הנה הוא מטבע הנמצא ולולי זה לא היה התחלתם ולזה נשיג השם בהשגת הנמצאות אחר שידעת כי הוא התחלתם כי תדע שהוא יתעלה הוא המציאות המשובח אשר לנמצאות בציורו ית' והן זורחות מאמתו כי שמש ומגן ה' מזריח הצורות ומשים אותם מושכלות כמו השמש סבת המראים והראותם בפועל וזהו שרמז באמרו הנה מקום אתי ית' בורא העולם בגודל עצמותו:

פרק יז

וחכמי האומות מקדם היו מסתירים הדברים בהתחלות הנמצאות המשתנות הנה התורה תתחייב שתלך בזה האופן יותר ועל זה אמר מקדם ואפלטון ומי שקדמו היה קורא החומר נקבה והצורה זכר כי החומר ישתוקק אל הצורה להשלים המציאות ואתה יודע כי התחלות הנמצאות שלש החומר הנושא לאפשרות והצורה על שהיא חלק העצם וההעדר המיוחד הקודם לצורה המתהוה אשר הוא מחובר לחומר לעולם לפי שהוא בבחינת עצמו נעדר הצורות לכן בהתלבשו צורה ישא בו העדר המקבלת לה העתידה לבוא אחריה ולולי התחברות העדר לחומר לא תגיע אליו הצורה כי הנמצא השלם בעצמו לא יתהוה ובזה הצד היה ההעדר מן ההתחלות ר"ל במקרה יעלה בו הצורה לא שיהיה חלק עצם ולפי שהיה ההעדר המיוחד נמשך להעדר הכולל אשר לחומר הראשון מכל הצורות אשר בשבילו העדר כל צורה שילבש כנה ההעדר בכלל בשם השטן ובשם ההשחתה אשר קראה מרע"ה בעת ספרו יחסי הנמצאות קצתם אל קצתם:

פרק יט

ומזה הענין מלא כל הארץ כבודו ירצה מלא כבודו כל הארץ ענינו כל הארץ תעיד על שלימות כבודו ר"ל עצמותו כלומר תורה עליו אלא אם תרצה תשים כבוד ה' האור הנברא אשר יקרא כבוד בכל מקום והוא אשר מלא את המשכן אין הזק בזה בכאן ביאר הרב דעתו בשכינה והוא אור נברא נמצא חוץ לנפש מאת הנביא וכנה בקול נברא וזהו דעתו על פי אונקלוס ובהוסיפו המצורף שהוא שכינה אך בהוסיפו מימרא כבר יהיה בנפש הנביא:

פרק כא

ולפי זאת ההשאלה הוא אצלי אמרו ויעבור ה' על פניו ויהי' הכנוי בפניו שב אליו יתברך וכאלו אמר שהשם העבירו תמורת פניו שהיה משתדל להשיגו אל קריאת המדות ה' והשיג פעולותיו שהם עלוליו במה הם עלולות ממנו לא במה הם נמצאות ממנו בו כי הוא התואר המיוחד לו יתברך ולכן אמר ה' ה' הכל שכלי ואז ישים המחוסר יקרא דה' או יהיה שם עם זה השגת חוש הראות אבל לדבר נברא בראייתו יגיע שלימות ההשגה השכלית כמו שפי' אנקלוס ירצה באמרו שכינתי' הנה הוסיף החכם לבאר בכאן כי השכינה מוחשת לחוש הראות והוא האור הנברא וגלה תועלת ההראות ההוא אף לעצם הנביא מלבד הראות לעם כשאמר בראייתו יגיע שלימות ההשגה השכלית כי כשנפש הנביא תעלה למעלה העליונה עד יאצל ממרום האור ההוא בעמדו עם עולם האורה יעמד לו דמות לוח קצר מחקה כללי הנמצאות ועלויים עד יתדבק ברוחניים וכבר אמר אברהם אבינו בספר היצירה וכולם קשורות זו בזו כשלהבת קשורה בגחלת ואין לך ללכת בעקבות המתפלספים המתגאים לאמר כי אין זה אלא בנפש הנביא כי הלא באר עוד ואמר זה אם לא היתה ההשגה המראית ההיא במראה הנבואה כמו שבא באברהם וזה דעת אחרת חדשו עתה בזה המקום אמנם דעת הרב כי אור נברא היה נראה בלא ספק נקרא כבוד והוא אשר יקראהו אונקלוס שכינה ובאגרת הסודות אשר שלח הרב לתלמידו בהשבעה שלא יגלהו לזולתו הערים התלמיד החשוב להשפיע בלי עבור על שבועת הרב וזה לשונו הדבור שנזקק למשה רבינו ע"ה בודאי שקול ברור הוא נמצא מן הטבע ורבים אמרו שלא היה שם לא קול ולא דבור גוף אלא שנפש מר"עה אוחזת בדיעות העליונות ומבינה ושומעת על דרך דבור האמת שהוא הגיון הדיעות מה שאין אנחנו יכולים לידע איך ואילו לא שנה הכתוב וישמע את הקול מדבר אליו הייתי מודה בכך ועוד שפרשת לוחות שניותאינה הולכת כן הילכך אין לומר אלא שקול ברור היה ויתכן שמן הענן היה יוצא וכן ראוי שלא נגלה אליו אלא בענן כמו שמפרש בפ' כי תשא עכ"ל ומזה תבין אומרו או שיהיה שם עם זה השגת חוש אוזן ג"כ לא שיהיה בנפש הנביא ואם כבר יכללהו הקול והמימרא במקומות רבים:

פרק כג

ואמר אלך ואשובה הענין העלות השכינה מעלינו אשר היתה בתוכנו אשר נמשך אחר העלותה העדר ההשגחה בנו כי לכבוד הנביאים היתה וסרה בסורם ובסורה סרה ההשגחה כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים וזה פרי המשפט פי' וזהו מאמר הנביא בהיותכם עם אל אל עמכם והנביאים ג"כ הממשיכים והמגיעים סבת החופפות ובהעלות הדבקים בו יתברך יעלה החופפות ובהעלותו תעלה ההשגחה כי אין שם ממשיך מן המלוא העליון:

פרק כד

אמר משה זה מבואר:

פרק כה

גם זה מבואר מעצמו ואינו צריך באור:

פרק כו

דברה תורה כלשון בני אדם פי' הוא למטה כפי דמיון ההמוני והסבה כי תיוחד אליהם ואם כבר תכלול הסגולות הנה בשניות וכמו שהוא צריך לאכילה ושתיה להחליף מה שיותך כי המזונות הם להסגיר הנקבים ולהחליף מה שנתך מן הלחות השרשי אשר סבתו החום הטבעי העומד בו כענין בשלהבת המכלה לשמן אשר הוא סבת הארת הפתילה וכבר התניתי לבלתי כוון בזה הפי' אם לא ביאור ההכרחי ליודעי האמתות אמנם הרחבתי הגדר בזה כי ראיתי ממטיבי העיון כבר חשבו שרצה בזה להדריך האדם לבלתי יאכל עד שירעב ואם תרעב לא יאמר לך כי הוא ממלאכת הרפואה ודבריו ברפואת הנפש:

פרק כז

והדברים הדמיונים כלומר ספור מה שנאמר לו במראות הלילה ביחוד אל המדמה הניחו כאשר היה כי הכח הגשמי כבר יגשים הרוחני ואיננו ספור מה שאירע שיורה על שהענין נמצא חוץ לנפש כן וזה מופלא ולזה לא הרחיק שיאמר בו אנא איחות אף אם יארע כן אחר שהמדבר מלאך ומלאך כבר יאמר על המדמה:

פרק כח

ואמנם אמרו ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר פי' אונקלוס כמו שידעת שהוא שם כנוי רגליו שב על הכסא ואמר ותחות כורסיה יקריה והבן זה והפלא וכו' לא ראיתי א' מן החכמים מאשר הגיע דבריהם אלי או שדברתי מזה הענין עומד על אמתת זה ורובם נטו לומר שהוא טעות נפל בגרסא או בנוסחא וכי ראוי שיאמר תמורת הכסא הכבוד ולא הועילו דבר כי הכבוד ג"כ מיוחס אליו ית' כאמרו יקרי' גם בהיותי בעיר ההוללה טוליטולא תפארת ישראל דברתי על זה עם החכם הזקן דון יוסף בואקר יצ"ו וראיתיו נבוך עליו כי הוכרח להודות כי אשר יכוין ברגליו איננו הכסא כי הרגל לזולתו ייוחס והאמת הוא מה שעמדתי עליו אחר דקדוק רב והוא שאמרו שם כנוי רגליו שב על הכסא לא ירצה בו שבעל הקנין הוא הכסא כי לקדוש ישראל יכנה אבל ירצה בו שהוא שם הרגל המכונה אל הנסתר המיוחס אליו שב אל הכסא ר"ל שהכסא הוא המכונה לנסתר והנסתר הוא הכבוד והנסתר הוא הנמצא הראשון לא שהרגל מאמתתו ית' או חלק ממנו ואמרו ותחת כורסיה יקריה הוא שהרגל יקרא כסא ויחסו אל כבוד האל לא אל בראשונה והפלא מהרחקת אונקלוס ההגשמה ופי' הרגל כסא גם הרחיק כל המביא אליה ואפילו בדרך רחוק שאם פירושו הרגל כסא אף הכסא לא יחסו אליו ית' אבל אל כבודו שהוא לא אמר וכו' כי החומר כמו שידעת מקבל לעולם לצורות ולמקרים מתפעל ונושא האפשרות בבחינת טבעו במה הוא היולי ואין פעולה לו אלא במקרה מצד הצורה אשר בו כמו שהצורה פועלת לעולם בעצמה מתפעלת במקרה מצד היותה בחומר כי נשתנה המורכב ותשתנה היא מצדו נעדר הצורות כלם על שהן חלק מאמתת מהותו וטבעו והוא מחדשו כנוח עליהם הרוח כמו שיאמר בנאד שנשתנה חומץ:

פרק כט

ומרה האדם רצון השם והיה העצבון והמרי שב אל האדם והלב על השם שהוא הרצון:

פרק ל

ובקצת הנוסחאות תורה כי המיוחדת אצל היודעים היא החכמה וראה איך פירש כל מלה בזה הפסוק בענין החכמה והלמוד והבן זה כי היא הישועה אשר נשתורק אליה ואינו רחוק אצלי שהישועה הגשמית תהיה כלי לרוחנית ואחרית ספר דניאל יעיד על זה אך אשתומם להעדר ההכנה והזמן יגלה המצפונים כי אין שום חשבון אחר ימים אלף ומאתים ותשעים לבד שאם כל הוה נפסד הוא ג"כ כל נפסד הוה תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה ובזה יהיה כבוד ה' לעולם ודוד עבדי נשיא להם לעולם ואיך שתהיה לכל תכלה ראיתי קץ ואין לאורך הגלות התפשטות בלתי מוגבל וכאשר יעויין הכל יורה קצתו על קצתו והדבור בזה יתרון:

פרק לא

בזה הפרק התחיל לרמוז על מעמד הר סיני והגבול שזכר שיש לשכל האנושי רמז על אשר צוה לו האל ית' למשה והגבלת את ההר והסבה הרביעית שאמר שלא היתה אצל אלכסנדר וסיעתו שלא היה אצלם תורה כי אם דת וזה רמז באמרו הציץ ונפגע כי אין פגיעה גדולה מהמנהג וזה הפ' בכלל אמנם הקדימו והציעו למה שיהא אחריו כי הד' חלוקות רמז לד' שנכנסו בפרדס והם אשר אליהם יקלקו המעיינים וקוצר יד השכל מהשיג מה שאפשר השגתו רמז להציץ ומת וכבר רמזנו על זה בפתיחתנו לפי' הכונות ודי בזה:

פרק לב

והוא שאתה אם תעמוד על הספק והוא הרמוז בכונה השנית נכנס בשלום ויצא בשלום כמו שנכנס ר' עקיבה ונטות אחרי החסרונות כמו שקרה לאלישע אחר שלא חס על כבוד קונו כי שלח שכלו על מה שאין מטבעו לאהבת הרשות והנצוח והזיק שכלו הנחנה וצורתו האמתית השתבש כמו שיחשבו המתרשלים והפתאים שהם המון החושבים להיות חכמי ישראל והם מסגולות סכליהם:

פרק לג

וזאת היא הסבה בדברה תורה כלשון בני אדם כי אליהם נתנה ובה יתחילו הנערים וכל העם מורשה קהלת יעקב וכבר הקדים ראשונה ואמר כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים וכבר ביאר קרב אתה ושמע כפי אמתת מהותו ואתה תדבר אלינו כפי דמיונינו והתישו כחו כנקבה בצרוף אצלם:

פרק לד

אלא שנחויב בציור השלם בגדרים העצמיים בידיעת האמת ובהאמין במה שנרצה להאמין בו במופת בידיעת האמת ר"ל מציאות המורכב והנפרד כי לא יקנה המופת הגדר בעצם ואם כבר יגיע ממנו במופתים המוחלטים והוא אשר יקרא מופתי משתנה במצב כמו שנאמר למה ירעם לפי שהאש נכבה בעבים ונאמר הרעם הוא קול הכבות האש בעבים אמר אם כהה הברזל והוא לא פנים קלקל אם הברזל נכהה ואיננו מחודד הפנים אי איפשר שיגבר חיילים ככה תכלית הכשרון בהצעות היא החכמה ואי אפשר שתגיע בזולתם ופי' אמתת הצדיק מהו ואמר כי השלם הזריז שיתן ימיו לחכמה וכבר רמזנו בפתיחתנו לפי' הכונות כי כל מה שאמרנו באלו הפרקים רמז על מעמד הר סיני אשר בו היה מדרגת העיון ובפי' איפשרות הדבקות כללנו מעמד הר סיני כולו על דרך הרב והסבה הראשונה והשנית כאלו הם קולות וברקים ואורך ההצעות ידמה כענן כבד על ההר והר סיני עשן כלו עד שתדעך השלהבת והעסק בצרכי הגופות והאשה והבנים ישפר בעיני כל אדם וקול שופר כי כל דבר שיושג במראה הנבואה אמנם הוא משל לענין אחר אמנם מה שאמר ממזג האשכים החם הלח ורמז מה שבא שם מסיפור פרישת השלשה ושהוא רומז על ההמנע מן הגשמיות השלשה ימים ההם אשר בארנום:

פרק לה

בזה הפרק העיר לבאר במוחלט שלילת ההגשמה ומשיגה והוא מה שלא יראוהו הפלוסופים כן והוא אמנם התיר זה כי הוא המכוון הראשון בספרו ולולי זה לא יוחלט עליו שם המורה כי בזה נבדל מזולתו בזמן העובר ואמנם החכם אבן רש"ד אמר כי אין ראוי לומר להמון שאיננו גשם כי יבטל מציאותיו אצלם גם איננו ראוי לומר כי הוא גשם כי הוא חלוף האמת אבל ראוי שנבחר היותר נכבד ממשיגי הגשם ושנאמר כי הוא אור כי נמלט אותם מאמונת ההגשמה ויהיה נמצא אצלם ונכבד שבנמצאים עד שיכלול זה מן הצדק כמו שהאור סבת מציאות הגוונים בפעל וסבת ראותינו אותם כן האל ית' סבת הנמצאות כולם וסבת השכלתם ומאד המריץ באמרו ונהורא עמי' שרי':

פרק לו

וכן כשתעבור על כל מה שיש מזה הענין בכל הספרים תמצאהו ורבים שאלו על אמרו ויחר אף ה' בם וילך ואם הם לא הבדילו בין הנבואה המושכלת למדומה כבר הגשימו הרוחני ואמרו חרה אפי בך ובשני רעיך כי חשבו שהשם יפעל בלי אמצעיים ואיך יפעל הנבדל בגשמי המשתנה בעצמותו בלי אמצעי וכבר התבאר המנע זה במה שאחר הטבע והבט אמרו ואמנם עשו ספרי הנבואה זה החזוק הגדול כי הסכימו על זה לתכלית משובח ומאד הטיב בגדרו הכפירה במאמר פוסק שהוא חלוף המציאות והאמנת הדבר בחלוף מה שהוא והבן אמרו לא עניניהם ובזה היה הטעות ראשונה ודע אמרו ודע שאתה כשתאמין ההגשמה והבן אמרו כי תדע שאין התנצלות א"כ למי שלא יקבל מן הפלוסופים האלהיים כי הם אמצעיים בין הנביאים ובין העם:

פרק לז

כבר התבאר לך כי שמיעת הקול מבלתי אמצעות מלאך יכונה עליו פנים בפנים ירצה כי הפנים בכלל נאמרים על שמע הקול ההוא אם שמע דברים מבלתי חידות למשה נביאו עליון ואם קול נברא אצל כל ישראל וכבר פרשנו זה בפירושנו לחי בן יקטן בשלימות:

פרק לח

ונתחייב מרצונו כי רצונו הוא דעתו שהוא עצמו:

פרק לט

והענין שתשים תכלית פעולתיך כלם השגתו כי זהו תכלית מציאותו לא להעריך כחותיו:

פרק מ

מי הוא אשר ידע סדר רצון השם כי מלת תכן כוללת הידיעה והסדור והעצה רמז להנהגה והוא פירוש נפלא:

פרק מא

חי ה' אשר עשה לנו הנפש הזאת והיא המדברת כי היא מגעת מן הנבדל:

פרק מב

שאלו אמר וימת והוא בשונמית והפלא מאליהו זה פנחס שהיה כהן איך טמא עצמו ואחשוב שידע שיחייהו והעומד לחיות הנה כחי ברוך ה' אשר נתן ביד עבדיו להמית ולהחיות ויהיו קוברים איש וינוסו מפני המלחמה ועבדי השם לעולם יחיו כי הם אפי' במיתתן קרויין חיים כי הדעות האמתיות הנשארות קרויים חיים והנפסדות קרויים מתים ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לעת קץ כי תמלא הארץ דעת את ה' גם כי ישית חק ויזכור עת בא חליפתו וכבר אמר תשלח רוחך יבראון ותחדש וכו' אחשוב שאמר זה על האישים וברוך היודע:

פרק מג

אמר משה זה מבואר:

פרק מד

עיני ה' המה משוטטות וכו' השגחתו כוללת ואני חושב כי העינים השבעה המקיפים רמז לשבעה משרתים וזה מסכים עם ההשגחה ובאמת כי הכוכבים נראים כעינים כי כל הרגשה הפעלות כי הוא קבול דמות המוחש:

פרק מה

הוא ספור על ענותו ית' לצעקת הצועק כי הנמצא כאיש אחד נאות קצתו לקצתו:

פרק מו

והכחות באין ספק מכלל הכלים תפעל בהם הנפש או הצורה כי התארים אמנם הם כחות שנו המדברים בהם השם כי קראום תארים לא זולת זה אמנם בבראשית רבה שהוא מדרש אגדה של ארץ ישראל גדול כחן של נביאים שמדמים הצורה ליוצרה שנאמר ועל הרקיע דמות כסא ועל הכסא דמות כמראה אדם מלמעלה כל מי שראיתי ענינו מן המעיינים בספר הזה ראיתי שפי' מדמים הצורה ליוצרה כי ידמה הנבדל לצורה אנושית ולפי דמיונם היה להם לומר בזה המאמר הכולל שמדמים היוצר לצורה לא צורה ליוצרה ואיני נפלא מהם כי לא העמיקו לעמוד על כונת המחבר ואני אבאר לך עתה כונתו רמ"בם ז"ל ביאר בפר' מ"ט כי המלאך ייוחס לו הכנף ולשם יתברך הצורה האנושית להורות יתרון הש"י על מלאכיו והכנפיים כלי מהירות ההליכה וראוי שייוחדו לשלוחים ולא ייוחדו לש"י כי הם מצווים לא מצוים והנה אמרו הנה דמות כמראה אדם ירצה בו דמות כמראה הש"י הנה אמרם מדמים הצורה ליוצרה ירצה שהם מדמים הצורה אשר בנפש הנביא אשר הוא חקוי גשמי למלאך ליוצרה ית' ונאמר ועל דמות הכסא דמות צורה כמראה אדם וכבר ביארו כי הצורות כלם אשר ישיגום הנביאים במראה הנבואה הם צורות נבראות השם בראם בנפש הנביא והוא האמה כי כל צורה מדומה בדמיון היא ברואה שנאמר שר צבא ה' עתה באתי עבד עובדא חליצה במנעול קטן וצריך שיהיה גדול ביחיד וצריך שיהיה בעשרה ובלילה וצריך שיהיה ביום ורב גובריה הוא גדול כחו כלומר גדול כחו שישים עצמו לעשות כך:

פרק מז

לא ישיגו מורגשיהם עד שימששום אמר בן רש"ד בדברו בהכרח האמצעי שאיננו רחוק שימצע בו האויר כענין המים הנשארים על האצבע אחר טובלו במים אלא שלא יורגש לדקות האויר ואם הממושש אינו רוחני כל כך דק כך כל שכן שיצטרך לממוצע בין ההיולני והרוחני:

פרק מח

לא אדע להם כונה בזה הלא אמרתי לך בזולת זה המקום כי אין להמלט מן הקבלה בקצת דברי הנביאים והחכמים למה שהיתה הפילסופיא הקדומה בזמנם גם כי תורתנו הקדושה האלהית למעלה מן החקירה הפילוסופית ואני אומר לך זה באמתות לא על דרך ההראות והאלהים יודע:

פרק מט

אבל זה הכל במראה הנבואה ולפי פועל הכח המדמה ולפי הענין אשר ייוחס למלאך כפי הנושא אשר עליו ייחד נבואתו והפעולות אשר יראה שיפעלם המלאך כפי עתו כי כל נביא רוב נבואותיו כפי העת אשר הוא בו לקרבם מן הפועל ושוטטות נפשו עליהם כאשר תראה כי נבואות ישעי' כלם הם אם על סנחריב ואם על גלות בבל ואם על שובם לארץ בבית שני וכיוצא באלו כלם ולזרז האדם להנצל מרשת הדמיון הטיח דברים כנגד המון המעיינים ואמר כי אלו האנשים והם רוב המעיינים וכן הוא האמת:

פרק נ

בעת נערותי בלמדי החכמה ראיתי מי שגדל עליה והזקין בקריאתה ולמודה בעיר מושבי עיר פרפינייאן ועמו המון רב מן התלמידים מלעיגים ומבזים אחד מן הדורשים שדרש בענין האמונה ואמר בדבריו שהאמונה ממנה אמיתית וממנה בלתי אמתית ואמר החכם ההוא בעיניו כי חלילה חלילה שהאמונה לא תאמר אלא על האמונה האמתית והסכימו עמו תלמידיו שותים מימיו עד שאמרו שהיה ראוי לנדות הדורש ההוא אם לא לחסרון דעתו והדורש ההוא ואם הוא משנואי נפשי השקר יותר שנואי וראיתיו נרדף והאמת נעדרת ולאהבת האמת טענתי טענתו והחזקתי בדבריו ואלעיג על החולקים עליו ואזכיר להם זה הפרק והגדר אשר גדר בה החכם הזה האמונה וכי היא אמונה כל עוד שיחשוב המאמין שהוא כן חוץ לנפש וכפרו זה ולא הודו שהרב כיון לומר זה עד שהכרחתים והבינותי הדבר לקצתם וזה יביאני עתה לפרש מאמרו ואם אחשוב שהוא כמבואר בנפשו הוא מתחיל בתארים ורומז ענין האמונה מה ענינה באמת והיא אשר ראוי להחזיק בה החכם באמונתו ואמר דע אתה המעיין במאמרי זה כי האמונה אינה ענין הנאמר כי נוכל לומר דבר ולהאמין חלופו אבל האמונה בכלל הוא הענין המצויר בנפש כשיתחבר עם זה שיאמין בו שהוא כן חוץ לנפש כמו שיצויר זהו אמתת האמונה ר"ל שיאמין שהמצויר בנפשו יסכים עם המציאות חוץ לנפש ואם יסכים תהי' אמונתו צודקת ואם לא יסכים אמונתו כוזבת ואם היא אמונה בגדרה ואמתתה כמו האמתות מצד מהות האמונה ועצמותה כי הצדק אינו נותן מהות האמונה כי הציור והאמנת ההסכמה היא המשימה אותה אמונה אבל הצדק והכזב יתן שתהיה האמונה אמתית או כוזבת כמו שהחומר ההכרחי הכרחי יצדק או יכזב כי אמרנו אין אדם אחד חי הוא מחמר ההכרחי כמו אמרנו כל אדם חי והחיוב או השלילה יתנו הצדק או הכזב לא החמר כי יחס הנשוא אל הנושא הוא מחומר החיוב יצדק או יכזב וכן האבן אל האדם מחומר הנמנע ככה הצדק והכזב יתנו האמונה וכזבה לא אמתת האמונה כי זה מצד האמינו שהמצויר בנפשו יסכים עם המציאות ולכן אמר אם יספיק לך מהדיעות האמתיות או הנחשבות אמתתם אצלך כשתספרים וכו' הנה באר כי כוונתו לגדור האמונה לא לגדור האמתית מהכוזבת בחלוף ממה שחשבו אלה וכמו שנהגו וזה כמאמר הנוצרים הוא אחד אבל הוא שלשה והשלשה אחד בעצמו במציאות וזה נמנע אם לא שצדקו שני הסותרים ואנו שאומרים שכל משכיל ומושכל באל יתברך ושהכל אחד אין אנו אומרים שבו אלו השלשה דברים ושהשלשה אחד אבל נאמר שהדבר האחד בעצמו נקרא באלה השלשה שמות והוא עצמותו והמשכיל מצד השכילו עצמו כי האל הוא השכל הראשון הפשוט אשר עצמותו המופשט גלוי לעצמותו הנקי כי ישכיל עצמו מצד שעצמו מושכל לעצמו ואמתתו הוא השכלתו וזאת היא אחדותו האמתית והנה יתבאר זה יותר בעתיד וצריך שיהיה האדם מכת מי שיצייר האמת וישיגהו ואם לא ידבר בו כמו שצוו החשובים אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה כי הדבור הפנימי הוא הנרצה אצל הש"י כשיסכים עם המציאות כי הוא אמת ית':

פרק נא

אמרו ויביא מופת על ביטול החלק ירצה על מציאות החלק שאינו מתחלק קראוהו המדברים העצם הפרידי ר"ל נפרד בעצמו וזה בששי משמע הטבעי ומי שכנוהו על השד אחזהו שד עוד אמר ואנחנו לא נמנע זה בחק הש"י מזה הצד ירצה אחר שהיה התאר הוא עצם המתואר אבל מצד אחר והוא שיהיה בעל רחקים עוד אמר או שיהיה התואר בלתי המתואר אבל הוא ענין מוסף על המתואר וזה יביא להיות התאר ההוא מקרה לעצם ההוא כן כאשר יהיה תאר כי התאר ההוא מקרה כאשר באר הרב וחייב עוד שיהיה הנושא גשם ואמר כי הסוג לא ימצא בעת מן העתים רק מן הפועל ר"ל מהטבע אשר יקרא ההבדל והצורה וכל מורכב משני אלו הטבעים הנה הוא הוה נפסד וההבדל גם כן מתאר מציאות הסוג הנה חבור כל אחד משניהם לחבירו הוא תנאי במציאות האחר ולו בהכרח עלה היא אשר הקנית לו המציאות כשחברה התנאי בנתנה בו ואצלם ג"כ שורש שהמקבל באמתות הוא מה שיהיה כחיי לבד ואם היה פעול הוא במקרה והמקובל הוא מה שיהיה פועל ואם היה כח היה במקרה ולכן אם נמצא הנה מקבל בפועל ומקובל בפועל הנה כל אחד משניהם עומד בעצמותו והמקובל הוא עומד בעצמותו אבל המקבל הוא גשם בהכרח כי הקבלה אמנם תמצא ראשונה לגשם או למה שיש בו כי המקרים לא יתוארו בקבלה ולא הצורות ולא השטח ולא הקו והנקודה ולא בכלל מה שלא יחלק ואולם פועל אינו גשם כבר עבר המופת עליו ואולם מקבל אינו גשם ולא בגשם שקר כי כאשר היה המורכב ממתואר ותואר נוסף על העצמות היה הוא הווה נפסד והוא גשם בהכרח ואם היה המורכב מהמתואר ותואר נוסף על העצמות מבלתי שיהיה בו כח בעצם ולא כח באותו התואר כמו שיאמרו הקודמים בגרם השמימי הנה בהכרח שיהיה גשם ובעל כמה לפי שאם סולק ממהות העצמות הנושא לתואר סולק ממנו שיהיה מקבל מוחש ובעל כמה וכן תסולק השגות החוש מאותו התאר וישובו התואר והמתואר כל שניהם שכל וישובו אל ענין אחד פשוט לפי שהשכל והמושכל כבר נראה מענין שניהם שהם ענין אחד אחר שהרבוי בשניהם במקרה ר"ל מצד הנושא ובכלל הנחת האנשים עצמות ותארים נוספים על העצמות אינו דבר יותר מהנחתם גשם ומקרים נשואים בו והם לא ישערו לפי שהם כאשר סלקו הכמות אשר הוא הגשמות סולק שיהיה בעצמו ענין מוחש ולא יהיה שם לא נושא ולא נשוא ואם שמו הנושא והנשוא נבדלים מן החמר והגשם חויב שיהיה משכיל ומושכל וזהו האחד הפשוט האמתי עוד אמר ולא בשלילת שם המקרה מתארי הבורא ירצו באמרם חכם לעצמו שירצו בו תאר עצמי הוא מאמתתו ומהותו נוסף על עצמותו בו ידע מה שידע ישולל ענינו כי כל ענין מוסף על העצם הוא משיג אותו בלתי משלים אמתתו וזהו ענין המקרה הנה אם ירצו באמרם חכם לעצמו שמעצמו הוא שיהיה יודע ושבו ענין עצמי הוא מאמתתו ומהותו ויבדילהו בזה מן המקרה וירצו בזה ג”כ שהוא נוסף על עצמותו הנה לא שללו ענין המקרה ואם לא ירצו זה הנה לא יהיה תאר אבל עצם המתואר ואין זו דעתם והנה אשלים באור זה במה שיבוא בע"ה:

פרק נב

ולזה הוא מפורסם אצל כל אחד מהמעיינים המדברים למה שיאמרוהו כי השם לא יגדר זה אמת על שיהיה גדר אמתי אבל בספוק כבר ימצא ואמר בן רשד ואולם באמרם כי השם לא יגדר וזה שהראשון לא יעבור שישותף בסוג ויפרד ממנו בהבדל הנה אם רצו הסוג הנאמר כן בהסכמה הנה אמת וכן ההבדל הנאמר בהסכמה לפי שכל אשר תארו כן הנהו מורכב מצורה כוללת ומיוחדת וזה כאשר ימצא לו הגדר ואולם אם רצו בסוג הסוג הנאמר בשתוף ר"ל בקדימה ואיחור כבר יהיה לו סוג הוא הנמצא דרך משל או הדבר או העצמות וכבר יהיה לו גדר מזה המין מן הגדרים כי דמיוני אלו הגדרים נעשים בחכמות כמו שנאמר בגדר הנפש שהוא שלימות ראשון לגשם טבעיי כליי וכמו אשר נאמר בגדר העצם שהוא הנמצא לא בנושא והחלק הד' מן התארים הוא שיתואר ביחוסו לזולתו ירצה בו יחס העצם אל הזמן ואל המקום או אל דבר יצטרף בו צרוף מה והתיחסות מה והוא אמרו כמו שייוחס לזמן או למקום ואמרו וזה המין מן התארים לא יחייב רבוי ירצה כי הוא ממאמר ההצטרפות והצרוף הוא ענין שכלי לא ענין נוסף עד שאיננו ממאמרות הנמצאות אם לא בשכל כמו שהתבאר בחכמת האלהית ואמרו כי הזמן מקרה דבק לתנועה כשיביטו בה ענין הקדימה והאיחור ותהיה נספרת בזה כלל הרב אמתת הזמן ומהותו וירצה כי בהחלק התנועה בה תאר נוסף והכנסה תחת המספר יתחדש הזמן כי יהיו הקודם והמתאחר אשר בם המשך המציאות שהוא עצמות הזמן ואמתתו ולזה היה סוגה המספר ר"ל הספור לא שירצה הרב בזה כי הספירה תהיה סוג הזמן אמנם אלכסנדר כבר אמר שהספירה הוא סוג הזמן ר"ל ההמצות ר"ל הטבע אשר לו לחלק שהוא המשכה ואמר זה להבדיל טבע הזמן מטבע התנועה והוא מה שלא כוונו אריסטו ואין בנוסחת ספר ארסטו אשר לאלכסנדר ספירה אבל בו מספר וכבר הארכתי בזה בפירושי לכוונות עוד אמר אמנם שאין הצטרפות בינו ובין דבר מנבראיו ירצה בו והוא היחס האמתי המוחלט אשר יכנה בו יחס האב לבן כמו שאמר למעלה בתארך ראובן שהוא אבי פלוני אמנם שיהיה ביניהם קצת יחס ירצה קצת יחס אמתי לא יחס מוחלט הרצון בקצת יחס ההקשה ר"ל הפחות והיתר והשווי והוא אמרו הוא דבר שיחשב בו שאפשר ואינו כן שאי אפשר שיצוייר וכו' ואמרו ואע"פ שיעלה לסוג אחד ירצה ואע"פ שלא יהיו תחת שני סוגים עליונים אבל יהיו תחת סוג עליון אחד ויעלו לסוג אחד ומביא משל לכשיהיו תחת שני סוגים עליונים הוא אמרו שאין בין המאה אמות וכו' ואחר כן יביא משל לכשיהיו ממאמר אחד והוא אמרו אין יחס ג"כ בין המתיקות ובין החכמה ודע כי עקר זה מבואר בסוף המאמר השביעי משמע הטבעי ושם התבאר כי המסכימים הם האחדים בשם ובגדר והמסכימים לא יתקבצו ר"ל לא יתיחסו אם לא יהיו אחדים בסוג והבדל והנושא המיוחד ר"ל המקבל הראשון להבדל כי לא יאמר זה השחרות יותר רב גווניות מזה הלובן והתבאר שם כי התנועות השוות הן אשר יכרתו בזמן שוה ובשיעור שוה וששתיהן מסכימות במין ומסכימות במה שעליו התנועה אשר הוא המקבל הראשון אשר יונח מהן מדרגת ההבדל לפי שהבדלי הישרה והסבובית אמנם הם מפני המשא ר"ל מה שעליו התנועה הנה כבר ימצא העתקה מה באורך רמוז אליו והשתנות מה באותו אורך והנה אינן מתיחסות ולכן לא תהיינה שוות כי הן מתחלפות בסוג כ"ש במין לכן התנינו שיסכימו במין ר"ל שיסכימו השתי תנועות בעצמן ואם יסכימו על מה שעליו התנועה אז יתיחסו והם אשר יקראם ארסטו המצטרפות אמנם הישרה והסבובית לא יוקשו ולא יתקבצו עד שיאמר עליהן שהן שוות ואם הן מסכימות בסוג ושניהם העתק מפני חלופן בשני העניינים יחד רצוני מפני חלוף מה שעליו התנועה במין וחלוף התנועה בעצמה והראשון סבה לשני הנה בארתי לך להישירך בהבנת כל מה שאמרו הרב בפרקים אלו בענין ההתיחסות והדמיון ואם ידעתי כי כבר השגת זה במקומו רק העירותיך על צד הזכירה מצורף עם הביאור ותנוח בו נפש מי שלא הגיע למעלתך מן המעיינים ועל שני אלו האופנים הבאנו מאמרים רבים מדברי הפלסופים בפירושנו לזה הספר ולס' כוונות עד שתשלם מלאכת הקודש ואמרו אע"פ שאין זה מקרה בעצמו ית' ירצה על שיהיה דבר נוסף בעצמו אלא שהוא בכלל קצת מקרה ירצה ענין מקרי מושכל עליו ואמרו אשר צריך שיקלו בתאר הבורא בו ירצה להמון כפי מחשבות בני אדם ואמרו ולא יחייב זה שנוי בעצמו ית' בהשתנות המיוחסים ירצה כי אינו מקרה בעצמות אבל יחייב שינוי היחס והוא שנוי ענין הצרופים ולזה ביאר הרב באמרו ה' למבול ישב כי יחסו הוא אל המינים ולא אל האישים והמינים תדירים קיימים כמו שבארנו וגם זה היחס אינו אמתי בבחינה שהם אפשריים בעצמם והוא ית' מחויב המציאות ואמנם אמרו קנין המלאכה אשר בו ירצה והוא התכונה מתכונות הנפש ואמרו אבל כל פעולותיו ית' המתחלפות כלם בעצמו ירצה שמצד עצמו הוא פועל מה שפועל כי הוא פועל הנמצאות בידיעה ר"ל מצד ציורו להם וציורו הנמצאות בציור משובח הוא שכלו שהוא עצמו כי הוא השכל והוא המשכיל והוא מושכל עוד אמר ושהתוארים חלוקי העניינים הרבים הנמצאים בספרים המורים עליו ית' מצד רבוי פעולותיו לא מפני רבוי בעצמו וקצתם להורות על מה שנחשוב שלימות ביאור הרב כי התארים אשר מפני הפעולות אין בהם רבוי בעצמו וכן ביארוהו הפלוסופים וככה בענין השלילה גם הקלו בצרוף להעברה למה שהוא ענין שכלי ובבחינת היות הנמצא עלול מאתו לא נמצא בעצמו וכאלו הוא שכל הפועל וראיתי להביא לך הנה כל התוארים אשר התאירו הפלוסופים ואיך באורם עד שישובו אל עצמו ואין שם רבוי ואלקט זה מאבו חמד אל גזלי המחוזק בדברי ברש"ד ואומ' דע לך כי הפלוסופים עם אשר בארו אחדות השם יתברך הנה הם יאמרו לבורא שהוא ראשון ושהוא התחלה ראשונה ונמצא ועצם אחד וקדמון ונצחי ומשכיל ושכל ומושכל ופועל ובורא ויוצר ויכול ורוצה וחי ומטיב וטוב ומחוייב המציאות וחושק וחשוק וערב ומקבל עריבות ואמת גמור וחשבו שכל זה מליצה מענין אחד אין רבוי בו וזה מן הפלא וצריך שנעמידך על זה עד שיהיה במדרגת השיר ושבחנו השם ית' ונאמר עצמות והתחלה אחד ואמנם התרבו השמות בצרוף דבר אליו וצרופו אל דבר או שלילת דבר ממנו והשלילה והצרופים לא יחייבו רבוי ואמנם הדרך בתשובת אלו כלם אל השלילה והצירוף הוא כי כאשר נאמר לו ראשון הנה הוא צרוף לו אל הנמצאות אחריו וכאשר נאמר התחלה הנהו רומז אל שמציאות זולתו ממנו לא הוא מזולתו והוא אם שלילות לו או צירוף לו אל עלול וכאשר נאמר עצם ענינו הנמצא לשלול ממנו העמידה בנושא וכאשר נאמר קדמון ענינו שלילת ההעדר ממנו ראשונה וכאשר נאמר נשאר או נצחי ענינו שלילת ההעדר באחרונה וישוב המגיע מן הקדום והנשאר אל המציאות אינו קדום בהעדר ולא מושב בהעדר וכאשר נאמר מחוייב המציאות ענינו שהוא נמצא אין עלה לו והוא עלה לזולתו ויהיה המשפט מן השלילה והצירוף אחד שענין אין עלה לו שלילה ושומו עלה לזולתו צרוף וכאשר נאמר לו שכל ענינו שהוא נמצא נקי מן החמר וכל נמצא שזה תארו הנהו שכל ר"ל ישכיל עצמותו וישער עצמותו וישכיל זולתו ועצמות האל זה תארו נקי מן החמר וא"כ הוא שכל והם שתי מליצות מענין אחד וכאשר נאמר משכיל ענינו שעצמותו שהוא שכל הנה לו מושכל הנהו עצמותו כי הוא ישער בעצמו וישכיל עצמו הנה עצמותו מושכל ועצמותו משכיל והכל אחד כי הוא שכל מצד שהוא מהות מופשטת מהחמר לא יהיה דבר נעלם ממנו ולמה שהשכיל עצמו הוא משכיל ולמה שהיה עצמו מושכל לעצמו הוא מושכל ולמה שהיה שכלו לעצמותו לא יוסיף על עצמותו הוא שכל וכאשר נאמר יוצר ופועל ובורא ושאר תארי הפועל הנה ענינו שמציאותו מציאות נכבד ישפע ממנו מציאות הכל השפעה מחוייבת ושמציאות זולתו מגיע ממנו ונמשך למציאותו כמו שימשך האור מהשמש אלא שאינו טבע גמור אבל הוא יודע בעצמותו שעצמותו התחלה למציאות זולתו והשפעת מה שישפע ממנו ידוע לו והוא היודע והוא הפועל כי ידיעתו היא התחלת פעולתו כי ידיעתו בעצמו הוא בהיותו התחלה לכל שהיא ידיעתו בעצמו כי הוא ידע הזולת במה שידע עצמו לא שיעלל אבל הנמצא עלול לידיעתו וזה עניין היותו פועל וכאשר נאמר יכול לא ירצה בו אלא היותו פועל על אופן אשר שיערנוהו והוא שמציאותו מציאות ישפע ממנו זולתו ושבהשפעתו תסודר כל ההדרגה בכל הנמצאות על צד יותר מופלג במציאות האפשרות בשלימות והטוב וכאשר נאמר רוצה לא ירצה בו אלא שמה שישפע ממנו אינו נעלם ממנו ואינו מצטער עליו אבל הוא יודע ששלימותו בהשפעת הכל ממנו ופעלו פעל מסודר מידיעה ויסודר הנכבד משתי הפכים ורצונו הולכת בנמצאות כפי ידיעתו ושיכלתו לא תחסר מרצונו ויעבור בזה הענין שיאמר לו רוצה שהוא רוצה ולא יהיה הרצון אלא ענין היכולת ולא היכולת אלא ענין הידיעה ולא הידיעה אלא ענין העצמות הנה הכל א"כ ישוב אל ענין העצמות וזה לפי שידיעתו בדברים אינה לקוחה מן הדברים עד אשר יקנה תאר ושלימות מזולתו והוא בטל במחוייב המציאות ר"ל שתהיה ידיעתו כידיעתנו המגעת מצורת הגשמים והוא אינו דומה לידיעתנו באופן מה שציירנוהו בנפשותינו אחרי כן חדשנוהו ויהיה מציאות הצורה נקנית מן הידיעה לא הידיעה מן הצורה ובזה המשל היה הסדור בעצמותו סבה להשפעת הסדור בנמצא ולו היתה מציאות הצורה בנפשותינו מספיק בהגעת אותה הצורה היתה הידיעה בעינה ממנה היא היכולת בעינה והרצון בעינו אבל אנחנו לקצורנו לא יספיק ציורנו אבל יצטרך עם זה אל רצון מתחדש ישולח מכח תשוקיי כדי שיתנועע ממנו הכח המניע לעצלים ולעצבים ויתנועע בתנועת העצלים היד וזולתה ויתנועעו הכלים ויניעו עד שתגיע הצורה המצויירת בנפשותינו הנה הצורה בנו בלתי ההתחלה המניעה אשר היא התחלת היכולת ואינו כן במחוייב המציאות כי אינו מורכב מגשמים יצמחו הכוחות בקצותיו ויהיה הכח והרצון והידיעה והעצמות ממנו אחד וכאשר נאמר חי לא נרצה בו אלא שהוא יודע ידיעה ישפע ממנו הנמצא אשר יקרא פעלו כי החי הוא הפועל המשיג והוא הנרצה בו במציאותו עם צרוף הפעולות על האופן אשר זכרנו ולא כחיותנו כי היא לא תשלם אלא בשתי כחות מתחלפות תמשך מהם ההשגה והפעל וחיותו ענין עצמותו ג"כ כי הוא אינו אלא ידיעתו וכאשר נאמר לו מטיב רצינו בו שישפע ממנו הכל ויקבל ממנו התועלת ולא לכונה תשוב אליו כי הטוב ישלם בשני דברים אחד מהם שיהיה למקבל הטובה עליו תועלת כבר חוייבה ממנו כי מי שנתן דבר למי שיסתפק ממנו לא יתואר הנותן בטוב והשני שלא יצטרך המטיב אל הטוב ויהיה הקדימו אל הטוב לצורך עצמו כדי שיהולל או יקנה שם עליו או ימלט נפשו מן המות כי זה יקרא משפיע לא מטיב הנה הנרצה בזה עצמותו עם צרופו אל הפועל ושלילת הכונה אל שישוב אליו וכאשר נאמר טוב ע"צ שמציאותו נקי מן החסרון ואפשרות ההעדר כי הרע אין עצמות לו אבל ישוב אל העדר העצם או העדר תקון העצם והנה המציאות מצד שהוא מציאות טוב וישובו אלה השמות אל השלילה לאפשרות החסרון והשנוי וכבר יאמר טוב למה שהוא סבה לסדור הדברים והראשון התחלה לסדור הכל הנהו טוב ויהיה השם מורה על המציאות עם מין הצרוף וכאשר נאמר מחויב המציאות הנה ענינו חיוב המציאות עם שלילת עלה למציאותו ושקרות עלה להעדרו ראשית ואחרית וכאשר נאמר חשוק או חושק וערב ומקבל עריבות הנה ענינו הוא שכל יופי והוד ושלימות הנהו אהוב וחשוק לבעל השלימות והוא משיג עצמו ומושג לעצמו היפה ואין ענין לערבות אלא השגת השלימות הנאות ומי שיודע שלימות עצמו בהקיפו ביודעים או הקיפו ביופי צורתו ושלימות יכלתו וכח אבריו ובכלל השגתו לציור כל שלמות הוא אפשר לו הוא אוהב שלימותו ונהנה בו ואמנם תחסר הנאתו כשיעור ההעדר והחסרון כי השמחה לא תשלם במה שסר או במה שירא מסורו והראשון לו ההוד היותר שלם והיופי היותר תמים אחר שכל שלימות הוא אפשר לו הוא נמצא לו והוא משיג לאותו השלימות עם הבטח מאפשרות החסרון וההסרה והשלימות הנמצאת לו למעלה מכל שלימות ואהבתו וחשקו לאותו השלימות למעלה מכל אהבה ועריבותו למעלה מכל עריבות והוא יותר גדול משיולץ אלא שאי אפשר מבלתי הרחקה בהשאלה כמו שנשאיל לו תיבת הרוצה והבוחר והפועל עם גוזרנו מרחק רצונו מרצוננו ויכולתו מיכולתנו וידיעתנו ולולי יהיה ערבות אלא בתאות המאכל והטיול היה ענין החזירים והחמורים יותר נכבד מענין המלאכים ר"ל ההתחלות המופשטות מהחמר שאין להם עריבות אלא בשמחה במה שישיגו היופי והשלימות הראשון אשר לא יראו מסורו ומכל אשר לראשון למעלה מן המלאכים כי הוא עלה והם עלולים והוא הטוב אשר אין בו חסרון והוא האמת הגמור כי הוא נמצא בעצמו והאמת הוא המציאות והשם יתברך הוא הנמצא הראשון א"כ הוא האמת הראשון והוא הטוב הגמור והוא החשוק יחשקהו זולתו או לא יחשקהו כמו שהאל משכיל ומושכל ישכילהו זולתו או לא ישכילהו וכל אלו הענינים שבים אל עצמותו ואל השגתו לעצמותו והשכילו עצמותו הוא ענין עצמותו כי הוא שכל נקי מופשט וישוב הכל ענין אחד והוא השכל ואין קריאתנו שכל הוא מורה על ענין שולל אבל הוא השם היותר מיוחד בעצמותו אצל הפלוסופים המשאיים בחלוף מה שראהו אפלטון שהשכל בלתי ההתחלה הראשונה ושהוא לא יתואר בשהוא שכל כי השכל הוא השם המורה עליו באמת אצל הפלוסופים כמו שיורה עליו השם המפורש אצלנו והוא יורה ג"כ על השפעת הנמצאות ממנו אחר שהשכל אמנם ישכיל הנמצא ויגיע בהשכילו ית' והבן זה:

פרק נג

ואמרו אם לא יפרש אותו במאמר מובן כמאמר קצתם יכול לעצמו חכם לעצמו כבר אתה רואה כי הרב אמר על אלה שלא פירשו מאמרם בדבר מובן אמנם כשתחפש כל מאמרי הרב בספרו עליהם ותבין כל חלקיהם תדע כי המובן אצל הרב מזה המאמר הוא מה שעמדתי עליו אחר חקירה רבה וזמן ארוך והוא כי אמרו חכם לעצמו אינו רוצה לומר יודע עצמו אבל שמעצמו הוא שיהיה יודע ר"ל שבו ענין עצמי הוא מאמתתו ומהותו אינו נוסף על עצמותו כי תאריו אינם עצמו ולא דבר יוצא מעצמו בו ידע מה שידע וכן רוצה לעצמו אינו רוצה לומר שירצה עצמו אבל שמעצמו שהוא רוצה ומן השקר שיהיה הבורא נעדר ממנו וכן מעצמו שיהיה חי ויכול ואמרו מן העצם בעל התארים ירצה העצמיים עוד אמר אמנם תאריו העצמיים לו ית' אינם מפעולותיו שאי אפשר שיחשב שהבורא ברא עצמו אבל היותו בורא הוא בורא לזולתו ולא לעצמו ולכן לא יהיה תואר עצמיי לו לפי שהוא מכלל פעולותיו וזהו אמרו והם בתארים ההם וכו' ואמרו שאלו הענינים שונים ושלימיות אשר מן השקר שיהיה הבורא נעדר מהם מאומה ואי אפשר שיהיו מכלל פעולותיו ירצה כענין הבורא ר"ל שהוא מכלל פעולותיו כבורא אבל בבחינת עצמו זהו ביאור דעתם והחכם ביאר במופת שאלו הד' ג"כ אינם בבחינת עצמו אבל בבחינת הפעולות ושמשפט אלו הד' כמשפט מלת הבורא אשר יודו הם בה שאינה תואר עצמותי אך כפי יחסים מתחלפים בינו ובין הפעולים והוא כממוצע בין בחינת הפעולות ובין בחינת עצמו ר"ל דומה לו לא שלקח מאמתת ענינו ואמר ואשר תדעהו עד סוף הפרק ואמרו להיות כל משיג עצמו חי וחכם בענין אחד זה ירצה והחכמה ענין במשיג עצמו כשנרצה בחכמה השגת עצמו והעצם ההוא המשיג הוא בעצמו העצם המושג כלומר לא נשאר חלק יהיה חיות זולת העצם המשיג אבל הוא המשיג והוא המושג והוא ההשגה כי עצמו הוא המושקף לעצמו על שהוא הוא ההשקפה בעצמו ית' שאינו לפי דעתנו מורכב משני דברים דבר ישיג בו יהיה חכם ודבר אחר לא ישיג בו היה חי כאדם המורכב מנפש משגת וגוף בלתי משיג וכשנרצה באמרנו חכם משיג עצמו על שעצמו הוא המשיג יהיה החכמה והחיים ענין אחד והם לא יביטו לזה הענין אבל יביטו השיגו לברואיו ויהיה זולת עצמו החי והנה הוא א"כ בבחינת הברואים ודע זה וכן בלא ספק היכולת והרצון היכול על הדבר יכול על הפכו והרוצה אפשר שירצה חלופו הנה אין היכולת והרצון כל אחד מהם נמצא לבורא בבחינת עצמו שהוא לא יוכל על עצמו ולא יתואר ברצותו עצמו כמו שלא יברא עצמו הנה אין זה התואר א"כ בבחינת עצמו הנה כבר התבאר לך שאלו התארים הד' אשר חשבו כת המעתזלה עצמיים אינם בבחינת עצמו אבל בבחינת הברואים ולזה נאמר אנחנו וכו' והוא מבואר אחרי מה שאמרנוהו יתברך המיישיר אמר משה למה שהיה ענין המדברים לקוח מספריהם הבלתי ידועים אצלנו והרב ז"ל אמנם הביא כלל סברתם בלתי ראיה ובלתי מה שהניעם אליו ראיתי להביא הנה מה שהביאו אבן רשד בהפלת ההפלה על זה ושהם סברו בהתחלה הראשונה שהיא נמצאת בכל דבר והיא הפועלת לא זולתה ותארוה בשבעה תארים נוספים על העצמות הד' אשר הביאם הרב ביחוד וג' זולתם והוא ממה שישירך בהבנתם ויקיף לך רוב דעותם ואומר העניינים אשר הניעו המדברים אל סברתם בהתחלה הראשונה ואמתת סברתם והגנויות אשר יחייבו להם הם אלו המדברים סברו בהתחלה הראשונה שהיא עצמות בלתי גשמות ולא בגשם חיה יודעת רוצה יכולה מדברת שומעת רואה ושזאת העצמות היא הפועלת לכל הנמצאות בלי אמצעי והיודעת בם בידיעה בלתי בעלת תכלית אחר שהיו הנמצאות בלתי בעלות תכלית וסלקו העלות אשר הנה ושזאת העצמות החיה היודעת הרוצה השומעת הרואה היכולה המדברת נמצאת עם כל דבר ובכל דבר רצונם מדבקת בם דביקות מציאות וזאת ההנחה ישיגוה גנויות וזה שמה שזה תארו מן הנמצאות הנהו בהכרח משיג הנפש לפי שהנפש היא מציאות עצמות אינה גשם חיה יודעת יכולה רוצה שומעת רואה מדברת הנה אלו התחילו התחלת הנמצאות נפש כוללת נפרדת מן החמר מצד שלא ישערו ונזכיר הספקות אשר יחויבו לזאת ההנחה ויותר נגלה מהם המאמרים בתארים שתהיה הנה עצמות מורכבת קדומה הנה תהיה הנה הרכבה והוא חלוף מה שהניחו האשעריא משכל הרכבה מחודשת לפי שהיא מקרה וכל מקרה אצלם מחודש והניחו עם זה כל הנמצאות פעולות עוברות ר"ל אפשריות ולא יתכן שבהם סדור ולא הדרגה ולא חכמה גזרה בטבע הנמצאות אבל סברו שכל נמצא אפשר שיהיה בחלוף מה שהוא עליו והם עם זה יראו בעשוים במלאכה אשר דמו בה הפועלים בטבע שבהם סדור והדרגה וזה יקרא חכמה ויקרא האומן חכם ואשר הספיקו בו על זאת האמונה בזאת ההתחלה הוא שהם דמו הפעולות הטבעיות בפעולות הרצוניות ואמרו כל פועל במה שהוא פועל הנהו מסודר מפועל רוצה בוחר חי יודע ושטבע הפועל במה שהוא פועל ישפוט זה והספיקו בזה בשאמרו מה שזולת החי הנהו דומם ומת והמת לא יסודר ממנו פעל הנה מה שזולת החי לא יסודר ממנו פועל וכפרו הפעולות המסודרות מן הענינים הטבעים וסלקו עם זה שיהיה לדברים החיים אשר בנגלה הפעולות ואמרו שאלה הפעולות יהיו מחוברות בחי ובנגלה ואמנם פעלם החי אשר בנעלם יחוייבו להם שלא יהיה בנגלה חיות לפי שהחיות אמנם יקוים לנגלה מפעולותיו וג"כ הנה מאין מי יתן ואשער יגיע להם זה המשפט על הנעלם והדרך אשר הלכו בקיום זה האופן הוא שיניחו שהמחודש לו מחדש וזה שרש לא ילך אל בלתי תכלית וילך הענין בהכרח אל מחדש קדמון וזה אמת אבל לא יתבאר מזה שזה הקדמון אינו גשם ולכן יצטרך שיצטרף אל זה שכל גשם איננו קדמון וישיגוהו ספקות רבות ולכן נקבל בזה באורם שהעולם מחודש אחר שכבר אפשר שיאמר שממנו גשם קדמון אין בו דבר מן המקרים אשר הבאתם ראיה מהם על שהשמים מחודשים לא מן הכוכבים ולא מזולת זה עם שאתם תניחו מורכב קדום ואחר שהניחו שהגשם השמימי מהווה הניחוהו על זולת התאר אשר יובן מן ההויה בנגלה והוא שיהיה מדבר ובזמן ובמקום ובתאר מן התארים כי אין בנגלה גשם יתהוה מלא גשם ולא הניחו הפועל כפועל בנגלה וזה שהפועל אשר בנגלה אמנם פעלו שישנה הנמצא מתאר אל תאר לא שישנה ההעדר אל מציאות אבל מנמצא מה אל נמצא מה מתחלף לו בעצם והגדר והשם והפעל ולכן כאשר קבל להם שהשמים מחודשים לא ישוער שיתוארו שהוא ראשון המחודשים ומתאר שלא יהפך ההפך אל הפכו כי לא ישוב עצם ההעדר מציאות ולא עצם החום קור אבל החם ישוב קר והנעדר הוא אשר ישוב נמצא ולכן אמרו כת המעתזלה שההעדר עצמות מה אלא שהם שמו אותו העצמות ערום מתאר המציאות קודם הוית העולם והמאמרים אשר דמו בעבורם שיחויב מהם שלא יהיה דבר מלא דבר הם מאמרים בלתי אמתיים והיותר מספיק מהם שהם אמרו אם לא יהיה דבר אלא מדבר הלך הענין אל בלתי תכלית והתשובה שזה אמנם ימצא ממה שהיה על יושר לפי שיחוייב מציאות מה שאין תכלית לו בפועל ואולם בסבוב אינו נמנע כמו שיהיה מן האויר אש ומן האש אויר אל בלתי תכלית והנושא נצחי הנה מטענותם בחדוש הכל הוא שמה שלא ימנע מן המחודשים הנהו מחודש אבל הנושא המחודשים לא ימנע מן המחודשים הנהו מחודש וסוף דבר מה שיחוייב להם מן ההפסד בזאת הראיה כאשר קובלה להם זאת ההקדמה הוא שהם לא ישלחו המשפט שמה שלא ימנע מן המחודשים בנגלה הוא מחודש על שהוא מחודש מדבר לא מלא דבר והם יניחו שהכל מחודש מלא דבר וג"כ הנה זה הנושא אצל הפלסופים והוא אשר יקראוהו החמר הראשון לא ימנע מן הגשמות והגשמות המשולחת אצלם בלתי מחודשת וההקדמה האומרת שמה שלא ימנע מן המחודשים מחודש אינו אמתי אלא מה שלא ימנע מן המחודש אחד בעינו ואולם מה שלא ימנע מן המחודשים הם אחדים בסוג ואין להם ראשית מאין יחויב שיהיה הנושא אותם מחודש ולכן אחר ששיערו בזה המדברים מן האלשערי' צרפו אל זאת ההקדמה הקדמה שנית והוא שאי אפשר שימצאו מחודשים אין תכלית להם ר"ל לא ראשית ולא אחרית וזה אינו מחויב אצל הפלסופים זה הגנות אשר תחייב הנחת אלה והנחתם ג"כ שהפועל האחד בנגלה אשר הוא ההתחלה הראשונה הוא פועל לכל מה שבעולם מבלי אמצעי וזה שזאת ההנחה תחלף מה שיורגש מפעל הדברים קצתם בקצת ויותר חזק אשר הספיקו בזה הוא שהפועל בו לו היה פועל היה הענין הולך אל בלתי תכלית ואמנם היה מחוייב זה לו היה הפועל אמנם הוא פועל מצד אשר הוא פעול והמניע מניע מצד אשר הוא מתנועע ואין הענין כן אבל הפועל אמנם הוא פועל מצד שהוא נמצא בפועל לפי שהנעדר לא יפעל דבר ואשר יחויב מזה הוא שיכלו הפועלים אל פועל בלתי פעול כלל לא שיסולקו הפעולים כמו שחשבו האנשים ועוד אשר תחייב תולדתם מן הבטל יותר מאשר יתחייב מהקדמותם אשר בם הלכו אל תולדתם וזה שאם היתה התחלת הנמצאות עצמות חיה וידיעה ויכולת ורצון והיו אלו תוארים נוספים על העצמות ואותה העצמות בלתי גשמות הנה אין בין הנפש וזה הנמצא הבדל אלא שהנפש היא בגשם וזה הנמצא הוא נפש אינו בגשם ומה שהיה בזה התאר הנהו בהכרח מורכב מעצמות ותארים וכל מורכב הנהו בהכרח צריך אל מורכב אחר שאי אפשר שימצא דבר מורכב מעצמותו כמו שאי אפשר שימצא מתהווה מעצמותו לפי שההויה אשר היא בפועל המהווה אינו דבר זולת הרכבת המתהווה והמהווה אינו דבר בלתי המרכיב ובכלל הנה כמו שלכל פעול פועל כן לכל מורכב מרכיב פועל לפי שההרכבה תנאי במציאות המורכב ואי אפשר שיהיה דבר עלה בתנאי המציאות לפי שהיה מחויב שיהיה הדבר עלת עצמו ולכן היו המתעזלה בהנחתם אלה התארים בהתחלה הראשונה שבים אל עצמות לא נוספים עליה על צד אשר ימצאו עליו הרבה מן התארים העצמותיים להרבה מן הנמצאות כמו היות הדבר נמצא ואחד ונצחי יותר קרובים אל האמת מן האלשעריה וסברת הפלוסופים בהתחלה הראשונה היא יותר קרובה מסברת המעתזלה הנה כבר זכרנו הענינים אשר הביאו המדברים אל כמו זאת הסברה בהתחלה הראשונה והגנויות אשר יחויבו להם ועוד נזכור כמו זה בסברת הפלוסופים במה שיבוא והוא ממה שיעמידך בהם על הבנת הקדמותיהם ומה שהביאם אליהם ומה שישיגם מן הגנות ושהגנות אשר ישיג לפלוסופים הוא במקרה כי אין כל צודק משובח עד יחקר ויוסר הגנות כי הוא כמעיין נרפש ומקור משחת וצדיק מט לפני רשע ואי אפשר שימשך כי יתגלה האמת ויביע ויטהר:

פרק נד

בשיעד לו בהודיע תאריו כלם ושהם פעולותיו ירצה שיודיעהו הנמצאות כלם ומשפטי הנהגתו כמו שיודיעהו השפעתו לנמצאות ודקות הנהגתו והיושר הנמצא בטבע הנמצאות ואלה הם תאריו כי יתואר בתארים מחויבים לפעולות ההם דומים לפעולות אשר נפעלם אנחנו יקרא לזה רחום וחנון וישר לא שיהיו בו התארים ההם אבל במה הוא הנמצא היותר משובח ומשיג עצמו והוא בפנים מהנמצאות כלם יחויב מצד השכלת עצמו והסדור אשר בם יגיעו הנמצאות ממנו על כל הדרכים ההם לא שיהיו בו תארים עצמיים ולא ענינים נוספים על העצם זהו כונת הרב בזה השרש והוא הרמוז אליו בפרק הקודם כשנרצה בחכמה השגת עצמו והם יביטו השיגו לברואיו ולא יביטו כי בהשיג עצמו ישיג ברואיו לא שישיג הנמצאות במה הם הנמצאות ההם אבל במה הם באמתת עצמו וכשישכיל עצמו ישכיל הנמצאות כלם ודע זה והבינהו ותבין מאמרים רבים מזה הספר ירמוז בם הרב על זה השרש אשר נתנו לך ולמה שהוא עמוד שהכל נשען עליו אאריך בזה ואבאר ענינו ומה שהניע לפלוסופים אל זו הסברא ואיך ראוי שיובן ואבדיל החקירה בו במה שיבוא בע"ה ואשר השיגו הוא ע"ה לא השיגו אדם לפניו ולא לאחריו הנה בארנו בפ' נ"ט ביתרון משה ושלמה על זולתם ואמרו מורה על היותו ית' נודע בתאריו כי כשנדע הדרכים נדעהו ירצה אחר שהיו התארים דרכי השפעת הנמצאות על צד היותר טוב והיותר משובח והנהגתם בטבע כאשר אמרנו וזה מגיע מציורו המשובח אשר הוא עצמו בציור אשר בו אם כן כשידע התארים ידעהו כמו שבארנו ואנחנו נדע הפועל מפועלו המיוחד לא מי שיצום ויתפלל לבד כי הוא התפעלות דמיוני והוא אשר בו חיים ההמון גם החושבים להיות סגולות ומי יתן ויתעסקו בהם בדורנו זה וכאשר בקש ידיעת התארים ובקש מחילה ירצה שעל פי התארים ההם ר"ל מעשיו במציאות וסדרם תגיע המחילה ולכן סדרם עליהם במחילתם ובקש אחרי כן בנבואה השגת עצמו והוא אמרו וכו' והבן אמרו וכל אשר הושגה פעולה מפעולתיו וכו':

פרק נה

כי כל הפעליות יחייבו שנוי דע כי ההפעלות האמתי הוא פעל הכח אשר בעבור הכח ההוא והוא המקבל ההתרשמות נשתנה הדבר מהפך אל הפך כמו שנוי הדבר מן הלובן אל השחרות וזה שהכח אשר בו נשתנו הדברים קצתם אל קצת יקרא הכח המתפעל וזהו החמר מתפעל כענין בהיולי הראשון ופעל הכח ההוא ר"ל ההרשם וההשתנות יקרא התפעלות כמו שנוי הדבר מן הלובן אל השחרות ומן המתיקות אל המרירות הנה צדק הרב בשאמר שכל התפעלות יחייב שנוי כי ההתפעלות הוא ההשתנות וההשתנות הוא קבול השנוי כענין בהתנועעות שהוא קבול התנועה הנה השנוי הוא הגעת השחרות דרך משל או סור הלובן והגעת השחרות וההתפעלות הוא ההרשם וההשתנות ר"ל קבול להגעת השחרות והעדר הלובן הנה ההתנועעות מחייב התנועה וההפעלות יחייב שנוי בענין ההשתנות ולפי זה גם כן אחר שההתפעלות יחייב שנוי כי לא יהיה קבול הדבר אם לא יהיה הגעתו והיה כל שנוי לפניו שנוי הנה לא יתפעל הדבר ולא יתרשם אם לא נשתנה קודם ואולם אם הנחנוהו בכל עניניו הנמצאים בעצמותו ובצירוף אל דבר מה מחוץ בעת התנועה הוא בעינו בעת המנוחה אי אפשר שיתנועע בעת יותר ראשון מאשר הוא שינוח ואם לא ינוח ולא יתנועע או יתנועע וינוח יחד וכל שני הענינים שקר וזה התבאר בשמיני משמע הטבעי וזהו אשר כונו הרב בזה המקום אלא שהראשון לו התיחסות מה ולכן הבאנוהו ושהוא הכרחי באמתת הבנת ההתפעלות הבן אמרו וזהו הדבר כבר שער בו כל אדם וכבר גלה בספרי הנביאים ע"ה בהרחקת הדמוי רמז כי הנביאים לא יגלו מן הסתרים אלא מה שהוא נאות לכל ויש לי ספק גדול במאמר ישעי' ע"ה ואל מי תדמיוני ואשוה למה הצטרך להתנות ולקשר בשווי ואחשוב שרמז על אפשרות התיחסות וסוד ה' ליריאיו ואמנם מאמרו השני ואל מי תדמיון אל אינו מזה המין כי הוא נאמר על התאר והעד אמרו ומה דמות תערכו לו והמתנועע חסר גם כן בהצטרפו למה שבעבורו התנועע עד שיגיע בפעל ירצה בזה הנושא החמרי שהוא הדבר אשר אליו התנועע באנה דרך משל ולכן היה הכח מתנאי מציאות התנועה מעורב עם הפעל כמו שיורה גדרה באמרו שלימות מה שבכח מצד מה שהוא בכח עם היות לו זה השלימות כמו שבארנוהו בפרושנו לכוונות ובספרי המכונה פרקי משה:

פרק נו

דע כי ההדמות הוא יחס אחד מב' דברים ירצה כי הוא הקשה מה אם השווי ואם הפחות ואם היותר ואמרו מתדמים ברחקים הג' ירצה שיש לשניהם שלשה רחקים לא שכיון בזה שהם כדורים כי אין זה המכוון כי ענין יותר מכך אמנם יאמר בין שני דברים אשר יאמר עליהם הענין ההוא בהסכמה ולא יהיה יותר עד שהשיגו בשווי ועבר עליו ואם היה כן יתחייב הדמיון ואמרו כן ראוי שיהיו תאריו העצמים אשר יחשבו בלתי דומים לתארים ירצה כן ראוי שתאריו העצמיים אשר ראוי שיחשבו בלתי דומים לתארים:

פרק נז

ידוע כי המציאות מקרה קרה לנמצא זה קרה לרב ז"ל להמשכו אחר דברי בן סינא באל שפא ולזה השיגו התפישה מזה הצד ואמנם מה שאין סבה למציאותו והוא השם ית' כי זה אמרנו עליו ית' שהוא מחויב המציאות תהיה מציאותו עצמו ואמתתו ועצמו מציאותו ירצה כי ענין מחויב המציאות אינו ענין נוסף על המציאות חוץ לנפש אבל מציאותו הוא עצמו וחיוב מציאותו מחויב מטבעו על שאין לו עלה וכאלו הוא שב על סלוק העלה ר"ל שיהיה מציאותו עלול מזולתו וכאלו מה שקיים לזולתו שלל ממנו כמדרגת אמרנו בנמצא שהוא אחד וזה שהאחדות לא יבין בנמצא ענין נוסף על עצמותו חוץ לנפש כמו מה שיובן מאמרנו נמצא לבן ואמנם יובן ממנו ענין העדרי והוא העדר החלוק וכן מחויב המציאות אמנם יובן ממחויב המציאות ענין העדרי שפטו עצמותו והוא שיהיה חיוב מציאותו בעצמו לא בזולתו ר"ל שאמרנו מחויב המציאות אינו שאין לא עלה פועלת אבל הוא תאר חיוב שכלי לא נוסף מחויב מטבע אין לא עלה כלל לא פועלת מחוץ ולא היא חלק ממנו וכן אמרנו אפשר המציאות מעצמותו אי אפשר שיובן ממנו תאר נוסף על העצמות חוץ לנפש כמו מה שיובן מן האפשר האמתי ואמנם יובן ממנו שעצמותו גוזר שלא יהיה המציאות מחויב אלא בעלה והוא יורה על עצמות כאשר נשללה ממנו עלתו לא יהיה מחויב המציאות לעצמותו אבל בלתי מחויב ר"ל שלול ממנו חיוב המציאות ובכלל שהמחויב המציאות ממנו מה שהוא מחויב בעצמו וממנו מה שהוא מחויב בעלה אינו מחויב לעצמו ואלה ההבדלים אינם הבדלים עצמיים ר"ל חולקים לעצמות ולא נוספים על העצמות ואמנם הם ענינים שלולים וצרופים ולכן כאשר תבין מן האפשרות ענין שכלי לא יחויב שיהיה אחד מהם מורכב מזה הצד ויבא זה בזולת זה המקום וכו' עוד אמר וכמו שהמנין אינו עצם המנויים כן אין האחדות עצם הדבר המתאחד כי אלו כלם מקרים כבר אתה רואה כי הרב לא הבדיל בין האחד המספרי אשר ילקח מצד שהוא בפועל ר"ל המהות וזה כי המהות אשר הוא בציור לבד אם נמצא חוץ לנפש ככה הוא ציור אמתי אבל אם לא נמצא חוץ לנפש ככה הוא ציור דמיוני ר"ל בנפשו ובין האחד הלקוח מצד שהוא נמצא חוץ לנפש ר"ל בכח אשר יורה על מה שיורה עליו הנמצא וההיות כמו שלא הבדיל בין הנמצא הנאמר על הצודק ובין הנמצא הנחלק למאמרות העשרה ובאמת כי הרב הלך בזה דרך בן סיני ולא נשמר ללכת דרך עקבות ארסטו כמו שהודעתיך וליתרון אהבת החמת אודיעך כי המציאות הוא המהות כי לא יעמוד המהות כאשר נדמה העדר המציאות ואמר החכם רשד על בן סיני בזה המקום והפלא מזה האיש שהוא משתדל לשלול מן העלה הראשונה מה שכל הנמצאות שלולות ממנו ר"ל שיהיה להם תאר המציאות מקרה נוסף על המהות אמנם המציאות אשר הוא זולת המהות הוא אשר בנפש אשר ענינו כענין הצודק פי' אב"ר שבלשון הערבי יאמר על הדבר הנמצא צודק וככה האחדות אשר הוא התחלת המספר הוא בנפש והוא אשר פעלה הנפש בנמצא עצמו והוא מקרה בו כי עשתהו אחד כאשר הבינה בו שהוא אם אחד בהתדבקות או אחד בצורה כענין האישים בעלי הצורות או בגדר ובמציאות והוא הפשוט בסוג סוג מסוגי המאמרות והוא מה שלא יחלק בגדר באותו הסוג כמו הנקודה שלא תתחלק או בגדר לא במציאות כענין במהות הכולל שלא יחלק במה שהוא ידוע אחד והוא נחלק אל אישים ואמנם כשנחלק האחד בעצמו במה הוא נמצא חוץ לנפש אינו אלא הנמצא בעצמו והאחדות הוא בו בכח הנה האחדות אשר הוא התחלת המספר הוא בנפשו וטבעו בלתי טבע הדברים אשר יאמר עליהם שם האחד ואמנם האחד הנמצא בעצמו חוץ לנפש ובכח הוא מורה על הדברים כמו שיורה עליהם שם הנמצא ושם ההיות אמנם הרבוי הנמצא לזה האיש אשר הוא האחד המספרי אינו זולת המספר עצמו כי הוא כפילת האחדים ולהיות שימצא לו ר"ל לאחד המופשט כל מה שימצא לאישים אשר הוא חוץ לנפש ר"ל בהשגת גדרה בטבע והרבוי כענין באחדים החמריים נסתפק הענין על בן סיני וחשב שהאחד יורה על מקרה בדברים אשר יאמר עליהם שם האחד ר"ל שהאחדות תאר נוסף על הנמצאים האחדים וזה המקרה והוא האחדות נמנה ונאמר עשרה בהמנות הדברים החמריים כשיחובר אליהם ונאמר שהאחדים עשרה כענין בסוסים שהם עשרה הנה זה הצד מן המציאות לאחד מצד שהוא התחלת המספר אינו דבר נמצא חוץ לנפש ואמנם הוא דבר תפעלהו המחשבה בנמצאות מצד הענינים אשר מנינו בם או מקצתם והנקודה בזה הצד היא יותר קרובה אל המציאות חוץ לנפש ולזה נאמר בה שהיא אחדות בעלת מצב א"כ האחד כאשר לוקח מצד שהוא בפועל ר"ל בנפש היה טבעו בלתי טבע הדברים אשר יאמר עליהם שם האחד והוא   גדרו שהוא הדבר הבלתי מתחלק בפנים מן הפנים וכאשר לוקח מצד נמצא חוץ לנפש ר"ל בכח היה מורה על מה שיורה עליו שם הנמצא וההיות והנחתו חוץ לנפש כזב שהוא חוץ לנפש בנמצאות ואפי' בפשוט בסוג העצם אשר הוא הראשון לכל מה שימצא לכל הנמצאות מהראשון ענין בלתי מתחלק כולל ואחד כולל לא עצם כמו שיאמרו האומרים בצורות ולא מקרה כמו שיחשוב אב"ס ואמנם הנה אחד כן ר"ל בהתדבקות או בפרידה ר"ל בגדר או בצורה או במהות ר"ל בגדר ולא במציאות ואין כל מה שיושכל הוא נמצא בעצמו חוץ לנפש והשתכל זה המקום כי בו עומק גדול:

פרק נח

ואומר כי התאר אינו אשר ייחד המתואר לבד ירצה כי ממנו כולל ממנו מיחד כי התאר הוא מה שיתואר בו הדבר ויכונה אם מקריי ואם עצמיי ויהיה כולל או מיחד ואחר זאת ההקדמה אומר שהשם יתברך כבר בא המופת שהוא מחויב המציאות אין הרכבה בו א"כ מן השקר שיהיה לו תאר חיוב ירצה כי יהיה מורכב מתנאי בנתנה ולא יהיה פשוט גם כי כל מורכב מתנאי לו עלה מחייבת חבור התנאי בנתנה והמופת הביא אל שמחויב המציאות אין לא עלה פועלת ולא עלה מקבלת וכאשר הניחו עצמות ותארים כבר הניחו עלה מקבלת ואשר יקשה על מי שיאמר שהוא עצמות ותארים נוספים על העצמות והם האשעריה כי לא יניחו התארים עצמותיים כמו שיניחו זה הנוצרים הוא שיהיה עצמות תנאי במציאות התארים והתארים תנאי בשלימות העצמות ויהיה המקובץ מזה דבר מחויב המציאות ר"ל נמצא אחד אין בו עלה ולא עלול וזה אין תשובה ממנו באמת כאשר הונח שהנה דבר המחויב המציאות בעצמותו כי יחויב שיהיה אחד מכל הפנים ובלתי מורכב כלל מתנאי ונתנה ועלה ועלול כי לא יהיה מחויב המציאות בעצמותו כי לא נמצא דבר מורכב מעצמותו לפי שרשי הפלסופים ואם שמו עובר מקרים קדומים כהנחתם השמים קדומים והם עצמות ותארים מבלי פועל בנגלה זולת קשר קדום מקושר קדום וזה שההרכבה תנאי במציאותו ר"ל במציאות הדבר המורכב מעצמותו ואי אפשר שיהיו החלקים הם פועלים להרכבה לפי שההרכבה תנאי במציאותם ולכן כל חלקי המורכב מהענינים הטבעים כאשר נפרדו לא יהיה השם הנאמר עליהם אלא בשתוף ביד וברגל אשר החלקים לא יד ולא רגל עוד אמר אמנם תארי ההרחקה הם אשר צריך שיעשו להיישיר השכל למה שצריך שיאמינו בו ית' כי לא יגיע מצדם רבוי גם כאשר ידמו בצדדים מתחלפים והמשל בו שהנה התבאר לנו במופת וכו' הנה מבואר לך כמו שאמר ב"ר שהיות העצמות האחת בעלת תארים רבים צרופים או שלולים או מדומים בצדדים מתחלפים מבלתי שתהיה אותה העצמות מתרבת ברבוי התארים הנה זה הענין לא יכחיש מציאותו אחד מן הפלוסופים כמו היות הדבר נמצא או אחד ואפשר או מחויב כי הדבר האחד בעינו כאשר נבחן מצד מה שיסודר ממנו דבר זולתו נקרא יכול או פועל וכאשר נבחן מצד התיחדו אחת משתי הפעולות המקבילות נקרא רוצה וכאשר נבחן מצד השיגו לפעלו נקרא יודע וכאשר נבחנה הידיעה מאשר היא השגה וסבה לתנועה נקרא חי כי החי הוא המשיג המתנועע מעצמותו ואמנם אשר נמנע מציאות אחד פשוט בעל תארים רבים עומדים מעצמותם ובפרט אם היו אותם התארים העצמיים נמצאים בפועל ואמנם אם היו בכח אינו נמנע אצל הפלסופים שיהיה הדבר אחד בפועל רב בכח וזהו אצלם ענין חלקי הגדרים עם הנגדר והנראה לי כי התארים הג' בפועל אצל הנוצרים והעצם אחד לא שיהיו בכח כמו שאמר ב"ר ולכן יאמרו שהאל ג' והג' אחד כי יניחו הג' בפועל כמו שינוחוהו אחד רק מתואר בתארים ולכן המשילוהו אל הנפש דמו הפועל הנצחי אל הפעול ההוה הנפסד עוד כבר גלה סוד נפלא ואמר ואחר כן השגנו שזה הנמצא אין מציאותו אשר הוא עצמו מספיק לו שיהיה נמצא בלבד אבל שופעות מאתו מציאויות רבות ירצה תמיד במה הוא הנמצא ההוא כמו שאמר ית' כל הנקרא בשמי וכאשר לא ישתנה הוא לא ישתנו המושפעים ממנו כמו שאמר אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם ירצה כי הם מיוחסים אליו במדרגת המינים ובאמת יחסנו יחס גדול עוד באר ואמר ואין זה כהשפע החום מן האש שהוא מקרי ולא כחיוב האור מן השמש שהוא טבעי בלא סדור אבל השפע ימשיך לו תמיד במה הוא הנמצא ההוא עמידה וקיום וסדור בהנהגה מתוקנת ובכלל בחיוב המושכל מהשכל או יהיה ענינו שלילת העדרו ירצה כאמרנו יכול ששולל העדר היכולת שהוא הליאות עוד נשמר שמירה רבה מענין גדול הסכנה ואמר לא תעשה גם כן אלה השלילות ולא תתירם עליו ית' אלא בפנים אשר ידעת עוד אמר כמו שנאמר בכותל לא רואה כבר ידעת ממה שקראת ממלאכת ההגיון כי השלילה שני מינים האחת השלילה המיוחדת כמו שנאמר בלעם אינו רואה והיא השלילה האמתית והשני השלילה המשולחת והוא שישלול מן הנושא מה שאין דרכו שימצא בו וכמו הכותל אינו רואה והיא השלילה הכוללת והוא מבואר שאם נתאר השם ית' בשלילה המיוחדת או נרצה בתארים המחייבים שלילת העדרם ונרצה בשלילה השלילה המיוחדת הנה אם נשלול מן הבורא הליאות או הסכלות או השינה לא ינום ולא יישן הנה נתחייב שיהיה מדרכו שיתואר בם לא שנשלול מהם לכן באר שצריך שנבין בשלילה בו ית' השלילה הכוללת ואז תהיה שלילה צודקת והוא אמרו ולא תעשה ג"כ באלו השלילות ולא תשלחם עליו ית' אלא בפנים אשר ידעת והיא השלילה הכוללת כי זאת כבר תעשה כי פעמים ישולל מן הדבר מה שאין דרכו שימצא לו כמו שנאמר בכותל לא רואה לא השלילה המיוחדת שהיא על הפנים ההם ואם תצדק בשתשלול ממנו החסרונות הנה תכזב כשתגזור שיהיו מדרכו שימצא לו הנה השלילות עליו ית' כמו שנאמר הנקודה בלתי מתנועעת אשר אין בה כח על התנועה או המרכז ככה נאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל ישמרך האל מן השגיאה ודע זה ואין זה ג"כ יחס אמתי כי כבר התבאר כי המניע הראשון הוא כמתנועע על שהוא צורתו מניעו נבדל ממנו על שאינו צורה אלא באמצעות המרחקים ובכלל בלתי מתחלק בהתחלקו ומצד עצמותו מנהיגם ומתמידם כבר ידעת כי הסכלות שני מינים סכלות קנייני והוא הבנת הדבר בחלוף מה שהוא כאמרנו שהשמש מד' יסודות או אש וסכלות העדרי כסכלות אמתת השמש מהו ומזה תבין אמרו אחר בארו אמתת התארים ישתבח מי אשר בהשקף השכלים כו' ירצה סכלות העדרי ירצה בו שלא נספיק להשיג מהותו בשלימות ר"ל בשבחו ואחדותו באופן שהוא מצייר עצמו קנייני כי הרצון והחיוב בלתי מסכימים וירמוז על הכרעת אחת משתי הדעות כך רצה השם או כך גזרה חכמתו עד שהמענה באחרונה גזירת החכמה ואם רצונו הוא חכמתו באמת וכשישתדלו הלשונות להגדילו בתארים ישוב כל הפלגת דברים ליאות ר"ל בשלילת החסרונות וקצור בתארי הפעולות א"כ יתרומם על כל ברכה ותהלה אשר נתארהו על מה שנשיג מפעולותיו ודע זה:

פרק נט

הבן אמרו אשר השיגו משה ושלמה ע"ה הוא אשר השיגו האיש האחד מקצת דורשי החכמה וכמה הוא רחוק מה שהבינו ר' יהודה חריזי בשאמר בכוונותיו וביאוריו על פרקי זה הספר כי בזה הפרק ישאל ויספק מה ההבדל בין השגת מר"עה ובין השגת שלמה ע"ה הפריד בין האחדים והיו לאחדים בידיך וצדק החכם ר' שמואל אבן תבון על מה שספר עליו תבין אמרו ויקדם פני הבורא בזאת האמונה לעג והתלוצצות על הכת ההיא כי לצנותא דע"ז וכל הדומה לה שריא עוד אמר שהשלימיות כלם הם קצת קניינים ולא כל קנין ימצא לכל בעל קנין אמר משה כל ימי נבוכותי בהבנת זה ולא ראיתי מי שיעמידני עליו עד שהבנתי וראיתי דבריו נלקחים מדברי ארסטו באות הלמ"ד כי אמר שם דבר זה עניינו ולפי שהראשון כבר אמרנו שהוא שכל הנה יחוייב שיהיה בתכלית השלימות הנה לו פעל השכל והוא הציור בהכרח הנה מה אשר ישכיל כי הציור הפעלות והמצויר הוא שלימות אותו ההתפעלות ותמימותו כמוחש לחוש ואם היה ישכיל דבר אחד וישלם בו הנה אותו הדבר הוא עלה הנה אינו אם כן בתכלית הקדימה והמעלה כי אשר ישכילהו הוא קודם עליו בטבע הנה יחויב שלא ישכיל אלא עצמו ושיהיה זה הפועל מדובק בו תמיד ולא ישיגהו כשלא ישכיל זולתו חסרון כי הרבה מההעדרים יותר נכבד מהקנינים כי זה שלא יראה האדם דבר הרבה טוב מאשר יראה הנה אמרו הנה כבר התבאר לך כי כל אשר התבאר לך במופת שלילת דבר אחד ממנו תהיה יותר שלם ירמוז בשלילה האחרונה והוא על שלא ישכיל דבר אחד על שישלם בו ולא ישיגהו בשלא ישכיל זולתו חסרון כי השלימיות כלם הם קצת קנינים ולא כל קנין ימצא לכל בעל קנין במה שהוא שלם כי הרבה מההעדרים יותר נכבד מהקנינים כי זה שלא יראה האדם כמו שיאמר ארסטו דבר הרבה טוב מאשר יראה מהעניינים המטונפים והחסרים וככה בהשכלה אצלו ית' והרבה הפליג להמריץ רבינו משה למה החליטו האנשים כלם בביאור שהבורא לא ישיג מהו אלא הוא כי לא יושג כי אם בשלילה אמנם כי השגתו באופן שישיג עצמו אשר הוא עצמו לא ייוחד אלא לעצמו ופני לא יראו ושהשגתו הוא הליאות מתכלית השגתו ר"ל שהשיגנו ליאותנו מתכלית השגתו הוא השגתו כי נדע כי ציורו עצמו מיוחד לעצמו על שהציור הוא עצמו ואין מי שישיג הנמצא באופן אשר ישיגהו הוא ולכן יצא ממנו הנה מאמר אלהי מאד נפלא אמרו מחק התורה האלהית כמו שתראה בכוונות וכל הפלוסופים אומרים נצחנו בנעימותו והוא אופן הנועם והשבח והאחדות אשר בו ישיג הנמצא כמו שאמר ב"ר הנה מי יתן ואדע במה זה יעדיפו השכלים הנפרדים זה על זה אם לא ביתרון השבח והאחדות אשר בו ישיגו הנמצאות ונעלם ממנו לחוזק הראותו כי הוא נראה בכל נמצא כי האלוה ית' איננו התחלה מניעה לבד אבל על שהוא צורה ועל שהוא תכלית ולמה שהיה הוא היותר פשוט שבעצמים והיותר ראשון להם חויב שיהיה התחלה לכל העצמים ומדבר להם מצד שהוא יותר פשוט בענין היותר פשוט בכל מאמר שהוא מטבע אותו הסוג שהוא התחלה והסבה במציאות שאר מה שבאותו הסוג ובידיעתו ובשעורו והוא באחדים הספורים אחד אחד ובקולות קולות ובאיכות איכות כגון הגוון הלבן כי בו   יודעו שאר הגוונים וישוערו ככה כל א' מהעצמים אמנם יודע טבעו במה שבו משלמותו העצמות ופשיטותו והכרחיותו ושבחו וכמו שהלבן המשער לכל הגוונים יפריד הראות כן העצם המשובח ההוא המשער לכל העצמיות יפריד כח שכלנו מהשיגו לחוזק הראותו כי לקחנו מאמתתו מעט והעדיף עלינו עד ששבו עינינו לעיני העטלף מהשיגו ולבושיה כתלג חור והבן דרך האלהי אחרי בארו מדברי נעים זמירות כי השתיקה הוא השבח והראויה באמת איך בארו מדברי חכמי ישראל המתוארים בחסידות באמת ואיך התענג במאמר ההוא ומצאו מסכים לאמת ומתיחד עם דבריו מקביל להנעת הראש ושאר המדרשות וכנגדם רמז אשר מי יתן והיו כל המאמרים כמותו ולא יפגיעו במציץ והנה ביאר כל חלקי המאמר ביאור נפלא לא יסבול המחלוקת ולא שלא כיון אמרו רק בענין אחד והוא אמרו משל למלך שהיו לו אלף אלפי אלפים דנרי זהב שזה בעצמו מורה על התארים ואם אינם ממינם והרב הרגיש בזה ודבר דרך שלילה אמר להורות שאלו אשר הם אצלנו שלימיות אין אצלו יתב' ממינם דבר והשמיט בחכמת המשל שהיה לו ואמר חכמת זה המשל אמרו דינרי זהב וכל זה כפי עומק חכמתו וכונתו להישרת אומתינו אל האמת ית' מי שחמל על עמו וחנן בהמציא מורה האמתות כמוהו:

פרק ס

וכאלו הפנים היו האנשים קרובים אליו מאד כמשה ע"ה ושלמה ואחרים וכו' והבן זה מאד שתבין מה שאני אומר ודעהו כי הוא רמוז באמרו ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים לצד אמתתה אשר הוא דרכי השלילה כי אין בהירותם דומה למהות החיוב והיה בו שמח ולזה הפיל זאת המלה על זה מה שלא הפיל בדומה לה בכל ספרו כי לא תחשוב שהקרוב ההוא יצטרך לנבואה ולא יהיה אפשרי לחכם להגיע אליו אבל הוא דרך מופת השיגו שלמה בחכמתו וישיגוהו השלמים מהחכמים ותוכל לראות אמתת פרושי וכי זה כונת הרב אם תשתכל באמרו הנה התבאר לך הדרך אשר אם תלך בה תקרב אליו ית' ולך בה אם תרצה:

פרק סא

ואפשר שיורה כפי הלשון אשר אין אתנו היום אלא מעט ממנו וכפי מה שיקרא על ענין חיוב המציאות כבר ידעת ההיות והמציאות ענין אחד ר"ל שהאחד הוא סבת מציאות כל האחדים הספורים וכן גוון הלבן בו ישוערו כל הגוונים וידעו בו כן יש בכל אחד מן העצמים עצם אחד פשוט בו יודע טבע שאר העצמים שבאותו הסוג ע"כ והשם יתברך הוא המחויב המציאות הנהו מחויב ההיות וכל נמצא ממנו מגיע והנה יהוה יורה על שהוא הוה היה יהיה והוא העצם המחויב המציאות צריך לך שתשתכל אמרו השתכל איך גלה שאלו השמות הנגזרים כלם נתחדשו אחר חדוש העולם ובאר מה הרצון בזה ואמר וזה אמת שהם כלם שמות הונחו לפי הפעולות הנמצאות בעולם אמנם כשתתבונן עצמו נקי מופשט מכל פעל והוא הנרצה באמרו עד שלא נברא העולם לא היה לו שם נגזר בשום פנים אלא שם אחד להורות על עצמו והנה כשתגיע לבני האדם ההשגה אשר היא הישועה האמתית יסור זה הספק וראוי היה ר' אליעזר הגדול שיפורש עליו זה הענין האלהי הנפלא הגדול:

פרק סב

כלל אותיותיהם י"ב והיו מכנים בו על מה שבא בקריאת שם בן ד' אותיות כמו שנכנה אנחנו באל"ף דל"ת הפלא מחכמת הרב איך הבין הדבר מעצמו כמו שהוא כי נראה מדבריו שלא הביט אל ספר הבהיר והסכים עם זה מה שנאמר שם שם בן י"ב כי ר' נחונייא בן הקנה אומר שם יברכך ה' יאר ה' ישא ה' שם בן י"ב אותיות ונקודו כן יפעל יפעל יפעול הנה נראה מזה הצד ששם בן י"ב הוא שלשה שמות כמו שאמר הרב רק שיראה לי שמתבאר בו כל מה שבא בקריאת שם בן ד' אותיות כי הוא בכתקרוב כשם בן ד' אותיות ובפעל כשם בן שתים עשרה ר"ל שמורה על כי הוא ית' היה הוה ויהיה ובכלל המחויב המציאות בשלוח וכי שם בן ד' אותיות בנקודו המיוחד הידוע אצלם יכלול על כל מה שיתבאר בו שם בן י"ב אותיות ואמנם שם בן ד' אותיות כשישנו נקודה בשלשה אופנים מתחלפים ישוב בן י"ב אותיות על שם בן י"ב והם האותיות אחדות בעצמן והמכונה ואשר בו יכונה יורה אצלי על ענין אחד בעצמו כי כל אשר יהיה הענין יותר קצר יהיה הענין יותר אלהי כי שם המפרש הוא אצלנו כלוח קצר מחקה יורה על אמתו ית' ואתה יודע כי ההבדל האחרון הוא המשלים לאמתת הנגדר והוא אשר במדרגת המצויר וכל אשר לפניו הוא הנגדר בכח וההבדל האחרון הוא הצורה המבוקש ענינה שמשים אותה מצויירת בפעל ולכן לא יתחלק כמשפט הצורה והנה יהיה השם המפורש אצל השכל א"כ הוא בעצמו האיצטוביא הראשונה אשר הוא השכל המשובח הא' המחויב המציאות המוחלט המשער כל העצמיות והתבונן בזה כי לוית חן הם לראשך דמיון מה שאמר האלהי בכל מי שאינו שלם כשידע הדבר שאינו כמו שהיה מדמה אותו תחלה שיפסיד אמונתו אמר ב"ר בפתיחתו לספר השמע כי המתפלספים והם הבלתי שלמים בחכמה כשיראו בתורה שאינה מה שחשבוהו ולא עלו במדרגה העליונה מהעיון עד שישקיפו בתורה מה שראוי שיושקף בו הרסו ולא הנהיגו נפשם בטבע הישר הנראה בנמצאות ושבו יותר חסרים מכל אנשים עד שבא החכמה מום על אנשיה ואל זה הענין בעצמו רמז המחבר בזה המקום ואמרו ואמנם אלו השנים אחרים מלמדים קצת חכמה אלהית בהכרח הנה הרב ביאר בזה בבירור כי דעתו שאין שם בן י"ב מורה על מה שיורה עליו שם המפורש מעצם האל כמו שאין שם בן מ"ב (נ"א שאין שם אדני) מורה עליו ואם יכונה בו ואמרו השגת השכל הפועל ירצה בו שישוב הוא ושישיג הנמצאות באופן אשר ישיגם הוא ובפירושנו לחי בן יקטן הארכנו באמתת ההמשכה ועצמותה עוד אמר וכבר התבאר בספרים המחוברים בחכמה האלהית שזאת החכמה אי אפשר לשכחה ר"ל השגת השכל הפועל והוא ענין אמרו ותלמודו מתקיים בידו אבובכר בן אלציג כתב על זה הדרוש באגרת הפטירה זה לשונו אולם החכמה האחרונה אשר היא הציור השכלי והוא מציאות השכל הנאצל אי אפשר בו השכחה אלא אם יהיה זה יוצא מן הטבע אבל איזה צד שיהיה אמנם ימצא זה למונח האחרון אשר הוא האדם ואמנם המונח הראשון הנה לא יתכן זה בו וזה כי המונח הראשון הוא בחכמת הצורה א"כ הוא מונח מצד והוא צורה מצד ועל זה הוא שכל ומושכל בענין אחד ושאר מה שנאמר בו בספר השכל ואולם החכמות אי אפשר זה בהם כי המושכל בהם זולת השכל והיודע זולת הידוע א"כ אי אפשר בהם ההפשטה א"כ אי אפשר באחת מן ההנאות ההשגות המתדבקות אלא בהנאה יהיה ההנאה מונחה הראשון הוא הנמצא ותהיה בו הצורה והוא המצייר ואין זה בדבר שיוחס אל כמו ההוים הנפסדים אלא בשכל הנאצל ועל זה הוא תמידיי עכ"ל ואמר עוד ואולם זה השכל הנאצל לפי שהוא אחד מכל צד והוא בתכלית הרוחק מההיולי לא ישיגוהו ההפכים כמו שישיגו הטבע ולא המעשה אשר מן ההפכים בנפש הבהמות ולא רושם ההפכים כשכלות אשר תשכיל המושכלות ההיוליים המתרבים א"כ הוא לעולם אחד ועל ענין אחד בהנאה זכה ושמחה והדר וששון והוא המעמיד הענינים כלם והאל רוצה בו ביותר שלם שיהיה בו מן הרצון כי הצדיקים שעברו אמרו כי האפשרות שני מינים מין טבעי ומין אלהי והטבעי הוא אשר יושג בחכמה ויכול האדם לעמוד עליו מעצמו ואמנם המין האלהי אמנם יושג בעזר אלהי ועל כן שלח האל הנביא ונתן הנביאים שיגידו לנו אנחנו כלל בני אדם באפשריות האלהיות והיותר מעולה שבמדרגה היא זאת המדרגה אשר הוא ציור האדם עצמו עד שצייר זה השכל עד הנה דבריו והארכתי בהביא לשונו יען כי הוא ענין לא ראיתיו בספרים שהגיעו לנו ועם שבו ביאור על ענין העזר האלהי אשר זכרהו רבינו משה בזה הספר כי ביאר שזאת החכמה ר"ל ציור הנפרד לא תושג ר"ל בחכמה העיונית ולא יוכל האדם לעמוד עליו מעצמו ר"ל בחקירה מחשביית אבל המין האלהי יושג בעזר אלהי ר"ל פתאום בהשתנות עצמותו אל עצמותו מאהבת האל עליו לכן יעמוד על ענין אחד ובהנאה זכה ואין שם רבוי כי המושכל בעצמו אחד ולא שכחה כי היודע הוא הידוע ואינו מושכל על שנשימהו אנחנו מושכל כענין בצורות ההיולניות אבל היא צורה מופשטת בעצמה ולכן תעמוד החכמה ההיא כי הוא מטבעו בעצמו אחד פשוט צורה שכלית עומדת לנצח ושם בן מ"ב אותיות אמרו בעלי הקבלה שהוא אב"ג ית"ץ קר"ע שט"נ נג"ד יכ"ש פצ"ר צת"ג חק"ד טנ"ע יג"ל פז"ק שק"ו צי"ת ואמרו שהרצון בו אל ברוך גדול יוצר תקיף צדיק קדוש רם עליון שר טוב נגיד נעים גבור דורש יסד כל שופט פקיד צורף רחום צור תמים גאה חסיד קרוב דוד טל נדיב עשיר יראוי גוזר לומד פודה זוקף קורא שומע קושב ומקשיב צבי ישר תם ואלה המלות המוצאות מהשם ההוא על שכל אות ממנו מורה על מלה מאלה המלות לא ידענו כי כן הוא כבר יוכל מי שירצה להעמיק בו לכוונו עם דברי הרב ז"ל ומאד הפליא באמרו ופתי יאמין לכל דבר אמר משה ומה שיראה לעין מפעולת הקמיעין והשמות אינו מבטל דברי הרב כי הוא במקרה וזה מפעל הדמיון וכבר נסה בזמנינו בעת למדנו החכמה אחד מן החכמים הגדולים כתב קמיע כלל בו לעגים והתלוצצות והתולים ואיתמחי קמיעא נשים תקשינה ללדת ולאו בהן כל הרפואות אחרי כן מניחות הקמיע היו יולדת עד יום אחד היו יושבים לפניו גדולי המדינה היא בורגוש והיו מספרים בענין השמות והוא היה מהביל עניניהם והם הביאו ראיות רבות לאמתם והיותר גדולה שבהם היה מה שנתאמת מענין הקמיע אשר עשאו הוא עצמו וצוה והביאו לפניו וגלה הדבר והראה מה שבו מן השחוק ונשארו מבוישים עד שהגיעו אחרי כן נזק גדול בנפשו גם ראינו איש מחלושי השכל היה מזכיר שם ונועץ מחט או מרצע בירכו ולא היה מזיקו ולא היה יוצא ממנו דם ומיד שהייתי מנסה בי להגישו אלי הייתי בורח ממנו מרגיש בפרוק החבור והשם ההוא שמענוהו יחד בעת הנערות מאדם אחד וזה לחוזק דמיונו וחולשת שכלו לא היה מפחד ואצלי שהיה מכת הנמנע היה נמנע ואינו רחוק אצלי שיעזור לזה ג"כ היות האותיות נחלקות כשאר הנמצאות השפלות ומיוחדות לפועלים השמימיים כענין במחצבים והצמחים וכפי זה יהיה בעצם אבל לא בראשונה כי אם בשנית אמנם כשיהיה בעצם וראשונה והוא שיהיו שם נמצאות רוחניות דקות בלתי מוחשות פעולות והוא אשר ממנו צמח המאמר   בצורות כמו שיראה אפלטון ושיכנעו אל נפש האדם ושיהיו נשמעות אל השבעותיו ודבוריו אשר הם היותר נגלה מפעולות הנפש המדברת עד שיכופם ויכריחם זה אצל רבינו משה ע"ה מכת הנמנע וארסטו רמז עליו במאמר הראשון ממה שאחר הטבע כי אחר מאמרו בסבות הביא ענין ההרגל והמנהג ואמר כי רושם ההרגל בנפש ענין חזק מאד והנה תוכל לראות כחו ואמתתו מענין הדתות כי יחקה בהם ענין דומה להבלי הזקנות ולאהבתו ההרגל והמנהג למה שגודל האדם בו מעת נערותו יטב עליו אמונתו ולו נעזב עם שכלו היה לועג עליו ואמר החכם ב"ר ואמנם אמר זה אחר המאמר בסבות לפי שהתורות ינוחו שהסבות לבלתי תכלית וכל זה יצא מהגעת הצורות כי חשבו שביסודות חום שמימיי בו נפשות בוראות למין מין ממיני החי וכל הפלוסופים הקודמים הודו באלו הנפשות רק שקצתם הניחם בממוצעות בין הנפשות השמימיות ואלו אשר באלו הגשמיים וקצתם אומרים שהם בעצמם יתלו בגופות אשר יהוום להדמות אשר ביניהם וכאשר נפסדו הגופות שבו אל חמרם הרוחני וגשמיהם הדקים אשר לא יורגשו וכפי זה יבאו על פשוטם מופתי הנביאים והנה רכב אש וסוסי אש סביבות אלישע כי רבים אשר אתנו מאשר אתם אבל כבר באר ארסטו במה שאחר הטבע כי אין שם נותן הצורה ולא נבדל עד שיביאה מחוץ אבל פועל מוציא מה שבכח אל הפועל במה שהוא גשם בעל נפש והוא השמים ולפי דעת ב"ס ורבינו משה הנה השכל הפועל הוא הנותן הצורות ואין שם פועלים רוחניים שלא נדעם ואין דרך לשמות ההם על האופן הזה:

תוכן העניינים

נרבוני על מורה נבוכים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה