מידות · קיצוניות
האם ההקצנה היא דרך נכונה או לאו, ובאם כן כיצד ומתי להשתמש בה?
בענין שבירת מדת הגאוה הכעס וכיוצא מצינו ברמב''ם (הלכות דעות פ''ב ה''א): מי שהוא בעל חמה, אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל... ואם היה גבה לב, ינהיג עצמו בבזיון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות המבזות את בעליהן, עד שיעקור גובה הלב ממנו, ויחזור לדרך האמצעי שהיא דרך הטובה, ולכשיחזור לדרך האמצעי ילך בה כל ימיו, ועל קו זה יעשה בכל הדעות וכו'.
הרי שאופן זמני, כדי שישיג האדם את הדרך האמצעית והטובה יש לנקוט מתחילה בלבד בהקצנה, על מנת לבסוף להגיע לדרך האמצעית, וכן הוא בכל הדעות כגון פרישות מן התאוה והחומריות וכיוצא.
הרי שבדוקא נקט הרמב''ם דרך הקיצוניות רק לשלב ההתחלתי בלבד והטעם לפי שהמקצין בפרישות יתרה ובדעתו לילך בה בדרך קבע, בדרך כלל יבוא לו זאת מצד החיקוי והרצון להדמות לצדיקים ואנשי השם, ובכך מסתכן הוא בסכנות גדולות, ראשית בכך שיקצין בפרישות ממאכל ומתענוגי העולם וינהג כקדושי ופרושי עולם, יחזיק וישמח בעצמו להיותו כאחד מהם, וכאשר יפול מנוהג זה יחדל מכל וכל, להיותו מתאוה להחשב כאנשי השם, ולא יסכים להתפשר על פחות מכן, וירחק לבסוף אף מדרך הבינונית והרצויה.
ושנית, בנקל יפול ברשת הגאוה אחר שהמניע אותו לזה הוא החיקוי.
ושלישית, בשביל שאוחז הוא בדרך הפרישות בקיצוניות יחוש סיפוק רב בעיני עצמו להיותו מעל כולם, ובכך יתפשר ביתר הדברים שמחויב הוא בהם ויקל ראשו בדברים אחרים, והוא להיות שפרישות זו שנהג בה עדיין אינה מצד מהותו, אלא מצד התלהבותו והתפעלותו מאנשי השם ומחפצו לחקותם.
וכמו כן המסילת ישרים שלל בכל תוקף פרישות זו (ראה בשער החסידות פי''ח).
עד כאן דברנו בחלק ה''סור מרע'', לסור ממדות ודעות רעות שאז יש לילך בהקצנה בשלב ההתחלתי ואין חשש כאמור לגאוה בהיותו מודע לעצמו שאין בכוונתו לדבוק בדרך זו בקביעות, אם כן יודע הוא את מקומו, שאינו אלא עובד זמני להגיע לדרך האמצעי, כך שלא יתימר להדמות לגדולי עולם אנשי השם.
אולם בחלק ה''עשה טוב'', וכגון להתמיד בתורה בקיצוניות יום ולילה, לכון בכל התפילות והברכות החל מראש ועד סוף וכן במתן צדקה לפזר מיד ממונו בקיצוניות, בכגון אלו לא מצינו שיש לנקוט בקיצוניות ואפילו לא בשלבי התחלה על מנת להגיע לדרך הבינונית, והטעם לכך להיות רוב בני העולם אינם יכולים לעמוד בזה, שלא כמו בחלק הסור מרע הנ''ל אפשר עוד לעמוד בזה בדרך התחלתית אחר שהוא ב''שב ואל תעשה'', מה שאין כן בחלק ה''עשה טוב'' שהוא ב''קום ועשה'' -אף בדרך ההתחלתית לא יוכלו עמוד בה רוב ככל בני האדם. ועוד להיות שאלו מעשים בפועל בהכרח שיפול בגאוה בעשותו אותם ואפילו כשאינם אלא בשלבי ההתחלה, לכך הדרך בהם להתקדם ולהוסיף בכל זמן מעט או הרבה ובלבד שלא להשאר על עומדו.
המתענה נקרא קדוש או חוטא?
הדבר תלוי בכוונת המתענה, אם כוונתו כדי לפרוש מן האיסור, או בראותו את עצמו בעל תאוה גדול, ורוצה לשבור תאוותו מהאיסור, או למתן את גודל תאוותו, אזי כיון שכוונתו לאפרושי מאיסורא, נקרא קדוש, אחר שכוונתו לשמור על הקיים הרצוי ולהחזיק בו.
אולם אם כוונתו להוסיף על מה שאסרה תורה, ואין כוונתו להנ''ל, נקרא חוטא.
והטעם כי בכך יתיימר להדמות לקדושי עליון, ובנופלו מזה יפול לגמרי להיות שרצונו דוקא להיות בין קדושי העם, ועוד בנקל יפול בגאוה להחשיב עצמו כ''קדוש''.
ומה שראינו בגדולי הדורות שכן נקטו בחלקם בדרך זו של פרישות ותעניות, זהו משום שנזדככו כל כך עד שטוהר לבבם בחל וגעל בחמודות העולם, ועשו זאת מתוך שלא חפצו באחרת, ולא שכפו עצמם לכך, אדרבא, התענגו על הפרישות והתענית, כך שדרכם זו לא היתה בדרך ''חיקוי'' אלא זו היתה מהותם, וכמו כן בשל כך לא נפלו ברשת הגאוה, להיות שלא ראו בזה כמידה מיוחדת, שהרי בטבע היה זה אצלם, והעובדא שעוד תובעים היו מעצמם דברים גדולים יותר מזו התענית שנהגו בו.
ונראה דמה שהרמב''ם לא המליץ על דרך הפרישות והתענית ואפילו לא כשלב התחלה, אלא שלל אותה לגמרי (כמובא בפרק ג' ה''א), היינו דוקא כשכוונתו להוסיף, אולם כשכוונתו לאפרושי אה''נ דנקרא ''קדוש''.