חרדות ודאגות שווא · האם נתן בדרך ''חשיבה'' ומשא ומתן לפרק את מצוקת המחשבות הטורדניות?
כאן הסכנה הגדולה ביותר.
דע, כי כל ההצלחה של היצר בבלבול האדם בטרדות אלו הוא בכך שגורר אותו למשא ומתן בדרך שאלה ותירוץ, כי באמת הפתרון לכך הוא אך ורק ''תמימות''.
המשא ומתן הזה הוא רק מסבך ומביך יותר את הסובל מחרדות, ויתכן וימצא היצר לאדם תירוץ ופתרון לסבלו, אולם זהו כדי לפתותו להיגרר ולהמשיך במשא ומתן, כי יראה שהנה ובדרך משא ומתן נחה דעתו מטרדותיו בהמצאתו תירוץ ופורקן, אולם מיד ימציא לו היצר סיבה אחרת לחרדה, וכדי לסוחבו לפלפול עמו ימציא לו כביכול פתרון כדי שימשיך להתפלפל, ולאחריו יביא לו פירכא וכן חוזר חלילה.
ולכן הפתרון הוא אך ורק ''התמימות'', לזרוק את כל השקלא וטריא וכל המשא ומתן, ולילך בדרך התמימות בה', וכמו שיבאר להלן באריכות היאך לנהוג הלכה למעשה, ובקצור הוא, לישב עצמו בישוב הדעת, ובהתבטלות גמורה לרצון ה', לא להתמרד לא לקצוף, להאמין שהבורא מונח מאחרי כל תקיפה ותקיפה, ולהשתדל להעמיס מחשבות חיוביות ככל האפשר - מחשבות בטוב ה' ורחמנותו, ובתקוה לטוב ולישועה זה עצמו מה שיגרש יותר מכל את המחשבות הטורדניות לפחות לפי שעה עד שיגורשו לגמרי בס''ד. ועוד יבואר להלן.
מה התועלת למתיסר ביסורי נפש אלו הנוטלים את ישוב הדעת מן האדם, והלא ''דעת חסרת וכו''', ואם כן במה יראה המתיסר בהם איזו תועלת כמו שרואה הוא ביסורים אחרים שלפחות בהם הישוב דעת במקומו?
כמה תועליות ישנם למתיסרים ביסורי הנפש, ואלו הם:
א. תלות בהקב''ה.
בגון יסורים אלו שרואה האדם שאין מי שיכול לעזור לו, ולא רק שאין מי שיכול לעזור לו אלא אף נתקל הוא בבני אדם שאין מבינים כלל את בעייתו, ורואים אותו כמי שאינו שפוי, כאן האדם נדחק לפינה דחוקה ונאלץ להתלות בהקב''ה לבדו, ובזה בא הוא על תכליתו בעולמו, מה שרבים יכולים לחיות עשרות שנים בעולם הזה ולא להגיע לתכלית זו כלל, וזה קנה עולמו בשעה אחת, ואף שהגיע לזה בעל כורחו, מן השמים זיכו לו לאדם לזה שיגיע למדריגת ''התלות'' בהקב''ה כי זכאי הוא לכך, ואין לך הרי מידה טובה ותכליתית ממנה.
ב. דביקות
אחד שכזה אינו רואה את פתרונו אלא בתפלה, ובשויתי ה' לנגדי תמיד שהיא העצה היחידה להצלתו, ובכך נדבק הוא בה'.
ג. תקון המדות
בגון זה של יסורים בא האדם לכניעה ושברון לב, ובכך מסתלקים ממנו הגאוה והכעס וכיוצא, והוא אתגר גדול להשתלם בתקון המדות.
ד. תקון התאוות.
במצב זה בז האדם למטעמי העולם ותענוגותיו, מעריך הוא כל טובת ה' עליו, אינו מתלונן ואינו מבקש יותר מאשר מעט ישוב הדעת ושלוה ותו לא, והוא אתגר גדול לתקון שבירת התאוות.
ומאידך מייקר ומעריך את התורה ומצוותיה היפך מחולשתם של רוב בני העולם.