אור ברסלב
נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת יסורים › כיצד יש להקל את החיים כשמלאים המה ביסורים, וגם נמנע מלעסק בהם בתורה ומצוות?

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

יסורים · כיצד יש להקל את החיים כשמלאים המה ביסורים, וגם נמנע מלעסק בהם בתורה ומצוות?

במה יש לחזק רוק ששדוכו מתעכב על מנת שיתעודד ויתחזק במצבו?

איתא במדרש (ויק''ר כט, א): אדם הראשון יצא בדימוס (זכאי) בדינו, אמר לו הקב''ה אתה סימן לבניך, כשם שעמדת בדין לפני היום (ר''ה) ויצאת זכאי, כן בניך עתידין לעמוד בדין לפני ביום זה ולצאת בדימוס.

והוא פלא.

היאך יצא בדימוס, והלא נתקלל בזיעת אפך תאכל לחם, קוץ ודרדר תצמיח לך וכו'.

ותירץ משגיח ישיבת קול תורה רבי גדליה אייזמן שליט''א תירוץ נפלא מאד, שהדימוס הוא עצם זה שהוא לא מת! שהרי הקב''ה אמר לו ביום אכלך ממנו מות תמות! והנה יצא בדימוס ולא מת. ואף שחייו נגזרו להיות חיי מרורים, עם כל זה סוף סוף הוא חי.

והוא מה שאמרו חז''ל (איכ''ר ג' לב) ע''פ ''מה יתאונן אדם חי'' - דיו שהוא חי, די לאדם שהוא חי, זהו כבר הפרס והזכיון הגדול ביותר.

אומר היה ר''א לאפיאן בשם הסבא מקלם, כדאי לו לאדם צער הריון אמו וצער גידולו, וצערו שלו כל ימיו ביסורים, בשביל פעם אחת שיענה ''אמן'' בחייו, וכל שכן אמן יהא שמיה רבא, וכל שכן דיבור של תורה.

אם כן כמה יש לאדם לראות עצמו מאושר בחייו אחר שיש ביכולתו לעשות - ואפילו משהו בתורה ומצוות ואפילו במעט מן המעט.

היסורים נועדו לעורר את האדם לתשובה, אולם בשעת תקף היסורים, הרי שאז האדם מבלבל וטרוד ביסוריו, ולאחר סלוקן של היסורים כבר נשכח המוסר שהיה צריך להלמד על ידם, מה העצה להפיק מהיסורים את לקח מטרתן?

שאלה זו שאל הרש''ז מקלם (''מכתב מאליהו'' ח''ב 228) ותשובתו, שעל האדם קודם היסורים - כשדעתו מיושבת עליו, יצייר אז את היסורים העלולים לבוא ויהא מוכן ליום בואם, וכמו כן לאחר סילוקן שכמו כן חזר לישוב דעתו - ישוב להתבונן בהם וישאיר בלבו את רשמי היסורים שישארו בו בגדר רשימו, ותמיד יתבונן ביסוריו שתקפוהו בימים עברו, ויזכור כמה סָבַל והתייסר מן השמים ביסורים קשים לעוררו על עוונותיו שישוב אליהם, וִישַׁחְזֵר במוחו כאילו זה עתה סובלם, ויתעורר עתה לשוב.

וסיים שם הרב ''מכתב מאליהו'':

אין עצה אלא להשתמש ברשמי העונש הנשארים בזכרון, ולהחיותם תמיד בציורים חיים, ובזה יקדים פני הרעה, ובהתרגלו לזה, יוכל להתבונן וללמוד את לקחי היסורים ומטרתן- גם בבוא העת שיהא מותקף מהם בפועל, חלילה.

אמרו חז''ל (בבא קמא ס' ע''א): ''כיון שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבדיל בין צדיק לרשע'' והוא פלא, וכי קוב''ה עביד דינא בלא דינא?

משיב על כך ה''מכתב מאליהו'' (ח''ד עמ' 86) בשם הרש''ז, והנה לך דבריו:

וכן מצאנו בדין שמים: ''צדיקים נתפסים בעון הדור'' (שבת לג:), וכן ''כיון שניתנה רשות למשחית שוב אינו מבחין כו''' (ב''ק ס.). וכתב הרש''ז שאין הכוונה שהמשחית מעניש יותר מהנגזר, אלא כיון שהדור מקולקל יש צורך לדון את הצדיק בכל חומר הדין אף על עבירות קלות שהוא עשה, אולי יראו אחרים ויקחו מוסר וילמדו קל וחומר על חטאי עצמם. הרי אנו בעינינו ראינו איך הוציאו להורג, בתוך המון רבבות ישראל, צדיקים וקדושים גדולי הדור ועמודי התורה הי''ד, וכי ח''ו עביד קודשא בריך הוא דינא בלא דינא (ברכות ה:), אלא שהשעה היתה צריכה לכך, להעניש בכל חומר של מיתות משונות ר''ל עבור חטאים דקי דקים של צדיקים, כדי שהנותרים ישמעו וייראו ויפחדו מתוקף הדין כנ''ל.

ואפשר עוד ליישב זאת ע''פ דברי הגר''י סלנטר זצ''ל (תנועת המוסר ח''א עמ' 284): ''אם מדברים בבית המדרש בקובנא לשה''ר - מחללים בפריז את השבת, אם מתבטלים מתורה בקובנא - סטודנט בגרמניה רוצח את חבירו''! הרי שכשהצדיק נכשל בחטא קל גורם בכך פשע חמור במקום אחר, וכשניתן רשות למשחית לחבל ברשעים נכללים עמהם הצדיקים שגרמו בחטאם הקל להרשעתם של אלו הרשעים.

אדם שהיה במצב סכנה שרחפה עליו ולבסוף נצל ממנה, ממה נפשך, מאחר ונצל לבסוף אזי מלכתחלה לשם מה באתה עליו הסכנה, ואם היה ראוי לאסון למה נצל ממנה?

הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 236) מגלה לנו שכאשר מרחפת על האדם סכנה שיש צד שתבוא עליו, צריך לדעת שהנו בקטרוג על סכנה זו מפני עוונותיו, וזו התראה להתרות בו שלא יבוא לידי עונש, אלא שיש עליו מלאך מליץ ואפילו אחד מני אלף שמלמד עליו זכות לבטל הגזירה מעליו, כך שאף שלבסוף לא נתבצעה הגזירה מ''מ מראים לו משמים ששייך הוא לקטרוג זה על מנת לעוררו לשוב בתשובה, ולהרבות בפרקליטים שהמה תשובה ומעש''ט.

והקב''ה מיטיב עם האדם כדי שישוב מתוך ההתראה קודם בוא העונש עצמו, לפי שאם יביא העונש עליו קודם ההתראה יש חשש שיתמרמר ויזעף לבו על הנהגת ה' ומחמת צערו יטיח דברים שלא כהוגן, ועוד כשהאדם ביסורים קשה לו לשוב, אחר שאינו מרוכז לתשובה אלא ראשו ומעיינו ביסוריו.

ועוד, העושה תשובה כשיסוריו פגעו בו זוהי תשובה מחמת היסורים שהכריחוהו לשוב. ואין בזה בחירה אלא מוכרח הוא, ואין בזה תיקון לבחירה הרעה שחטא, משא''כ זה השב בהתראה, שב הוא מבחירת לבו החיובית ומעצמו מתעורר הוא לשוב בתשובה, ובזה מתקן את בחירתו ברע, שכנגד שבחר ברע הנה עתה בחר בטוב ושב עוד קודם בוא היסורים עליו מכח בחירתו הטובה, וזו עיקר התשובה והתיקון.

לפי המבאר לעיל שהקב''ה מקדים התראה למכה כדי שישוב מחמת ההתראה ולא יצטרך למכה, א''כ מה טעם ליסורי הצדיקים השבים לה' כבר בעדן ההתראה, ועם כל זה מתיסרים המה ולפעמים אף ביסורים קשים?

על כך משיב הרב ''מכתב מאליהו'' (ח''ג עמ' 238):

הנה יש עוד ענין ביסורים עצמם, והוא שייך אפילו אחר הלימוד והתיקון שבא מההתראה דהיינו, מראיית האפשרות של יסורים. יש למודים בבחינות תחתונות ויש למודים בבחינות עליונות. הבחינה התחתונה היא הלמוד להמנע מהחטא ולתקן את מה שעיות. ואם לומד מראייתו את האפשרות ליסורים, כבר תיקן בכך מה שבאו היסורים ללמד. אבל הבחינה העליונה שהיא הטהרה שמשיגים הצדיקים אינו אלא ע''י היסורים בפועל, שבכך נעשה זיכוך וליבון האדם מכל רשמי חטאיו וחומריותו. לדרגות יותר דקות ויותר עליונות ברוחניות זקוקים לזכוכים נוספים וחמורים יותר. ובגדר זה נבין את הענשים החמורים והסיגופים הקשים של בעלי תשובה. וזהו גדר יסורין של אהבה - באים לזכך את האדם אפילו מבחינות של ''צלו של גוף''. ולקרב לבבו לאהבה את השי''ת. לזה צריך להרבות בכבוס ומירוק ע''י יסורים ממש. אצל צדיקים אלו שמתיסרים יסורים של אהבה הרי אין סכנה שמא יבואו לבעיטה ביסורים, ואדרבא ע''י יסוריהם הקשים זוכים לעלות למדרגות רמות וגבוהות.

נמצאנו למדים שיש ג' מדרגות בקבלת יסורים:

א. יש אשר נתעורר רק מהיסורים עצמם לתקן חטאינו, כדרך הכתוב ''ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה (דברים ל''א).

ב. למעלה מזה אשר נלמד לתקן את עצמנו ממה שנראה את האפשרות ליסורים.

ג. עבור זה שכבר תיקן נפשו עד כמה שידו מגעת, היסורים בפועל מוסיפים לו זיכוך וטהרה, לקרבו להשי''ת לדבקות שלמה בלי חציצת החומריות.

''כמדומה אני שאתם נכוים בפושרים, עכשיו אי אתם נכוים אפילו בחמי חמין'' (ברכות ט''ז:). מראים לנו אפשרויות נוראות של יסורים ח''ו, הן מה שנוגע לפרט, והן מה שנוגע לכלל ואיך עינינו טחו מלראות. אם ח''ו במצב זה לא נתעורר לתשובה, להתחזק בלמוד תורה וביראת שמים, ולא נלמד מה שרוצים ללמדנו מהשמים ע''י צרות של עיקבתא דמשיחא - מה תהיה תקותנו? ה' יאיר עינינו ויסייענו לתשובה.

הסברנו לעיל שלצדיקים המתיסרים - יסוריהם מביאים אותם למעלות ומדרגות נפלאות, האם זו יכולה להיות נחלת כל יחיד להתעלות דוקא מתוך היסורים, ומה הם התנאים לכך?

כל אדם יכול להזדכך ולהשיג גילויים באחדותו יתברך ולהגיע לדרגות גבוהות, והוא באם יקבל יסוריו על פי ג' תנאים המבוארים בדברי הרב מכתב מאליהו ח''ג עמוד :240-247

הנה, כדי שיוכל האדם לבוא ע''י היסורים לידי אחיזה בחכמה העליונה הנסתרת שהיא השגת גילויי אחדות הנהגתו ית' השלמה - שהכל בא רק ממקור החסד - צריך שיקויימו שלושת התנאים דלהלן:

א. שיאמין האדם שהשגחתו הפרטית ממש בכל; שאין שום מעשה, והכנה למעשה והכנה דהכנה וכו', שאינם נגזרים מהשמים, כאמרם ז''ל אין אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה (חולין ז:).

ב. שיתברר לו שמשפטו ית' אמת לאמיתה עד הנקודה הדקה שבדקה, הכל ממש כפי מה שמגיע לאדם עפ''י הדין המדוקדק והמוחלט.

ג. השגת ''כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד'': שיאמין בלבבו שכל מעשי השי''ת עמו הם טוב ממש - תכליתם וכוונתם רק טובה לאדם, אף שאינו משיג תמיד מהו הטוב הטמון בהם. אמנם כבר ביארנו ששלימות השגה זאת היא למעלה מבחינת העוה''ז, כמו שאז''ל בפסחים (נ.) שבעוה''ז צריכים לברך על הרעה ''ברוך דיין האמת'', כי כאן עדיין מרגיש האדם שהכאבים והיסורים רעים עבורו, ושיא השגתו הוא להצדיק עליו את הדין, ורק לעתיד לבוא נוכל לברך גם על הרעות ''ברוך הטוב והמטיב'' בהשיגנו את פנימיות כוונת הנהגתו ית' ואחדותה, ובראותנו כיצד היה הכל אך לטובה.

אך אם האדם איננו יכול להשיג עתה את החכמה העליונה - להבין מה שיתגלה בסוף, שהכל הוא רק חסדיו יתב' - יכול הוא לקבל אחיזה בה על ידי דבקותו בחכמה העליונה. הנה עצם ההשגה שכל הנעשה עמו הוא אך לטובה, בין אם יבחין בטובה ההיא או לא, הינה בחינת יראת שמים שענינה התבטלות למה שלמעלה מהשגתו. כתיב (תהלים קי''א) ''ראשית חכמה יראת ה''' - היראה היא ''ראשית חכמה'' בהיותה הפתח והראשית לדבקות בחכמה העליונה. לכן ההתבטלות שבקבלת יסורים באהבה - ההכרה שהכל ודאי לטוב - נותנת לו דבקות ואחיזת-מה באור החכמה העליונה הטמונה בהנהגת השי''ת עמו.

תוכן העניינים

נפשי בשאלתי חלק א - שו"ת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה