פרק טו - אמונה ובטחון · אין אדם נוגע במוכן לחבירו
פרט נוסף יש לצרף לאמונת הבטחון, שהבורא גוזר על האדם את כל ענייניו, ומה שנגזר על האדם שמגיע לו שום אדם לא יוכל לקחת זאת ממנו, וכמו כן הוא לא יוכל לגעת במוכן לחבירו כמלוא נימה, אלא שנצטוינו להשתדל בדרכים טבעיים להשיג צרכינו לקיים גזירת ''בזעת אפך תאכל לחם'', ורצון ה' להנהיג עולמו בדרך הטבע לשם הנסיון והמבחן, ולמעט בניסים ככל האפשר על מנת לבחון את ברואיו האם עיניהם טועות אחר האחיזת עינים והתעתועים של העולם או שחזקים המה לראות שהכל בהשגחה על אף שהסיבות והגורמים הטבעיים המה לכאורה המובילים למציאות הנעשית.
ומצב זה הוא מקללתו של אדם הראשון, והוא הקנס שקנס הבורא את האדם ותולדותיו, לעמול לטרוח ולהשתדל ועם כל זה להאמין שאין בסיבות שום יכולת ואמת, ורק הגזירה היא האמת כפי שנקבעה מראש.
ובזה נצטוינו לנהוג בדרך של: ''שבור את החבית ושמור את יינה'', דהיינו עלינו לילך במהלכים טבעיים ובסיבות וגורמים הנהוגים בעולם, ועם כל זה לשמור את האמונה שלא תישפך מאתנו החוצה.
ואמונה זו מחייבת כמה חיובים וכמו שיבואר להלן.