פרק י - האמונה ומבחנה · נא. דרך האמונה למתנסים בצער ''השכחה''
מי שהוא בטבע שכחן, שזה גורם לו צער הרבה, שזה נמשך מכח שכחה אשר שר השכחה ממונה על זה להשכיח מבני אדם לימודו וכן מה שצריך לעשות, וזה הצער שמגיע לו - על ידי זה מתכפרים עונותיו. לכן, עכשיו, בדור הזה שנתרבו הקליפות, לכן נתרבתה השכחה [כי באם האדם מזכך נפשו, הולך ממנו השכחה, כידוע פירוש הצדיקים ''אין שכחה לפני כיסא כבודך'' - כי גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד, ומי שעוסק בתשובה כל כך עד שמגיעה עד כיסא הכבוד, אז אין לו עוד שום שכחה].
ולכן, מי שהוא בטבע שכחן, לא יתלה זאת במקרה או בחולשת הטבע או בחולשת העורקים והעצבים כדרך העולם, הגם כי באמת אלו דברים גורמים השכחה, כאשר יעיד החוש, אבל עם כל זה ידע וישכיל, כי בשעה שנגזר עליו הצער או החולשה, חס וחלילה, שבסיבת זה נתגלגל ונתהווה לו שכחה, ואם נחלשו, חס וחלילה, כלי הזיכרון, ממילא הוסר חוש וכוח הזיכרון, שהוא אחד משלשה [ויש אומרים ארבעה] חושים וכוחות שבכלי המוח, ואז באותה שעה נגזר בשמים כמה פעמים ביום ישכיח אותו, כי כל יום ממספר ימיו הוא עניין בפני עצמו ממש. ואם האדם משים זה האמונה בנפשו ואומר בכל פעם שהוא בהשגחה עליונה למרק עוונותיו, אז לאחר אריכות ימיו ושנותיו נמתקים ממנו הרבה עונשין בלי שיעור, כי בכל פעם שאירע לו צער מהשכחה, מודה לה' על זה ומבקש כפרה על עוונותיו, אז מצטרף בהמשך הזמן לחשבון גדול.
וכן אם הולך בדרך וטעה והלך למקום אחר, ואפילו בעיר - שטעה מרחוב לרחוב או שטעה מבית לבית - יאמין בהשגחה פרטית.
מעשה היה אצל הבעל-שם-טוב זיע''א שטעה פעם אחת ורצה ליכנס לאיזה חדר ונכנס למרתף וציווה לבדוק המזוזות, ושאל אותו איש אחד: וכי באם טועים מחדר למרתף צריך לבדוק מזוזות? והשיב לו, כי אין שום מקריות בעולם, ואם כך סיבבו בשמים שטעיתי למרתף, מסתמא צריך לבדוק המזוזות. כי זה היה דרכו של הבעל-שם-טוב זיע''א - שכל דרכיו היו באמונה פשוטה. (שומר אמונים ח''א עמ' קלג)