דור התמורות · היאך נתן להחזיק מעמד בעבודת פרך זו של בנין והריסה - עליות וירידות בעבודת ה' בדורנו?
ראשית, יש לחזק את הידיעה וההבנה במוטל עלינו.
הרי רואים אנו בחוש שאין המוטל עלינו לא ליפול, שהרי בלתי נמנע הדבר, אם כן בהכרח שאין לנו גם סיבה להתיאש מהנפילות, שהרי אם בכל הדורות מהלך העבודה לעולם הוא בדרך נפילות וקימות, וכנאמר: ''שבע יפול צדיק וקם'', על אחת כמה וכמה בדורנו שמכת ההתערערות והעדר היציבות הוא מנת חלקנו, ותפקידנו להתמודד עם תופעה זו גופא להחזיק מעמד ולהתחדש בכל פעם מחדש.
אזי אם יהא ברור לנו שזה תפקידנו, נבין שבשמים עתה סופרים ומונים לנו בחיבה את הההצלחות ולא את הכשלונות. כי עיקר שעשועיו של הבורא מאתנו עתה להיות מצטיינים בגוון זה של השתדלות הקימה מהנפילה, וככל שהנפילה תלולה ועמוקה יותר, כן השעשוע של הקב''ה גדול יותר מהקימה מאותה נפילה.
אכן, אבל אשמים אנחנו בנפילותינו, וצריכים אנו לעשות תשובה על כך, כי גם הנפילות הבלתי נמנעות כאמור זהו מחשבון המגיע לנו במחדלנו מכח בחירתנו שנכשלנו אי פעם, וזהו חשבון שמים לתפסנו עתה ליפול באופן בלתי נמנע על מנת להוכח בעוצם חרטתנו ונאמנותנו לבוראנו לראות היש בנו אהבת ה' כראוי, והאם חרטתו אמיתית, והלא דבר זה יווכח רק בכך שעם כל הנפילות איננו מתיאשים, וחוזרים לחיק אבינו שבשמים. הרי שרק בכך יוכח שחשוב לנו ויקר לנו עבודת ה', ושווה לחזור אליה בכל מיני אופנים, וגם לאחר מעידות והנחלת אכזבות, שווה ושוה לקום ולנסות שוב ושוב.
לכן בוודאי שנצרך הוא לשוב בתשובה על כל נפילה ונפילה, אין הקב''ה מוותר על כלום, ולהבין שגם נפילה כשנראית היא באונס ובלתי נמנעת אשמים אנחנו בה, כי לולי שחייבים אנו מחשבונות קודמים לא היה נגזר עלינו נפילה זו.
אולם תפקידנו עתה הוא אחד בלבד. לקום מאותה נפילה לעשות תשובה בחרטה ווידוי, ומיד להתחדש מחדש, ולא לתת ליאוש לקנן בלבותינו שום זמן, וכל הזריז לעלות למסילה מחדש הרי זה משובח.
ורק כשיתברר לאדם מתוך הכרה ברורה שזו תכלית תפקידו, ויבין שאכן תפקיד זה בהישג יד, אזי רק אז יחזיק האדם מעמד, כי אמור יאמר לעצמו: יודע אני שהנדרש ממני הוא להשתדל ולהתאמץ לקום מהנפילה בכל פעם, ואם בזה אני עומד, אזי מלאתי תפקידי בנאמנות, הרי שיתעצם זה בתפקידו ולא ישבר ויפול מנפילותיו, אולם כשאין האדם מודע לתפקידו, וחושב הוא שתפקידו מעבר לכוחותיו, וכגון שחושב הוא שתפקידו היחידי, הוא שלא ליפול לעולם, ובאם נפל אבדה תקוותו, ברור הוא שישבר בראותו שאין בהישג ידו לבצע תפקיד שכזה.
זה הנופל ממעמדו, האם חשבון שמים עמו הוא מכאן ולהבא, או שמתגלה בכך הדבר למפרע שמעמדו מעקרא לא היה כראוי, ובמילא תשובתו ששב עד עתה בטלה למפרע?
על כך משיב החיד''א בספרו ''חומת אנך'' (פרשת אמור) שאדם שנכשל ותיקן חטאו ונפל שוב, אין צריך תשובה למפרע אלא מכאן ולהבא, ואין נפגמת תשובתו הקודמת כלל בכך שנפל שוב.
ואם כן, הדבר דומה לאדם העולה בסולם, והנו בשליבה ה- 8, ובעומדו עליה נשברה, מתקנה, וממשיך לעלות, מגיע לשליבה ה- 9 ונשברת גם היא, מתקנה, עולה וממשיך לשליבה ה- 10, ונשברת גם היא, מתקנה וממשיך לעלות וכן על זה הדרך.
הרי שאמנם נוחל בכל פעם אכזבת שבירה, אולם מתקדם הוא בעליה, משליבה 8 ל- 9, ומ- 9 ל- 10, וכן הלאה.
כן הוא במעידות החולפות על האדם, אכן האדם מועד מעמדתו, אולם כשקם ממנה ומתחזק שוב, הרי שבנה לעצמו את אותה שבירה ותיקן את הקלקול שקלקל, ומעתה כשמועד שוב - הוא קלקול בדרגה שלמעלה ממנה.
וכמו שנמשיך זאת ליתר ביאור במשל נוסף.
משל לאדם המתאבק עם גבור, לאחר מאבק שבמהלכו נחל פציעות - נצח את האויב והביסו לגמרי, למחרת מוצע לו להאבק עם גבור אחר שגבורתו יותר משל קודמו, ועמו שוב נוחל הוא פציעות במהלך האבקות, ולבסוף מנצחו, וכן הלאה, מתקדם הוא להאבק בכל פעם עם גברתן החזק מקודמו.
הרי, שאכן אם היה הנאבק מתאבק עם אותו אויב, ופעם הוא מנצח ופעם אויבו וכן חוזר חלילה, וכן בסולם לו היה האדם עולה באותה שליבה, והיתה שליבה זו נשברת לו ומתקנה, שוב נשברת לו ומתקנה, בודאי היה כאן סיבה ליאוש, אולם מאחר ובכל פעם השבירה וההאבקות היא עם גבור נוסף בעל עוצמה גדולה יותר יש לאדם להתעודד שהנו אכן עולה ועולה.
כן הוא במלחמת היצר, ''שבע יפול צדיק וקם'', ועל כך מסביר ה''פחד יצחק'' הגאון רבי יצחק הוטנר זצ''ל, דאין הכוונה שמעלת הצדיק בכך שאף שהוא נופל - קם הוא לאחר מכן, אלא מהות בניית הצדיק את עצמו וחישולו בעבודת ה' היא דוקא מתוך הנפילות והקימות שתועלתן רב, וכמו שיבואר להלן.
ולענייננו, הצדיק או השב בכל קימה ונפילה אינו עוסק באותה דרגה אלא בכל פעם הרי שהוא במבחן נוסף אחר, ולא באותו דרגת מבחן החוזר חלילה.
ואף שלפי הנראה האדם עומד על עומדו ושם נוחל הוא נפילות, כשלונות והצלחות וחוזר חלילה, אין הדבר כן, והוא פשוט, שבכל פעם הוא מבחן וצירוף נוסף, וכשיעיד עליו יודע תעלומות שהשתלם הוא במבחניו כראוי ולא ישוב לחטאו עוד, אזי ירווח לו.
או אפשר להסביר בדרך זו: שעצם זה שהאדם חוזר ונבחן חלילה, זה עצמו מעלהו בדרגה, אחר שבכל פעם נצרך הוא לכח נוסף של התחזקות, ולא להתיאש, אלא לחזור ולהילחם שוב ושוב, אזי אף שמידת ההישגים בכל לחימה היום לכאורה אותם הישגים, מכל מקום עצם התמדת הלחימה היא המעלה את הלוחם מדרגה לדרגה.