נפש חיה על השס· רבי חיים אלעזר וקס
בסוגיא דשמלה
סימן א
בב"מ דף כ"ז בגמרא ניחא לי' לבעל אבידה למיהב סימנין ולמשקלי' מידע ידע דעדים לית לי' ומימר אמר כולי עלמא לא ידעי סימנין מובהקים דידה ואנא יהיבנא סימנים מובהקים דידה ושקלינא לה:
ותמוה מאוד דאם ידע סימנים מובהקים בוודאי יטלנה אף למ"ד סימנים לאו דאורייתא דסימן מובהק לד"ה מדאורייתא כדמתרץ בגמרא לענין סימן מובהק והתוס' נדחקו בזה:
והשיטה מקובצה הביא בשם הראב"ד משום דזמנין דלית לי' רק סימן שאינו מובהק ויוכל ליטלנה בתקנות חכמים ואי משום דדלמא גם חבירו יאמר סימן שאינו מובהק שוב יוכל הוא לומר סימן מובהק וגם זה דחוק דהא אם ידע סימן מובהק אדרבא טוב לו בלא תקנות חכמים שלא יוכל ליקח שום אדם רק הוא:
ומה שנראה לפענ"ד דהנה הפ"י הקשה על מאי דמקשה בגמרא למ"ד סימנים לאו דאורייתא מחמור בסימני אוכף דאמאי לא מתרץ בסימנים מובהקים ותירץ דלהחזיר אבידה אף סימן מובהק לא מהני דחיישינן לרמאי שמא הכיר הסימנים:
וקשה לי לפי דבריו על מאי דקאמר הגמרא אח"כ את"ל סימנים דאורייתא סימנים וסימנים יניח וקשה אמאי קאמר זאת דווקא את"ל סימנים דאורייתא ופירש בשיטה מקובצת דמיירי באחד אומר סימנים מובהקים ואחד אומר סימנים שאינם מובהקים דלמ"ד סימנים לאו דאוריי' ומובהקין לד"ה דאוריי' המובהקין טובים יותר וינתן אליו אבל למ"ד סימנים דאורייתא שניהם שוים ויניח:
ולדברי הפ"י הנ"ל קשה דאף למ"ד סימנים לאו דאורייתא ג"כ יניח דשוב אף בסימנים מובהקים אין מחזירין מדאורייתא וג"כ שניהם שוים:
אך מה שנראה לי לומר כדברי הפ"י דלמ"ד סימנים לאו דאורייתא אף בסימנים מובהקים ולאו מטעמי':
דהנה בגיד הנשה בדף צ"ו איתא אילו אתו בי תרי ואמרו פלוני דהאי והאי סימנא קטיל נפשא לא קטלינן לי' והקשו בתוס' וא"ת הלא משיאין אשה ע"פ סימנים וי״ל דבכה"ג נמי לא סמכינן אסימנים למקטלה אם זנתה וא"ת האיך מחזירין שט"ח בסימנים והא אי אתי סהדי ואמרו פלוני דהאי סימנא לוה מפלוני לא מפקינן וי"ל דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלו הוא מהדרינן שפיר אבל ממון שביד בעלים אין להוציא ע"י סימנים דה"נ לא הוי מפקינן חפץ מיד בעלים אי הוי אתי סהדי ואמרו חפץ דהאי סימנא דפלניא הוא יעו"ש:
פירוש דבריהם דלמאי דצריך עדות גמור לענין דיני נפשות ודיני ממונות להוציא מהמוחזק לא מהני סימנים דעדיין אין זה עדות גמור ומאי דמחזירין אבידה בסימנים לשיטתם בשביל דהמוציא אבידה לא הוי מוחזק דהחפץ אינו שלו וכאשר כתבו התוס' בכתובות בסוף פרק קמא בד"ה להחזיר לו יעו"ש:
אמנם הנו"ב באה"ע בסי' ל"א כתב דלהמוציא אית לי' חזקת ממון והבא להוציא מאתו הוי מוציא מחזקתו ובשו"ת ברית אברהם בסי' כ"ב באה"ע פלפל בזה הרבה יעו"ש:
ולפי זה יוקשה אמאי מחזירין אבידה בסימנים הא להוציא ממון לא מהני סימנים וע"כ צ"ל כיון דגלי קרא דמחזירין אבידה בסימנים ע"כ גלי דנגד חזקת המוציא אבידה מהני סימנים ואין זה חזקה גמורה מה שמוחזק בה:
אבל למ"ד סימנים דרבנן ולא גלי קרא כלל להחזיר אבידה בסימנים שפיר אפשר לומר דאף בסימנים מובהקים אין מחזירין אבידה דהמוציא אבידה הוא מוחזק ולא נוכל להוציא מהמוחזק אף בסימנים מובהקים וכן מבואר בקצות בסי' רצ"ז דאף בסימן מובהק אין מוציאין ממוחזק ויעו"ש בנו"ב באה"ע בסי' ל"ו דלהוציא ממון ממוחזק אלים יותר מאיסור ובישועות יעקב באה"ע בסי' ז' ס"ק נ"ט האריך בזה דאף בסימן מובהק אין מוציאין ממוחזק:
ושפיר אפשר לומר כדברי הפ"י ולאו מטעמי' דלמ"ד דסימנים דרבנן דמקשה מחמור בסימני אוכף לא היה יכול לתרץ בסימנים מובהקים דלמ"ד דסימנים דרבנן וליכא לימוד דמחזירין אבידה בסימנים אף בסימן מובהק אין מחזירין כמו דלא מהני סימן מובהק להוציא ממוחזק:
ובזה מיושב קושיא הנ"ל שהקשינו ממאי דקאמר בגמרא למ"ד סימנים דאורייתא סימנים וסימנים יניח אבל למ"ד סימנים דרבנן סימן מובהק עדיף וקשה דהא למ"ד סימנים דרבנן אף סימן מובהק לא מהני וג"כ שניהם שוים וג"כ הדין דיניח:
ולפי הנ"ל ניחא דהנה הש"ך כתב בסי' צ"א ס"ק י"ב לענין חנוני על פנקסו דמדינא הבעה"ב חייב לשלם לחנוני אף דא"י אם נתחייבתי פטור מ"מ הטעם משום דאוקי ממונא בחזקת מארי' וזה לא שייך כאן כיון דסוף סוף האי ממונא תיפוק מרשותו ומחויב לשלם או להפועלים או לחנוני ובכה"ג שוב לא הוי לי' חזקה:
וא"כ לפי אשר בארנו דהטעם דלמ"ד סימנים דרבנן אף בסימן מובהק אין מחזירין אף דסימן מובהק לד"ה דאורייתא מ"מ לא נוכל להוציא ממון ע"י זה ולא יוכל להוציא מהמוציא אבידה ג"כ וא"כ זה ניחא קודם דתיקון רבנן דמחזירין אבידה בסימנים אבל לאחר דתיקון רבנן דמחזירין אבידה בסימנים אך אחד נותן סימן מובהק ואחד נותן סימן שאינו מובהק ואנו מסופקין למי יחזיר בזה שפיר אמרינן דלמ"ד סימנים דרבנן סימן מובהק עדיף דהוא דאורייתא אף דלענין אבידה לא מהני אף סימן מובהק הוא משום דלאו מהני להוציא ממון אבל כיון דתיקון להחזיר בסימנים ובין כך ובין כך המוציא אבידה מחויב להחזיר או לזה או לזה ושוב לית לי' חזקה ושוב סימן מובהק דאורייתא ומחויב להחזיר להאומר סימן מובהק:
ומעתה מיושב שפיר לשון הגמרא דקאמר ניחא לי' לבעל אבידה למיהב סימנים ולמשקלי' מימר אמר כולי עלמא לא ידעי סימנים מובהקים דידה ואנא יהיבנא סימנים מובהקים דידה ושקלינא לה וכאשר פירש בשיטה מקובצת בשם הראב"ד דהוא ישקול את האבידה בסימן שאינו מובהק ואם יאמר אח"כ ג"כ סימן שאינו מובהק יאמר הוא סימן מובהק ותמוה כנ"ל דעל סימן מובהק לא הי' צריך להיות התקנה דהיא לד"ה דאורייתא:
ולפי הנ"ל ניחא דאם לא היה התקנה שיחזיר אבידה בסימנים לא הי' מהני אף סימן מובהק להוציא כנ"ל ומש"ה ניחא לי' לבעל אבידה דיחזירו בסימנים ויוכל הוא לשקול בסימן שאינו מובהק ואם יאמר חבירו ג"כ סימן שאינו מובהק שוב יאמר הוא סימן מובהק ויחזירו לסימן מובהק שהוא דאורייתא אבל אם לא היה התקנה לא הי' מהני אף סימן מובהק ודו"ק: