פרק יח - ישוב הדעת · ב. כשהדעת בהירה באמונתו ית' - מתבטלין התאוות והחשקים של צד הרע
איתא בחז''ל (דב''ר פי''א) שביקש משה רבינו קודם פטירתו מלפני הקב''ה ואמר: רבונו של עולם, דבר אחד אני מבקש ממך שיבקעו כל השערים שבשמים ותהומות ויראו שאין זולתך. בהאיר על האדם אור הדעת האמיתי, נפתחים עיניו בבחינת אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו, הוא רואה את כבוד ה' הממלא כל עלמין תוך כל עלמין וסובב כל עלמין, ואין עוד זולתו יתברך, ובכל הבריאה כולה ירגיש כי הוא יתברך הדור נאה זיו העולם ונפשו תחלה באהבתו יתברך, או אז יהיו אצלו כל עניני עולם הזה על הנאותיו תשוקותיו ותאוותיו אין ואפס, והכל הבל. כי אין אדם יכול להיות שקוע בהם רק בעת יחשכו כוכבי נפשו, כשהוא מבולבל בהעדר הדעת ומבטו מצומצם מתוך חשכת דעתו, כמאמר מרן בעל בית אברהם זי''ע: ''במיתי לי נהורא ותחפי לכון בהתא'' (בפיוט אקדמות), בעת שאור לו ליהודי מאוסים בעיניו כל תענוגי עולם, ואינם תופסים אצלו כל מקום. ועל שעה כזו של הארת הדעת כתב מרן מקוברין זי''ע כנ''ל שכל הון העולם אינו שווה לשעה אחת שאיש יהודי עומד בישוב הדעת.
בעת שיהודי זוכה להארת הדעת באור אלקות נעלמים הימנו כל כוחות הסטרא אחרא והיצרים האפלים. וע''ד שכתוב (תהלים קד) תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער וגו' תזרח השמש יאספון וגו'. כל כוחות הרע בחינת חיתו יער אין שליטתם אלא בעת תשת חושך, וכשאך תזרח השמש, כשזוכה להארת הדעת, כולם יאספון. כל עיקר התגברות הרע אצל האדם היא בעת חשכות וצמצום הדעת וקטנות המוחין, כשהוא הולך חשכים ואין נוגה לו, ומשול לסומא החשוב כמת - (נדרים סד:), ואז הוא ביד היצר הרע כחומר ביד היוצר. אבל כשיש לו בהירות הדעת, מאיר לו כאור יום חשכת לילה, ומתקיים בו כמאמר חז''ל כיון שהאיר היום ניצול מכולם.