תפילה · הכיצד נפעל ע''י התפלה שיתרומם האדם למדרגות רוחניות, הכי מועילים תחנונים לזכיה רוחנית הדורשת עמל ויגיעה?
הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 66) מבאר זאת בדרך זו, שהתפילה היא מדבקת את הבורא לנברא המתפלל אליו, וא''כ הוא פועל מלמטה בתפילתו, וכנגדו הבורא חותר לו מלמעלה חתירה ומתקרב אליו ובכך סר טמטומו מלבו ומתקרב הוא לה'.
וכדי שיובנו הדברים היטב נצטט אי אלו קטעים מלשונו:
...אולם בתפלה אפשר לכל אדם, אפילו לפשוט ביותר, להגיע ישר אליו ית', כי הלב בדבקותו יכול להגיע אל מה שאין השכל מגיע בהשגתו.
נוסיף להסביר כיצד יגיע אדם אל למעלה ממדרגתו ע''י התפלה. ''קרוב ה'... לכל אשר יקראוהו באמת'', וכאשר השי''ת מתקרב אל הקורא אליו - שם יש פגיעה (עיין רש''י ריש ויצא: פגיעה היינו תפלה), זו היא הדבקות. נמצא, שאין הדבקות נעשית על ידי האדם לבדו, אלא שמלמעלה באים לעומתו עד שנשלמה הפגיעה. דבקות זו היא המענה אשר יענה ה' לקוראיו. ונבאר: הרי האדם נברא לעבודת ה', ואין בכל הגשמיות שלו אלא רק כלים שישתמש בהם לצורך הרוחניות. ואם כן, גם בתפילתו עיקר בקשתו צריכה להיות רק לצרכי רוחניותו; וגם מה שיבקש בעניני העולם הזה יבקשנו כסיוע לעבודת ה'. ואם כן, הלא תוכן התפילה אינו אלא בקשת לבבו להתקרב אל ה' ולידבק בו, וההתקרבות מלמעלה היא היא המענה.
אבל יש עוד להתעמק בענין זה. כתב הרמח''ל זצ''ל שבהארת אורו ית' אין שינוי לעולם, כי לא שייך באורו ית' כל צמצום והגבלה, והוא מאיר תמיד על כולם בשוה. אלא שההגבלה היא במקבל, כי חלונות לבו של אדם עכורים המה, וכל שירבה לנקותם, יכנס בהם האור יותר. וצריך לבאר לפי זה את ענין הענות התפילה שהקב''ה מתקרב מלמעלה ממדרגת האדם, הרי לעולם לא חסר מצד הארתו יתב', וההכנה לקבל הארה יותר גדולה צריכה לבוא מצד המקבל. אבל הענין הוא כך: טמטום הלב הוא מחיצת הברזל המפסקת בינינו לבין אבינו שבשמים, והיא היא עכירת החלונות. והמחיצה עבה היא מאד: אילו האדם היה רוצה לבקוע את המחיצה בכוחות עצמו - עבודה של חמש מאות שנה היתה דרושה לכל הפחות לכל מדרגה ומדרגה של נקיון (עיין מאמר ''שבעה רקיעים - דרכי העליה''). כְּשֶׁכּוֹרִים מִנְהָרָה מתחילים אותה משני הצדדים כאחד, עד שנפגשים באמצע הדרך, בזה מושלמת המנהרה. כך נבקעת מחיצת טמטום הלב. על ידי מעשה המצוות ועבודת ה', האדם כורה מצדו והלאה, ומרגיש בכל הדרך את עלייתו ממדרגה למדרגה. ובתפלה, זוכה שכורים ומנקים כנגדו מלמעלה, ואינו מרגיש כלל איך ובאיזה אופן חלף ועבר עובי הטמטום. הוא מתפלל ''וטהר לבנו'' וכו', והקב''ה מטהר, פירוש, מקטין את עובי הטמטום בשיעור שלמעלה ממדרגת האדם, והוא בחינת קפיצת הדרך הנ''ל.
האם מן הנכון לבוא בתפלה לפני השי''ת בנסחת תביעה, וכמו שמצינו גבי אברהם אבינו שטען: ''האף תספה צדיק עם רשע חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט'', או כמו גבי משה רבנו שטען: ''למה הרעתה לעם הזה''?
האריך בזה בספר מכתב מאליהו ח''ב (עמודים 183-187), ומסקנת דבריו שאין לבוא להקב''ה בנוסחת תביעה, והמתפלל כך נענש, אלא בכגון אברהם אבינו שהתפלל כך ללא שום קושיא על הנהגת ה', וכל טענתו היתה מפני חילול ה' שבדבר שגורם לו חילול והסתר, ויש זכות לצדיק לבקש שלא יהיו לו מפריעים במהלך עבודתו את ה', וכל דאגתו רק על כבודו ית' שיהא מקודש בעולם ללא שום הסתר ובלבול, וכמו כן משה רבנו שהתפלל, ''למה הרעות'' וכו' כוונתו היתה רק למען קידוש שמו ית', ללא שום שמץ של הרהור וקושיא אחר הנהגת ה'.
כך שלזכות בתפילה על דרך נוסחת תביעה ולדבר קשות זהו רק כשהמתפלל הוא בדרגה עליונה של שלימות האמת, וכשאין בבקשתו שום שמץ טענה כלפי הנהגתו ית', אלא רק שאיפה לראות בקידוש שמו ית', אזי תפילה כזו לא רק שאין בה חילול, אלא להיפך יש בה גילוי גדול לקידוש ה' ובקשה כנה ואמיתית להסרת החילול.
אך תפילה שכזו סכנה גדולה כרוכה בה באם יחסר למתפלל אף בחינה דקה שבדקה במדת האמת של התפילה, כי אז יש בה מן חילול ה', ועלול המתפלל כך להענש קשות. ועיי''ש עוד דברים נפלאים בזה.