אור ברסלב
נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת תשובה › ששאלת מה הסימן לידע שתשובתי התקבלה לרצון לפני ה'?

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

תשובה · ששאלת מה הסימן לידע שתשובתי התקבלה לרצון לפני ה'?

מה ערך ישנו לתשובה הנראית כחוכא ואטלולא אחר שהחוטא חוזר לחטא לאחר זמן קצר?

דע, דאין לנו צורך לחפש סימנים על כך מאחר והלכות תשובה מבוארים ברמב''ם, ואם כן הנוהג בהם חייב להאמין שתשובתו התקבלה. גם אם לא יתגלה שום סימן על כך, ובפרט בדורנו דור של הסתר פנים.

ודע, כי רבים נאחזים בחולשה זו ליפול בקטנות אמונה ביכולת ועוצמת התשובה ויתמה ליבם היאך יש בכח התשובה להפוך את האדם מאמש שהיה שנאוי ומשוקץ וכו' והיום אהוב וקרוב נחמד וידיד כמבואר ברמב''ם הלכות תשובה פ''ז ה''ו.

ואם דוקא ירוץ לבך לידע סימן אם תשובתך התקבלה, יש לך לדעת באם ראית יסורים באים עליך לאחר התשובה דע שהנך מבושר כי תשובתך התקבלה, ועתה הנך בשלב השני שהוא היסורים הבאים לאחר השלב הראשון שהוא עצם התשובה.

וההסבר לכך: הרי אמרו חז''ל: עבר אדם על חייבי כריתות ומיתות ב''ד תשובה ויוה''כ תולין ויסורים מכפרים. הרי ששלב ראשון הוא התשובה ויום הכיפורים, וגם המה לאחר שנתקבלו לרצון תולין עד שיבואו היסורים ויכפרו, הרי שהיסורים המה שלב מאוחר יותר ולאחר שנתקבלה התשובה ויוה''כ אז בא השלב של זיכוך ומירוק היסורים והוא מאחר שעבר החוטא שלב ראשון בהצלחה שהוא עצם התשובה.

לכן כמה צריך לשמוח הבעל תשובה ביסוריו ביודעו שעבר כבר את השלב הראשון בהצלחה.

ואומנם אין זה בהכרח שיתייסר הבעל תשובה דאומנם כן הוא בדרך כלל, אלא אם ראית מעטים ששבו בכל לבם ועם כל זה אינם מתיסרים, יתכן פעמים שתתקבל תשובתו של השב ולא יתיסר, וכגון כשמרבה בתורה או בחסד וכדומה, או חשבונות אחרים הידועים לו יתברך, אולם זה שמתיסר בוודאי מבושר הוא על תשובתו שהתקבלה.

סימן נוסף לשב לדעת שהתקבלה תשובתו, מובא בספר ''נתיבות שלום'' (ח''ב - ''בין כסה לעשור'' - עמ' קנ): והנה איתא בספה''ק שהמבחן ביד האדם לדעת אם נתקבלה תשובתו ושב באמת להשי''ת, הוא כשמרגיש בעצמו ששב להיות דבוק בהשי''ת ונסתלקו כל המסכים המבדילים בינו לבין השי''ת. ומרגיש עצמו קרוב לה', זהו סימן כי באמת חזר לשורשו, אך אם מרגיש הוא מרוחק, זהו סימן שעדיין לא בא על תיקונו, עיי''ש.

ששאלת היאך הנך כבעל תשובה חרד לענינים מסימים ואלו החרדים מזלזלים בהם מאד, וענין זה גורם לך חלישות הדעת.

עליך להסתכל על כך מכמה סיבות פשוטות:

א. יתכן ועל אותם דברים מסוימים שהנך רואה שהחרדים מזלזלים בהם לא שוחחו עמהם על כך אבותיהם או רבותיהם, והוא לפי שלרוב פשיטותם של דברים לא ראו לנכון להדגיש להם להיזהר מהם, ואכן טעות היתה בידם, ולצערנו טעות זו מצויה בכמה פרטים שאצל החרדים שלא מדברים עם בניהם או בנותיהם משום שלא מעלים על דעתם שיש צורך לדבר עמהם על כך, וכמו על שמירת העינים, או דיבור בבית הכנסת, וכן אף על לשון הרע לא מרבים כל כך לדבר, ובמילא התוצאות נראות כפי שהן, מה שאין כן הבעל -תשובה כבר בתחילת תשובתו אי אפשר לו מבלי יסודות אלו.

ב. אצל החרדים קיימת תמימות מסוימת שאינם רואים מספיק את העתיד המסוכן היוצא למשל משחוק וקלות ראש, או מראיות אסורות, או משמיעת דברים אסורים, והוא מאחר ושמורים הם מחטא בפועל מחמת החינוך והשמירה של הוריהם, וב''ה מעולם לא ירדו לירידות קיצוניות, ולכן אינם כל כך מודעים לסכנה האורבת להם מזלזול בזוטות.

ג. פרט נוסף חשוב עלינו לדעת שלכל אחד יש לו יצר משלו לפי תפקידו המוטל עליו בביאתו לעולם, ובמה שתפקידו של האדם שם נמצאת עיקר חולשתו, ולכך יש לראות בעין של זכות את מחדליו של כל אחד, מתוך הבנה שבכאן נמצאת חולשתו ועליה צריך הוא להאבק, ואין לשוללו בשביל מחדליו.

ולכך עליך להבין שאם יצרך תוקף אותך בדברים מסוימים שקשה לך מאד להתגבר עליהם - אותו חרדי מתגבר עליהם בקלות, ואילו בדברים אחרים שהנך שם דגש עליהם ומקפיד בהם - דוקא בהם קשה לו לאותו חרדי להתגבר עליהם, כי זה תפקידו וזה תפקידך, וכאמור שלכל אחד דוקא על תפקידו מתערמים נסיונות וקשיים מלהצליח למלאת תפקידו.

ששאלת שהנך שבור מכך שאבדת שנים רבות טרם הכנסך לעולם התשובה והיהדות, והדבר מציק לך מאד.

עומק חיוב אמונת ההשגחה נעלמת מבני אדם, לבני אדם נדמה שמחויבות האמונה בהשגחה פרטית, היינו במה שקורה לאדם במאורעות העולם, כגון: בריאות, פרנסה, אשה, בית, עסק וכדומה, בזה מבינים אנשים את ענין ''אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרים עליו מלמעלה'', וממילא מבינים שחייבים המה לכוף יצרם ולבטל דעתם לבורא הגוזר בצדק וביושר.

אומנם בענייני רוחניות אין ברור אצל בני האדם כל כך ענין ההשגחה והינם מלאים בטענות וטרוניות על מצבם הירוד, או על הנתונים המביכים בהם הם נתונים, כי טענתם ותביעתם בפיהם: הלא מבקש אני רוחניות, ומדוע היא נמנעת ממני?

המאמין חייב להאמין שאין מי שיודע מה שטוב עבורו לפי צורך תפקידו בעולמו כמו הקב''ה, ואין מי שיודע לסדר עניניו ותנאיו באמצעים שיביאוהו לתיקונו השלם כמו בוראו.

ולכן חייבים להאמין שהמצבים והתנאים בהם הקב''ה קולע בני אדם זהו בתכלית ההשגחה, ואדרבא אם אמונתנו מחייבת לראות כי ההשגחה הינה פרטית ומדוקדקת בענייני החומר על אחת כמה וכמה בענייני הרוח, שזו הלא תכלית האדם, אם כן בודאי שההשגחה היא פרטית מאד: מאיזה מצב ודרגה יתחיל האדם, לאיזה הורים או לאיזה משפחה יוולד, באיזה אזור מגורים יגור, היכן ילמד בראשית דרכו, מאימתי יתחיל להשתמש בכח הבחירה שלו, עד כמה ירד בחטא ובפשע, ועוד כהנה כל אלו הם בחשבון מדויק בתכלית.

לכן אין לך להצטער ולחוש בהאשמה עצמית על השנים שנאבדו, קח זאת באמונה ותודה לה' על שזכית להכיר את הבורא ואת דרכו במוקדם או במאוחר, והנך על דרך המלך, כי כל מחשבות טורדניות אלו אינם מצד יצר הטוב, אלא הם מצד הרע לבלבל להטריד וליאש, אחר שבין כה אין בהם תועלת.

ששאלת היאך להתיחס לנחיתות שיש לך כבעל תשובה אחר שאף שאתה היום בגדר אברך לכל דבר, עדין ההתיחסות כלפיך כבעל תשובה, והדבר מציק לך.

כתב הרמב''ם (בהלכות תשבוה פ''ז ה''ח): בעלי תשובה דרכם להיות שפלים וענוים ביותר, ואם חרפו אותם הכסילים במעשיהם הראשונים ואמרו להם: ''אמש היית עושה כך וכך, אמש היית אומר כך וכך'', אל ירגישו להם [כלומר אל יקפידו עליהם], אלא שומעים ושמחים ויודעים שזו זכות להם, שכל שהם במעשים שעברו ונכלמים מהם - זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת.

ככל שמתבזה הבעל תשובה ובוש בשביל כך במעשיו ונכלם מהם, אף שההכלמה והבושה באה מכך שבני אדם מביישים אותם ואין הבושה מחמת עצמם על חטאם - עם כל זה מתגדלת בכך מעלתו וזכותו.

ועוד כתב הרמב''ם בהלכות תשובה פ''ב ה''ד:

מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים וכו', וגולה ממקומו שגלות מכפרת עוון מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות ענו ושפל רוח.

ועיי''ש בפ''ב הלכה ה':

ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו וכו', וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו אין תשובתו תשובה גמורה, ועוד עיי''ש דזהו דוקא בעבירות שבין אדם לחבירו.

הראת לדעת דעיקר התשובה היא הכניעה, וכמאמר דוד המלך ע''ה: ''וחטאתי נגדי תמיד'', ולכך כשחש אתה בהרגשת נחיתות, מיד במחשבתך תחליף את הרגשת נחיתות זו בהרגשת כניעה, כי ב' רגשות אלו נמשכות מאותו שורש. וכידוע, לכל תכונה שבאדם יש חיובי ושלילי, וכמו גאוה - אפשר להתגאות מעניני העולם שזהו שלילי, ואפשר לקיים ''ויגבה לבו בדרכי ה''' שהוא חיובי, וכן תכונת יראה ואהבה ישנה לחיוב ולשלילה.

כן הוא הרגשת הכניעה, תכונה היא בנפש, החכם מנצלה להיכנע לה' ובכך מתעלה הוא ומתקרב לה', והכושל נופל בתכונה זו לרגשי נחיתות וסובל הוא מכך ללא שום רווח.

לכן כשנתקף אתה ברגש נחיתי, מיד נצל הזדמנות זו להעביר תכונתך להכנע לה' בהעלותך על זכרונך חטאתיך, ותחשוב מה יתן ומה יוסיף מה יחשבו עלי בני האדם - כל האדם כוזב, אדרבא אכנע לה' ובכך תהא התשובה איכותית ומעולה ביותר.

היאך נתן להסביר שהאדם שב בתשובה ועושה תשובה בכל לבו, וחש בעצמו קרבת ה', והוא בהשראת בטחון שמעתה יהא ה' עמו ולא יעזבהו לעולם, והנה לתקופת הימים נשכחים כל ימי השבע, והנפילות מנת חלקו ולא יזכרו ימי השבע כלל, מהו ההסבר לתופעה זו?

שאלה זו שמעתי מתלמיד חשוב מתלמיד הגרב''צ אבא שאול זצוק''ל, וכך ענהו:

האמת אומר לך אין לי הסבר לזה, אבל דע, כל אלה שבדורנו שעשו מסירות נפש לשוב בתשובה, אף שלאחר מכן נפלו - מובטחים המה שבסופו של דבר יחזרו לתשובתן ולפחות קודם מיתתן או כמו כן קודם ביאת המשיח.

ואח''כ אמר לו הגרב''צ בהתפעלות והתרגשות: אין כמו הדור הזה, דור כזה לא היה מעולם...!

וקושיא זו שהקשה התלמיד להגרב''צ אבא שאול זצ''ל, מצאנו תשובתה בדברי ה''צדקת צדיק'' (אות קמט) לרבי צדוק מלובלין שהארכנו בדבריו לעיל, דעל השב בתשובה יש להסתבלן ביותר כי ישנם קטרוגים על תשובתו, ולכך גם לאחר ששב הוא בכל לבו ונפשו, קם המקטרג לקטרג על תשובתו, וטענתו של המקטרג היא שאין בהצטיינותו שעברה להוכיח את עצמו על התנתקותו מהרע שהיה קשור בו קודם לכן, וכשמתקבל הקטרוג נצרך הוא ל''מבחן חוזר'', ובמה יבחן? בזאת שיפול שוב ויוכיח בכך את חרטתו הכנה והאמיתית, שהנה אינו נשבר וחוזר שוב לה', ובזה נבחנת חרטתו, משום שאם חרטתו עמוקה באמת, לא יתרפה מלחזור שנית לבורא, כי אף שבמעידתו זו שמעד רפו ידיו וכשלו רגליו מלעמוד על עומדו בתשובה, אולם מתוך שחרטתו כ''כ עמוקה - טוב לו מות מחיים מלהיות שב על קיאו, ואינו מסוגל לכך מעוצם חרטתו, ולכך אף שנוחל הוא אכזבות ודחיות שב הוא לבורא כי אין הוא חפץ בשום אופן לשוב לקלקולו.

אולם זה הנשבר ממעידותיו ורפו ידיו מלהתעקש ומסוגל הוא בשביל כך לשוב על קיאו ולחזור לסורו זהו אות שעדיין החרטה אינה עמוקה מספיק.

ולכך רבים המה שאין יכולת בנפשם לשאת את עומס המבחנים החוזרים ולכן נופלים המה מתשובתן.

לכך המסקנה היא, להיות ''תמים'', להאמין בתמימות בחסדי הבורא ובמצות התשובה אשר ציונו עליה, וגם אם שכלנו מתעקש ומתפלפל עמנו להוציאנו מן הכלל מאיזה טענות שקריות שמעלה במוחנו, עלינו להתמם עם ה' ולדחותו, ולשוב לה' בכל פעם, ולהאמין כי כל רצון ה' מהאדם הוא ההשתדלות והמאמץ ולא התוצאות, להיות כי המודד לגדלות האדם הוא לא התוצאות אלא ההתחלות מחדש, כמה שהיה יותר איש מלחמה לקום מנפילותיו יותר מספר פעמים זהו הגבור, ורק כמובן שכל זה כשהנפילות היו לאונסו או מחמת שכפהו יצרו לחטוא.

כך שהעובד באמונה לקום בכל פעם מנפילותיו אין לו לכעוס ולרטון, אלא להיכנע מתוך אמונה שעדיין נצרך הוא להבחן שוב ושוב, ועם כל התמודדות בכל תקיפה ותקיפה של היצר מזרז הוא בעצם את התקדמותו להוכחת אמיתות התשובה, כך שהמעידות אכן הם במשפט צדק, שכך נצרך להטרידו להיווכח בשלמות חרטתו.

והחשוב הוא לדעת, דודאי הוא שיצטרך לשוב בתשובה על מעידות אלה על אף היותן בלתי נמנעים אחר שהוא הגרמא לכך, אולם מאידך עליו להבין שבכל התחלה מחדש לאחר מעידה מצטיין הוא באמיתות תשובתו, ומקרב את קץ ישועתו ממעידותיו שילכו ויתרחקו מעת לעת ומפקידה לפקידה עד כי יסתלקו לגמרי.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה