אור ברסלב
נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת תשובה › כיצד נתן להסיח דעת מהרהורי עברה?

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

תשובה · כיצד נתן להסיח דעת מהרהורי עברה?

כיצד מתקן האדם בתשובת המשקל מחשבות והרהורים רעים שפגם בהם בעבר?

אין להשתולל ולקפץ על מנת לגרש את מחשבות האיסור, אלא להתיחס אליהם באדישות וברוגע, ולהסיט את המחשבה לדברי תורה, או בתפילה, להתעמק במילות התפילה, והכל מתוך רוגע, ולא להילחץ כי אז יתגברו ביותר, ובודאי שלא לשאת ולתת עם אותן מחשבות כשהמדובר במחשבות שנגד האמונה ולגרשם בדרך משא ומתן, כי המשא ומתן עמהם רק יסחוף למשא ומתן נוסף והמה מים מרים שאין להם סוף, וכשהאדם אינו מתיחס אליהם מרפים המה ממנו.

ועצה נוספת המועילה מאד, והוא מסירת מודעה בכל בוקר לבטל את אלו המחשבות שהמה נגד רצון ה' באמונה ובהרהורי עבירה, והוא נוסח המובא בסידורי הספרדים מקורו מ''הבן איש חי'', הנקרא ''מסירת מודעה וגילוי דעת''.

ששאלת, זה עתה החילותם לחזר בתשובה וכן אשתך החלה לכסות ראשה, ואין בכחה לעמד בפני לעג המלגלגים, מה יש לומר לה לחזקה בענין זה?

עליכם להיצמד למדרש נפלא ומעודד (מדרש ויק''ר כז, ב,):

לעתיד, עתידה בת קול להיות מפוצצת בהרים ומכרזת כל מי שפעל עם א-ל יבוא ויטול שכרו.

דהיינו עתידה לצאת בת קול ולהכריז: כל מי שהוכה בשבילי, כל מי שנתבזה בשבילי, כל מי שנפסד בשבילי - יבוא ויטול שכרו.

ובכן תתבונן אותה אשה, הרי לעתיד כשיקומו כל הנשמות לתחיה ויהיו נוכחים כולם נינות ונכדות עם סבתותיהן עד האמהות הקדושות, ובכן כשתכריז בת קול: ''מי היא זו שנתבזתה בשבילי''?! וכי מי יקום, אותם האמהות הצדקניות שכסו ראשן בזמן שכל בני דורם או בני קהילתם היו מכסים ראשם?! וכי גבורה היתה בעת כזאת או באופן כזה לכסות ראש?! אדרבא, כדי בזיון וקצף נורא היה לזאת שהיתה מעיזה להלך בגילוי ראש, אם כן הלכזאת אשר הצטנעה בימים ההם יחשב שנתבזתה לכבוד ה'?! הלא הכבוד הוא לאשה שבמסירות נפש קבלה על עצמה להלך בדרך אמותינו הקדושות לאחר שקודם הורגלה היא והורגלו כל בני חברתה להכירה באופן אחר, ופתאום באה במסירות ובעוז דקדושה באופן הראוי המעורר גיחוך ולעג (שבאמיתיות נובע הוא מקנאה),לזו האשה יהא הכבוד האמיתי לעתיד, זו היא שתעמוד לעתיד בין כל אותן נשמות ותצביע לאמר: רבונו של עולם, אני היא שהתבזיתי בשבילך, אני היא שלעגו לי עד שפיכות דם ממש וקבלתי הכל לכבודך.

ואז כל אותן סבתותיה וכל אותן נשמות הנשים צדקניות יביטו עליה בעין של קנאה והתפארות, איזו גיבורה היתה זו! איזו אמיצה היתה זו לקדש שם שמים! ולפום צערא אגרא, ככל שהבזיונות והנסיונות קשים יותר כן תגדל מעלתה של המוסרת נפש.

וכן הוא לגבי כל אלו המתחזקים בתורה ובקדושה ושמירת העיניים והלשון, שלצערנו נתקיים בנו: ''יראי ה' ימאסו'', וכן ''וסר מרע משתולל'' ופעמים שאינם מקובלים אלו בחברתם ובמשפחתם, אולם ישימו לב לדברי מדרש זה ויחזק לבם.

אמרו חז''ל (ברכות י''ב ע''ב): העושה עברה ומתביש בה מוחלין לו על כל עוונותיו, והוא פלא, מי לא מתביש בעשותו עברה, והלא רבא דעלמא יראים לחטא מחמת בושה, ואם יתפסו בקלקלתם יתבישו, הכי בשביל זה ימחלו לו כל עוונותיו?

ימים רבים היתה קשה לי קושיא זו, ולא מצאתי מנוחה ביישובה, עד שראיתי בספר ''מכתב מאליהו'' (ח''ד עמ' 222) תשובה שהניחה את דעתי, העושה עבירה ומתבייש בה היינו בינו לבין עצמו, ולא מאדם אחר, אם הגיע אדם למדריגה זו שמתבייש בעצמו בעבירה שעשה ובושתו מעצמו היא כמו שמתבייש אילו ראהו אדם אחר, זוהי מדריגה חשובה למאד, כי אז מורה שהאדם דבוק לקדושה, ובושתו באה לו מעומק לבו באמת, וכמו שנתבייש שאול מלהזכיר לשמואל ענין האורים והתומים והוא מפני שנתבייש מעצמו, ולא כמו שהעולם מבין שהתבייש משמואל, אלא מעצמו נתבייש על מעשהו ולא היה מסוגל להזכירו.

ועפ''ז פירשתי הא דאיתא בגמ' דאמרו לו תלמידיו לרבי יוחנן בן זכאי: רבנו ברכנו, ואמר להם: יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, ואמרו לו תלמידיו, עד כאן?! אמר להם: הלואי, שהרי אדם כשבא לחטוא אומר שלא יראני אדם.

דתלמידיו הבינו שברכם מצד היראה החיצונית, שייראו מעונש הבורא לפחות כמו שיראים מעונשי המלכות בשר ודם, ועל כך הסביר להם שכוונתו היתה מצד היראה הפנימית שהיא הבושה, ואמר להם הלואי שתתביישו מעצמכם מהבורא שחטאתם לו, באותה מדה של בושה שהיתה תוקפתכם לו היה אדם רואה אתכם, ובאותה מדה תתביישו ביניכם לבין עצמכם להיות שהבורא רואה אתכם.

מדוע בעלי תשובה - לאחר תקופה שלוה וזוהרת - מתנסים שוב בנסיונות קשים, וכביכול מטרדים המה למאד משלותן מנסיונות ומיסורים המתערמים עליהם?

איתא בגמרא (מנחות כט ע''ב) דהעולם הזה נברא בה''י (באות ה''א של השם) מפני שדומה לאכסדרה שפתוחה מצד אחד, שכל הרוצה לצאת יצא, ופירש''י שניתנה יכולת לרשעים לצאת לתרבות רעה אם ירצו. ועו''ש בגמרא, ומפני מה רגל הה' תלויה באויר וישנו פתח קטן למעלה, לומר לך שאם ירצה הרשע לשוב בתשובה יש לו מקום להיכנס חזרה. ומקשה הגמרא שיכנס דרך הפתח הרחב שלמטה שמשם יצא לרעה, ומשיבה הגמרא: לא יעלה בידו, ועיי''ש בפירש''י.

ומפרש על כך הראשית חכמה (שער התשובה סוף פ''א) למה הבעל תשובה צריך להיכנס בחזרה דרך הפתח העליון הצר? ''כדי שיהא נסתר מבעלי הדין''.

ומבאר זאת הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ד עמ' 76) ע''פ הגמרא (בפסחים קיט): מאי דכתיב (יחזקאל א, ח,): ''וידי אדם מתחת כנפיהם'', ידו כתיב, זה ידו של הקב''ה שפרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין, ופירש רשב''ם שם: ''מפני מדת הדין שמקטרגת ואומרת לא תקבלם, והוא ית' מקבלם בסתר''.

הרי לנו לראות שישנו קטרוג על תשובתו של השב לבלתי קבל תשובתו, ובפרט כשהתשובה עדיין לא מתוך עמלו ומסירות נפשו, אלא מתוך שסייעו לו מן השמים ביותר לקרבו מפני איזה זכות או רחמים, שאז וודאי מדת הדין צווחת לקטרג.

ועיי''ש במכתב מאליהו שע''כ ביותר יש לשב ליזהר מגאוה, כי אם עוד תצטרף לו הגאוה על זכות זו שנתקבל לה' בתשובתו בוודאי זו סיבה לקטרג עליו להפילו.

וכל ענין זה שווה למה שהזכרנו מדברי ''צדקת הצדיק'' (אות קנט) שכמו כן כתב שסיבת נפילת השב מתשובתו לנסיונות וליסורים הוא מפני קטרוג מדת הדין עליו, ובענוה כראוי מסתתר ממדת הדין.

חז''ל אמרו (שיר השירים רבה ה, ג, על פסוק ''פתחי לי רעייתי''): פתחו לי פתח של תשובה כחדה של מחט ואני אפתח לכם פתח שעגלות וקרונות נכנסין בו, מה הוא האפן של פתיחת פתח כחדו של מחט המזכה לפתח שעגלות וקרונות נכנסין בו?

ביאר זאת הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 92) באופן פשוט וברור והנה לך דבריו:

''פתחו לי פתח של תשובה כחודה של מחט, ואני אפתח לכם פתח שאפילו עגלות וקרוניות נכנסין בו''. כך מבקש הקב''ה מאת בני ישראל (שיר השירים רבה, ה', ג', על הפסוק ''פתחי לי רעיתי'').

ואיפה פותחים את הפתח? בלב! כל הרהור של תשובה, כל מעשה טוב, כל התגברות על היצר, מהווה פתח במחיצת הברזל המפרידה בינינו לבין אבינו שבשמים. אם זוכה האדם לפתוח רק פתח קטן כחודו של מחט, באה לעומתו, בחסדי ה' יתברך, סייעתא דשמיא כה מרובה, עד שהיא מעתקת את האדם ממצבו המגושם בו הוא שרוי, ומעלה אותו למדרגה נעלה הימנה לאין ערוך.

אולם רק בתנאי אחד, שיהיה כפתחו של מחט - מפולש מעבר לעבר, נקב החודר בעד המחיצה על כל עביה. פתח זה משמעותו שהרצון חזק, אמיתי, בר-קיימא ובלתי פגום בהסוסים וחוסר החלטה. ''הבא ליטהר מסייעין לו'' - רק אם כוונתו לשאוף לטהרה.

לאחר מילוי תנאי זה, מה נפלא הוא הריוח לעומת מיעוט הקרן! ערך פתח מרווח שעגלות וקרוניות נכנסים בו, לעומת נקבו של מחט! ולא רק בכמות הדברים אמורים, אלא גם באיכות.

''תנו רבנן: והתקדשתם והייתם קדושים: אדם מקדש עצמו מעט - מקדשין אותו הרבה; מלמטה - מקדשין אותו מלמעלה; בעולם הזה - מקדשין אותו לעולם הבא'' (יומא ל''ט.).

מה נפלאים חסדיו יתברך שמשפיע עלינו רוחניות בשפע כה רב חלף כל תנודה קלה מצדנו. ולא עוד, אלא שהכל - כל התוצאות הגדולות, הכל נחשב לנו בדין שמים כשלנו ממש, כאילו עשינו את הכל.

וממה צומח כל העושר הנפלא הזה? ממעשה קטן אחד - ''פתח כחודה של מחט''. רק תנאי אחד נדרש כדי לתת את כח הצמיחה הכביר לשורש הזעיר הזה - שיכוון האדם במעשיו לשם שמים. אם מכוון הוא לפניות וחשבונות של העולם הזה, להנאת עצמו ולכבודו ולשאר נגיעות, הרי לא התחיל לפתוח פתח במחיצה החוצצת בינו לבין אביו שבשמים, ורק כשמעשהו לשם שמים, יוכל להצטרף לשלשלת זכות האבות שמצטרפת רק לנקודת האמת שבכל דבר. אולם אם אינו עושה לשם שמים, הרי אין כאן אפילו פתח של מחט שיביא לידי הסייעתא דשמיא הרבה.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה