אור ברסלב

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

שובבי''ם

תשובה

מהו המקור שימי השובבים הנם ימי תשובה?

הדברים ידועים, מהאר''י הקדוש, מהבית יוסף (בספר ''מגיד מישרים'') שאמר לו המגיד על תיקון מסוים יען שעשאו בימי השובבים - עלה יפה מה שבכל השנה לא היה עולה ככה. השל''ה הק', ר' צדוק מלובלין - צדקת הצדיק ועוד הרבה בספרי תלמידי הבעש''ט.

מדוע נקבעו ימי השובבי''ם דוקא בזמן קריאת פרשיות אלו?

ישנו טעם ע''פ הסוד ע''פ המבואר בדברי האר''י שנשמות דור המבול שחטאו בהשחתת זרע, ודור הפלגה שחטאו בבנין המגדל נתגלגלו בנשמות אלו של שעבוד מצרים ותקנו חטא ההשחתת הזרע בגזירת ''כל הבן הילוד'', וכן תקנו חטא המגדל בגזירת עבודת הפרך בחומר ולבנים, אזי כיון שאנו קוראים פרשיות אלו של השעבוד וגלות מצרים והמה תיקון להשחתת זרע לכך נקבעו לדורות לתיקון עוון זה.

אולם עוד טעם ישנו, והוא להיות שאז היו בני ישראל בתכלית השפלות - מ''ט שערי טומאה ועלו משם בגזירת השעבוד עד למ''ט שערי קדושה ולמדריגת נבואה, לכך גם אנו בזמן קריאת פרשיות הללו מתקנים עוון זה כי אז מתעורר אותו כח של היציאה מהטומאה לקדושה.

מהו החמר שבעוון עריות יותר משאר עברות?

נאמר בפסוק: ''וראה בך ערות דבר ושב מאחריך'', והרי אין לך דבר קשה לישראל יותר מסילוק שכינה, שהרי בהשראת השכינה בישראל שורה הברכה והשמירה, לפי שהשכינה מסככת בכנפיה לשמור אותנו מכל רע. ובעוון ערות דבר מסתלקת השכינה שהיא כל השמירה והסיעתא דשמיא יותר מכל העוונות.

למה חמור עוון עריות מבחינה זו של סלוק שכינה יותר מעבודה זרה ושפיכות דמים?

אפשר להסביר לכך הסבר פשטי מלבד שבסודן של דברים מי יעמוד, והוא ע''פ מה שאמרו חז''ל: ''חבור עצבים הנח לו'', כשעם ישראל בחיבור ובאחדות אפילו שיש ביניהם עצבים - עבודה זרה, הנח לו, מניח להם הקב''ה מפני מידת הדין שלא תוכל לקטרג עליהם מפני האחדות שבהם.

ואילו כשישנה תאוה עריות, אזי מכך בא פירוד מוחלט, וכמו שאמר שלמה המלך (משלי יח, א): לתאוה יבקש נפרד, שבעל התאוה מבקש אך ורק פירוד, כי כדי ליישם את תאוותו ולהוציאה לפועל יפרד מרעיו ומאשתו ומכל בית אביו, וכל מי אשר חוסם לו את דרכו בפני תאוותו - יחסלהו ויריב עמו, כך שהתאוה שמהותה ''אנוכיות'' - למלא את סיפוק תאוותו שלו, מביאה לפירוד, וכשיש פירוד אזי שולטת מידת הדין לקטרג על עם ישראל ומסתלקת השכינה מישראל בשל הפירוד, ועוד, הפירוד גורר בטבעיות לשון הרע ורכילות כידוע שחמור מן הכל.

וככל שתגדל התאוה - כן עבורה יגדיל המתאוה את פירודו מרעיו ואוהביו לצורך מילוי תאוותו, וכ''ש בתאות העריות שבשבילה עלול אדם להפריד ולהרוס בתים וכיוצא, ואכמ''ל, לכך אין לך כמו עוון זה המרחיק שכינה מישראל.

היאך מתקנים עוון זה, ואימתי מן הראוי לעסק בתקוני העוון?

האריז''ל מסר תיקונים מיוחדים לכל אביזר מאיסורי עריות, והוא סכום תעניות שיש להתענות על כל עוון בפרטות המשתייך לאיסורי עריות, וכמו שסידרנו פרטי תיקון העוון בספרנו ''ברית ישראל'' בטבלא המפרטת סכום התעניות ופדיונן לפרטי העוון.

אלא שאין מן הראוי לעסוק בתיקוני עוון זה בפועל רק לאחר שכבר קיים ''עזיבת החטא'', וכגון כמה שנים לאחר נישואיו שכבר מילא עצמו בתורה ויראה, ושבוודאי לא ישוב לחטא זה יותר, רק אז יש לעסוק בתיקוני העוון כמבואר בספרנו ''ברית ישראל'', אולם קודם לכן שיש חשש שיהא בכלל ''שב על קיאו'', אין לעסוק בתיקוני העוון אלא רק להרבות בתורה ותפילה ויראת שמים ע''י לימוד מוסר הרבה עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא זה עוד כמבואר ברמב''ם.

האם מועיל ''פדיון תעניות'' דהינו לפדות התעניות המבארות בדברי האריז''ל - בממון במקום להתענות בפעל?

רבנו יוסף חיים - ה''בן איש חי'' מביא בתשובה שאפשר לפדות התעניות. והנה לך תשובתו

בשו''ת ''רב פעלים'' (ח''ג שאלה ל''ה): בענין אם אפשר ומועיל לפדות את התעניות שהתחייב בהם בכסף לצדקה, כתב הרב בעל ''חסד לאברהם'' ז''ל, כי הרוצה לחזור בתשובה ואינו יכול להתענות ארבעים יום או שלושה ימים לילה ויום, יכול לפדותם בארבעים כסף מזוקק לצדקה. וכן כל מי שהיה בדעתו להתענות יום אחד - בנתינת איסר אחד לצדקה יכול לפדותו, ובלבד שלא היה זה תענית צבור. עד כאן לשונו.

והביא גם את דברי מור''ם ב''אורח חיים'' (סי' של''ד), שהביא מן הגאון מהרא''י ז''ל שיש פדיון לתענית. ועוד הביא את דעת הגאון חיד''א בספרו ''יוסף בסדר'' ג', שכל כך היה הדבר ברור אצלו, שערך תפילה, ובסופה כתוב: ''ולכן אני מפריש היום ארבעה פרוטות לצדקה, כי כן יסדו עבדיך לפדות בכסף כל תענית'', עיין שם.

וסיים שם תשובתו וזה לשונו: איך שיהיה, פדיון התענית למי שהוא אנוס ואינו יכול להתענות הוא מפורש בדברי גאוני עולם, ובודאי אשר תיקנו ויסדו הוא רצוי ומקובל לפני השם יתברך, וכבר נצטוינו בתורה בכל אשר יורוך וכו', ובפרט שאנא עבדא הסברתי לענין זה הסבר ועשיתי סימוכין מדברי רבנו האר''י ז''ל עצמו שדקדקתי מדבריו דוגמא לענין זה. על כן, מי שהוא אנוס גמור ואינו יכול להתענות מספר התעניות כמו שכתב האר''י ז''ל, ישתדל לפדות התענית שלו בכסף, אך יעשה כאשר כתבתי - לסדר הכסף על פי סדר חשבון השמות הקודש, כדרך שעושין בפדיון החולה, וגם צריך שיעשה הפדיון ביום שיקבל עליו תענית כתענית יום הכפורים - לילה ויום. ונכון לבו בטוח בשברון הלב ובצדקה ובכוונה שעושה בפדיון ובתענית אותו היום, שיתוקן הפגם שעשה בעוונו כאילו עשה תעניות גמורים ושלמים על פי רבנו האר''י זלה''ה.

האם העמלי תורה גם נצרכים לעסק בתקוני עוון זה או שדי להם בעמלם בתורה שיכפר להם?

בספר ''ראשית חכמה'' שערי קדושה פרק יז כותב וזה לשונו:

מי שחטא בברית, כמה צריך שיצטער בסיגוף ותענית כל ימיו, כמו שעשה דוד. ואם יאמר מי שיאמר שהתורה מכפרת עוון, הלא דוד המלך ע''ה עוסק בתורה היה יותר ממה שאנו עוסקים, כדפרשו זכרונם לברכה, והיה בו רוח הקודש, למה סיגף עצמו בחינם ולא סמך עצמו על עסק התורה יומם ולילה שיכפר לו עוונו? אלא ודאי מה שאמרו שהתורה מכפרת, הוא על דרך שפרש החסיד רבנו יונה ב''שערי תשובה'' בענין מה שאמרו רבותינו ז''ל, שהעוסק בגמילות חסדים מכפרים על עוונותיו, פרוש - שתולין לו מהיסורין עד שובו, כן העוסק בתורה - הכפרה היא - שמאריכין לו עד שישוב, אבל ודאי שצריך ליטהר מעוונותיו בסיגופים ובתעניות כדי שתהיה תורתו רצויה, כמו שהארכנו בשער התשובה, ובפרט מי שחטא בברית, שהפגם בו שקול כנגד כל התורה כולה, שמהמעלות שאמרו בו רבותינו ז''ל נודע גודל עונש הפוגם בו, עד כאן לשונו הקדושה.

ועיין בטה''ק שמוכיח הוכחות ברורות שאין לתלמידי חכמים להסתפק בלימודם אלא עליהם למצוא זמן לעסוק בתיקוני הנפש.

וכן ה''פלא יועץ'', מביא בערך ''תענית'' שגם התלמידי חכמים יתנו זמן לתענית כמו בחודש אלול וכיוצא.

ומי שקשה לו התענית כאמור ישנה אפשרות של פדיון תעניות כמבואר בספרנו ''ברית ישראל''.

ועיין בספרנו הנ''ל - ''ברית ישראל'' מפי ספרים וסופרים הרבה אפשרויות לתיקון עון פגם ברי''ק שלא ע''י תעניות דוקא.

הבטיחונו רבותינו: ''הבא לטהר מסיעין אותו'' וכן אמרו: ''פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם'' והנה פותחים ופותחים אנו בהשתדלות ומאמץ ועם כל זה השערים עדין נעולים?

כבר מילתנו אמורה מפי סופרים ומפי ספרים כי בדורנו הסיעתא דשמיא והפתח של אולם הוא גופא זה שהאדם ממשיך להילחם, כי בדורנו הכשלונות מצויים, והמצפה לנצחונות בלבד - יפול! נשמות דורנו תפקידן להילחם, ולתת את הלב על המלחמה התמידית ולהתעודד מהנצחונות הזמניים, ואין לצפות לנצחון סופי, על דורנו נגזר העבודה להיות ממושכת ללא ראיית נצחון סופי, עבודה ללא סיפוק ללא הרגשים, עבודה לשם עבודה, ולכך נצרך תמימות גדולה לבלתי הניח כלי המלחמה.

כך שאם ברצונך להיות שמח בכך שהסיעתא דשמיא מלווה אותך, הוא באם תראה שאתה עדיין לוחם, ולא התפשרת עם יצרך אלא דעתך נחושה שאף אם יפילך מאה פעמים - לא תכנע אלא תמשיך להלחם, מבלי להיות בתוחלת של נצחון סופי ומנוחה ושלוה מהמלחמה, וזה גופא שהנך נלחם וממשיך בהתמודדותך זהו בשורת והבטחת הסיעתא דשמיא והפתחו של אולם מאין כמוהו, זו עבודתנו היום, ואכן, בוודאי לבסוף יזכה שירווח לו מהטרדת יצרו בעניינים הגסים כחייבי כריתות ומיתות בית דין, ויעלה להתמודדות בענינים דקים יותר. והלואי ותהא ברורה עבודה זו לבני דורנו המפורכים בעבודת פרך זו של העליות והירידות התכופות, לוּ ידעו זאת שב ורפא להם לשמוח בחלקם ולעבוד ולהמשיך ולעבוד במלחמה ובהשתדלות של גדרים וסייגים, תשובה ושוב תשובה עד ללא מספר.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה