אור ברסלב
נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת תשובה › מה המה תקוני התשובה הנפעלים בענשי חבוט הקבר ולאחריו הגיהנום?

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

תשובה · מה המה תקוני התשובה הנפעלים בענשי חבוט הקבר ולאחריו הגיהנום?

מהו גדר אחטא ואשוב שאין מספיקין בידו לעשות תשובה?

מבאר ה''מכתב מאליהו'' (ח''ב עמ' 103) האדם בחטאו פועל פעולות. האחת טמטום - עבירה מטמטמת מוחו ולבו של אדם, ובחטא נעשה האדם מטומטם ומגושם, על כך תיקונו - באם מת בלא תשובה - חיבוט הקבר, שלפי שהנפש המתאוה בחייה - גם במותה תחפוץ להמשיך בתאוותיה, וחפצה ליכנס לגוף להמשיך בתאוותה, וכשנבצר זאת ממנה צער גדול הוא לה, לפי שאין לה מנוחה לא בעולם הנשמות ולא בעוה''ז, ובהחבטה בקבר ורקבונה בו - ''קשה רימה למת כמחט בבשר החי''. (ברכות יח ע''ב) - לאט לאט מסתלקת ונרקבת לה הטומאה והתאוה וממילא גם הטמטום.

ופעולה שנית פועל החוטא בחטאו, והוא עצם המרידה שמרד בבורא יתברך ובמקום לקדש שם ה' במצוות, חיללו בעוונותיו, על כך בא הגיהנם שהוא המקום לחרטת הנפש בחרטה עצומה, וכענין בלועי קרח המתודים בחרטה על עוונם - משה אמת ותורתו אמת ואנחנו הבדאים, וחרטה זו היא קשה ומכאיבה לנפש מאד ובזה היא נתקנת, ורק כאשר האדם מפתח חרטה עמוקה בחייו על עוונותיו ומתבונן להתבייש עליהם בחיים חיותו ניצל מעונש זה.

האם מלמד הבורא זכות על האדם בכך שיצרו הרע גבר עליו,לאמר: מה יעשה אדם זה שבראתי ויצרו הרע הוא קשה ממנו, הוא מלאך והאדם בשר ודם ולא יכול לנצחו, ובפרט שראינו טענה כגון זו וכאמרנו: ''רצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעסה (הוא היצה''ר), ושעבוד מלכיות מעכבים''. וכענין שבקש משה רבנו מה' שרק קרח הוא שימות לבד, וכנא' ''האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף'', ולמד עליהם זכות, שחטאו אמנם העדה כלה אולם הוא שגרם להם לחטא וזה גופא זכות עליהם?

בספר ''מכתב מאליהו'' (ח''ב עמ' 103) מדבר בענין זה, וכתב שם, שבאם אכן קיימת באדם התשוקה הפנימית האמיתית לעבוד לה' יתברך בטהרה ולהשתחרר מגלות היצר, מאריך לו הקב''ה, ומלמד הקב''ה עליו זכות להחשיב לו שהיצר והיסורים והשעבוד מלכויות גרמו לו לחטוא, וכביכול בזה נוטל הקב''ה האחריות של החטא על עצמו.

אולם כל זה כדי להצילו מהנפעל מהחטא בפרט השני שהזכרנו בתשובה הקודמת, דהיינו להצילו מעונש הגיהנם, אולם להסיר הטמטום, ולהביא את הטהרה והדביקות בזה נצרך עבודת האדם דייקא, ואפילו יום כפורים לא יכפר על כך ללא תשובה לדעת חכמים.

אולם כשאין חרטה אמיתית ותשוקה פנימית עמוקה לאמת, אין טענה זו מועילה, לפי שאינה אלא בגדר התחמקות, ועובדא שהנה ראינו בתורה שלא הועילה טענה זו לאדם וחוה שתלו את טעותם בנחש (שהוא היצה''ר) שהכשילם והסיתם ונענשו, ומאידך אפשר לדרוש הענין לראיה להנזכר, שמאחר והכירו בטעותם באמת והתחרטו כראוי הועילה להם טענה זו שהנחש הסיתם ולכן לא מתו, שהרי הגזירה היתה ביום אכלך ממנו מות תמות, והנה יצאו בדימוס ולא מתו.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה