אור ברסלב

נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס

סימן מט

סימן מח

מעשה בא לפני באשה שעשתה שמונה אווזות ונתערבו בני המעיים ונמצא קורקבן אחד נקוב וקודם שנמצא הקורקבן נקוב לקחה אווזא אחת ובשלה ואכלו מהם והאווזות כולם היה מונחים בחדר אחד והבישול היה בחדר אחר:

והנה האווזות כולם אסורות דהוי ראוים להתכבד ואינה בטילה אך על האווזא שנתבשלה יש לדון אם אמרינן בה כל דפריש מרובא פריש כיון דפירשה קודם שנודע התערובות ומותר אף בפריש בפנינו כמבואר בסי' ק"י ס"ה:

וצריכין אנחנו לדעת מהו הנקרא פריש דזה ודאי לא מסתבר אם פריש אחד מהתערובות להצד רחוק קצת מהתערובות יהיה נקרא פריש דא"כ לא יהיה אסור בחתיכה הראוי להתכבד רק בנוגעים זה בזה ממש הא אם מונחים קצת נפרדים זה מזה נימא דמקרי פריש והוי כפריש כולם זה בודאי ליתא וצריך לומר דפריש היינו דפריש מאותו בית שמונח בו התערובות לחוץ או דנימא דבעינן דוקא פריש לרשות אחר היינו שהתערובות הוא ברשות אחד ובא אחר וקנה מהתערובות זאת אחד:

והנה בתשע חניות דהדין בנמצא בשר חוץ לחנות דאמרינן כל דפריש מרובא פריש יש לדון מפני מה הוי פריש או בשביל שלקח אחד חתיכת בשר לעצמו והוי פריש מרשות לרשות או בשביל שמצא חוץ לחנות והוי פריש מחנות לחוץ:

אך באמת מתשע חניות אין ראיה כלל דשם הוי קבוע דאורייתא וקבוע דאורייתא היינו דניכר האיסור בפני עצמו וההיתר בפני עצמו והוא לקח ואינו יודע מאיזה לקח זאת הוי קבוע דאורייתא ושם בודאי תמיד הוי פריש כל שפירשה חתיכה אחת וא"י אם היא היתר או איסור הוי פריש מהקביעות דהקביעות הוא שניכר האיסור בפני עצמו וההיתר בפני עצמו. וכל שנפרש וא"י אם הוא איסור או היתר מקרי פריש:

אך הספק הוא בקבוע דרבנן בחתיכה הראוי להתכבד שנתנו עלי' דין קבוע אף שלא ניכר האיסור ועל כל חתיכה הוי ספק אם היא איסור או היתר שם יש לדון מה נקרא פריש כנ"ל:

והנה לכאורה יש ראיה מזבחים בדף ע"ג דקאמר נכבשינהו דניידי ושם לא הוי מרשות לרשות דיהיו כולם ברשות הראשון אך שם לא הוי ג"כ מבית לבית או לחוץ ואם נימא דמיירי שם דעומדים בדיר היו מקום לומר דפריש יהי' שם כל שיצאו מהדיר אך מה נעשה היכא שעומדים בשדה מה יהיה שם פריש ואפשר דשם הוי מקום מיוחד לעדר וכל שיצא ממקום המיוחד הזה הוי פריש וכן בכל דבר תלוי כן דאם יוצא ממקום המיוחד לו הוי פריש ולקמן נבאר שמצאתי כן בחתם סופר בסי' צ"ט:

עוד אפשר לומר דשם בעדר הוי פריש דנכבשינהו דניידי עד שיסתרו מעינינו וכל אחד יהיה בפני עצמו ובכל מקום שימצא שה אחד לבדו בלא השאר יהיה מותר וכן נראה שם בתוס' בד"ה נכבשינהו דניידי דכתבו וז"ל וכגון דשלא בפנינו פירשו ממקום קבוע דאילו היה בפנינו אסור כאילו לקחו מהקבוע ואינו מובן כיון דנכבשינהו דניידי איך תהי' הפרישה שלא בפנינו ונראה ג"כ לשיטתם דנכבשינהו דניידי ויברח אח"כ כל אחד לעצמו אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת שלא בפנינו ויסתרו מעינינו ובמקום אשר המצא תמצא כל אחד תהיה מותר דהוי פריש שלא בפנינו:

עוד אפשר לחלק בין בעלי חיים לשאר דברים דבבע"ח אפשר לומר כיון דרק ניידי ממקום למקום שוב לא הוי קבוע וכדאיתא בנזיר בדף י"ב אמינא לך אנא אשה דלא ניידא ואמרת לי את איסורא דנייד והטעם אפשר לומר כיון דבעלי חיים ניידי מעצמם כל שנדו ממקומם אין להם דין קבוע דכיון דניידי מעצמם אין שיעור כמה יתרחקו וכיון דהתחילו לנייד רגילים להתרחק הרבה וכעין שכתב הח"ס שאביא אח"כ דכל שהפריש אחד ע"מ להפרישו לגמרי מהתערובות תיכף שפריש קצת מהתערובות מקרי פריש ותלוי בדעתו על איזה אופן הפרישו וה"ה בע"ח אחרי שנדו עומדים לפרוש לגמרי אבל בשאר דבר שאינו נד מעצמו אך שהרחיקו קצת מתערובות קשה לומר דהוי פריש כנ"ל וצריכין אנחנו לתת גבול עד שיפריש מבית לבית או לחוץ או שיפריש ממקום הרגיל להיות ככל הספיקות הנ"ל:

ויש להביא ראיה לסברא זו מדברי המרדכי התמוהים בסוף חולין שהביא בשם רבינו משולם להקשות על מאי דאמרינן בחולין בדף קל"ד חורי הנמלים כל מה שאחורי הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים של בעה"ב ר' מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט והקשה אמאי לא אזלינן בתר רובא ורובא דקמה לבע"ה ומסיק לבסוף משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי דכל דבר שאינו בעל חיים כל מקום שמונח שם הוא קביעתו דהא אינו יכול לילך משם דהא אמרינן ט' שרצים וצפרדע אחת בניהם וגם גבי תשע צבורין של חמץ ואחד של מצה והונח שם הוי מקום קביעתו עכ"ד:

ודברים אלו אינם מובנים כלל שגם בבעלי חיים אמרינן קבוע גבי תשעה נכרים ואחד ישראל דכל עיקר קבוע נלמד מארב לו וקם עליו פרט לזורק אבן לגו בכתובות בד' ט"ו וכן מאי דקאמר שם לא צריכא דאזלי איהו לגבייהו וכן ביומא בד' פ"ד לענין פקוח נפש וכן לענין שאר בעלי חיים בזבחים בד' ע"ג נמשך ה"ל קבוע ואם פירשו ממקומן אף בשאר דבר שאינו בעלי חיים מקרי ג"כ פריש וחוץ מזה תמוהים דבריו:

וכאשר תמה ג"כ המשנה למלך בפ"ג מהלכות משכב ומושב אחר שהביא דברי המרדכי הנ"ל כתב ואני תמה עליו דהא קיימא לן ובנמצא הלך אחר הרוב. וא"כ אף דנימא דהי' כאן מקום מיוחד שהיה בו חטים של עניים כל שלא ראינו בשעה שפריש פשיטא דאזלינן בתר רובא והא דאמרינן בפ"ק דפסחים ט' צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקיל היינו תשעה חניות כבר כתבו התו' דמיירי דראינו דלקח מהקבוע אבל אם לא ראינו הוי פריש ואזלינן בתר רובא יעו"ש:

ולפי הנ"ל היה אפשר לפרש דברי המרדכי דשם כיון שנמצא התבואה באותו שדה אף שפריש קצת מהצד אין זה מקרי פריש ושפיר הוי עדיין קבוע ורק בבע"ח דניידי מקרי זאת פריש כנ"ל דברי הגמ' בנזיר ואמרת לי את איסורא דניידי היינו בע"ח דניידי ומקרי תמיד פריש:

והנה ראיתי בחתם סופר בסי' צ"ט שנסתפק בזה אם פריש הוא דוקא היכא שיצא מהבית והביא ראיה דהוי פריש אף כשלא יצא מהבית וז"ל ועיין בהגהות מרדכי שהקשה אמתניתין דחורי הנמלים שבתוך הקמה דנימא דמרובא פריש ותירץ כל שאינו בעלי חיים כל מקום הוא קביעתו וכמחצה על מחצה דמי ונתחבטו כל האחרונים בפירוש דבר זה ואם איתא לימא בקיצור התם לא מקרי פריש כיון שלא פריש מגבול אותו שדה אלא ע"כ פשוט שאין לחלק עכ"ד:

ולפי הנ"ל שפיר אמרינן דכל שלא פריש מאותו שדה או מאותו בית לא מקרי פריש ואדרבא בזה יתבארו כל דברי המרדכי ויסתלק מעליו כל הקושיות דבאמת מש"ה לא מקרי שם פריש כיון דהוי באותו שדה אך בבעלי חיים שפיר הוי פריש אף דהוי באותו שדה כנראה פשטות הגמרא גבי נכבשינהו דניידי וע"ז שפיר חילק כנ"ל בין בעלי חיים לשאר דברים דבעלי חיים כיון דניידי מאליהם כל שהנידו מקרי פריש כנ"ל דברי הגמרא בנזיר אבל שאר דבר שאינו בעלי חיים לא מקרי פריש:

והנה החתם סופר הביא ראיות שא"צ דוקא שיצא מהבית א' מהדין המבואר ביו"ד בסי' ק"י דתרנגולת טריפה שנתערבה בין הכשרות ונמצא ביצה בניהם דאמרי' דמרובא פריש והתם בודאי בניהם ממש נמצא ולא פריש לבית אחרת ואפ"ה אמרינן מרובא פריש:

ולפענ"ד אין ראיה משם דשם בביצה שנולדה מתרנגולת והוי ברי' חדשה בודאי הוי פריש ועדיף יותר מפריש מבית זה ובש"ש כתב טעם לדברי הרשב"א דלא אמרינן דמעמידין הבכור על חזקת מרא קמא קודם שיצא לאויר העולם דאז הוי כאילו לא היה בעולם כלל:

עוד הביא ראיה מתו' סנהדרין בדף פ' ע"א שהקשו אפסק ר"ת בעדר שיש בו שה אחד דהותר כשפריש דא"כ אמאי בכוס של ע"ז שנפלה לתערובות ופליגי בזה והא בלא"ה מותר מטעם כל דפריש מרובא פריש ואם נימא דאינו מותר אלא כשפריש השה חוץ לגבול העדר א"כ מאי קשה בטבעת וכוסות דלמא מיירי שלא פריש לבית אחר רק נתערב באותו בית ומש"ה אינו מותר מטעם פריש:

וגם בזה יש לומר דהטבעת והכוס שנתערב בתערובות זאת בעצמו הוי פריש כיון שהוא בתערובות אחר ואינו יודע כלל באיזה מקום הוא ואף דהתו' הקשו דבלא התערובות מותר מטעם כל דפריש אפשר לומר דהפירוש דאף בלא התערובות הי' מותר אולי הי' פריש מהבית באופן דהוי פריש וכאן שנתערב בתערובות אחר הוי פריש כיון שלא נודע כלל באיזה מקום הוא החתיכות או איסור:

והנה החתם סופר כתב שם עוד וז"ל דודאי אם בעלת הבית הניעה אווזא אחת מהשאר בלי כוונה ליטול אותה ולהפרישה בודאי לא מקרי פריש אבל אם נטלה אותה על מנת להפריש אותה מאווזות אחרות ולקחה לעצמה לתבשיל וכדומה מקרי פריש ומכ"ש אשה אחרת שבאה לקנות והגביה לשום קנין ונשתנה מרשות לרשות דאפילו לענין איסור והיתר מהני שינוי מרשות לרשות ומאי דמבואר בש"ס יומא לענין פקוח נפשות דהיכא דבחצר דרים עכו"ם וישראלים הוי קבוע אם לא שפריש אחד מחצר זה לחצר אחר אבל בחצר עצמו לא מקרי פריש שאני התם דכל בני האדם הדרים בחצר אטו לא ינוד ולא ינוע שום אדם בשום רגע ממקומו הלא כל החצר הוא קביעתו ולא מקרי פריש עד שיפרשו בדרך פרישה לדור בחצר אחר ע"כ:

הנה מה שכתב דאם אשה אחת הגביה את האווזא לקנות אותה בוודאי הוי פריש כיון דהוי מרשות לרשות היא הספק אשר נסתפקתי לעיל אם פריש הוי מרשות לרשות וזה בודאי הוי פריש:

אך מסקנתו להלכה דפריש היינו שנפרש על דעת כוונה להפרישה מאחרות שלא יחזור עוד לקביעתו ומש"ה דעתו דשם ביומא לא הוי פריש אף שפריש מחצר אחר רק כשפריש על דעת שלא לדור בחצר זה עוד רק לדור בחצר אחר.

וגם זה צ"ע לפי דעתי דהנה בגמרא נזיר בד' י"ב איתא דאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם ומקשה מקן סתומה שפרחה גוזל אחד מהם לאויר העולם יקח זוג לשני ואילו קן מפורשת אין לה תקנה הא שאר קינים דעלמא מתקני' ואמאי לימא כל חדא דלמא האי היא אמר לי' קאמינא אנא אשה דלא ניידא ואמרת לי את איסורא דנייד, וכי תימא הכי נמי ניידי אימור בשוקא אשכח וקידש התם הדרי לניחותא ע"כ פירוש דהאשה הדרא לניחותא:

והנה בכתובות בד' ט"ו לענין רוב כשרים איתא ורוב העיר נמי אי דקא אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש לא צריכא דקא אזלי איהו לגבייהו דהוי ליה קבוע:

והקשו בתו' בד"ה דלמא אזלי וז"ל וא"ת דבנזיר פרק ב' פריך אהא דאמר האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם מקן סתומה ומסיק אמינא לך אנא אשה דלא ניידא ואת אמרת לי איסורא דנייד וכי תימא הכי נמי בשוק אשכח וקדש התם הדרי לניחותא משמע דלגבי אדם לא שייך כל דפריש מרובא פריש משום דהדרי לניחותא (פירוש וא"כ אף באזלי אינהו לגבה תהיה אסורה) ולאו פירכא הוא דהתם בשעת האיסור כשזה בא על שום אשה הדרי לניחותא האשה שקדשה השליח אבל הכא כי אזלי אינהו לגבה בשעה שאסרה הרי הוא נייד עכ"ד:

ותוכן חילוקם הוא דתלוי בעת שאנו מסופקין על הדבר אם חזר לקביעתו אסור ומש"ה שם בקידש השליח אשה אחת אם בעת שבא המשלח לקדש אשה אחת חזרה האשה שנתקדשה לקביעתה הוית קבוע לאסור כל הקרובים מכל הנשים אבל שם באזלי אינהו לגבה ואנו מסופקין אם אסרו אותה ואם אשה זו הידיעה נאסרה אין הספק רק על שעת מעשה אם נאסרה האשה בביאה זו אבל על אלו שבאו עליה אין אנו מסופקין עתה עליהם וכל אחד ניכר מי הוא פסול או כשר אך על שעת המעשה הי' ספק מי עשה המעשה ואח"כ אין ספק עוד אך על שעת המעשה ובשעת מעשה היה פריש והעיקר תלוי מאי הוי קבוע או פריש בשעת לידת הספק א"כ מבואר בפירוש דלא כהחתם סופר דלשיטת החתם סופר דכל שדעתו לחזור אף בעת הפרישה לא מיקרי פריש א"כ אף שנולד הספק בעת שפירש לא הוי פריש כיון שדעתו לחזור אח"כ ולשיטת התוס' אף דאדם הדר אח"כ לניחותא כאשר הביאו התו' מגמרא נזיר הנ"ל דאדם הדר לניחותא אעפ"כ כיון דבשעת לידת ספק הוי פריש מתרי פריש וא"כ לפי זה אף לענין פקוח נפש ביומא אף מי שהלך במקרה לחצר אחרת ודעתו לחזור ונפל עליו שם הגל אמרינן ג"כ כל דפריש מרובא פריש אף שדעתו לחזור לקביעתו כיון דבשעת לידת הספק הוי פריש והתם נולד ג"כ הספק בשעה שפריש דהרי עתה פריש אך לפי זה לא היה צריך לומר שפריש לחצר אחר רק אף באותו חצר מקרי גם כן פריש אפילו שיחזור לביתו וצריך לומר דשאני התם בחצר כיון דדרכו לנייד ולנוע בחצר הוי כל החצר מקומו כדברי החתם סופר ולפי דברי החתם סופר דשם ביומא גבי פקוח נפש היכא שפריש לחצר אחרת אדעתא לחזור ונפל עליו הגל שם לא מקרי פריש כיון דהיה בדעתו לחזור אף שעתה נפל עליו הגל ואנו מסופקין בשעה שהוא פריש ומש"ה כתב דפריש לחצר מיירי דוקא שפריש ע"מ לדור שם בחצר ולא יחזור עוד א"כ ה"ה היכא דאזלי אינהו לגבה ודעתם לחזור דאדם הדר לניחותא כנ"ל ובאמת חזרו אח"כ לקביעותא בודאי לא הוי פריש:

והנה לולי דברי רבותינו בעלי התו' הקדושים הי' אפשר לפרש שם בנזיר דאשה כיון דהדרא לקביעותא לא הוי פריש כלל ובכל דבר דהדרי לקביעתא לא הוי דינו כפריש כלל אף בשעה שפריש כיון דעתיד לחזור לקביעתו כדברי החתם סופר הנ"ל ועל כ"ז ניחא גמרא דכתובות דקאמר דהיכא דאזלי אינהו לגבה הוי לי' פריש אף דעתידין לחזור לקביעתם משום דשם לא הוי נפקא מינה על האיש גופא מה הוא דאין אנו דנין עליו כלל וגם כשנראה אותו נדע מה הוא אם ישראל או עכו"ם אך דהספק הוא על המעשה אשר עשה שבעל אשה ואנו מסופקין אם פסלה לכהונה או לא ושפיר אמרינן כל דפריש מרובא פריש ועשה מעשה זו אף דהוא יהדר לקביעותא מ"מ אנו דנין על המעשה וכעין שכתב המרדכי דהקשה אמאי בסנהדרין אזלינן בתר רובא הא הוי לי' קבוע ותירץ דדיבור הוי פריש ואם הדיבור הוי פריש כ"ש המעשה לענין זה דלא נימא הדרי לקביעותא דהמעשה לא תהדר לקביעותא אך לגמרי לא דמי לדברי המרדכי דהכא אנו מסופקין על האדם שעשה המעשה ושם אנו מסופקין על הדיבור ומש"ה באזלה איהי לגבייהו הוי לי' קבוע אך לענין הדרא לניחותא יש לחלק דהמעשה לא הדרי לנחותא ובשעה שנעשה המעשה הוי פריש:

והנה גם מדברי הרשב"א בחולין בדף צ"ה נראה ג"כ דפריש היינו שנפרש מאותו הבית דכתב שם דחוץ למקילין מותר משום פריש ובמקילין הוי קבוע ובחידושי בארתי בארוכה דבריו ולא עת האסף פה והראו לי אח"כ בספר חכמת אדם ובתשובותיו בבינת אדם פלפל ג"כ בזה מאי נקרא פריש אם דוקא כשפריש מהבית או אפי' בבית עצמו וכתב דזה תלוי בשיטת רש"י והרשב"א שם בדף צ"ה והנה מהרשב"א כבר הבאנו דנראה כן דלא מקרי פריש רק חוץ למקילין אך מרש"י לא מוכח להיפך דמאי דרש"י מתיר במקילין היינו שאין כאן חשש טריפות כלל ואף אם היה כאן חשש טריפות לחוש שהובא מעלמא לכאן טריפה ע"ז בעצמו אמרינן כל דפריש מרובא פריש ולא בא להחנות כלל טריפה אבל לעולם היכא שהיה בחנות טריפה לא מקרי פריש עד שיפרוש מחנות יעו"ש היטב:

ונשובה לדינא הנה זה בודאי אי אפשר לומר היכא שהניד אחד קצת מהשאר יהיה פריש ולא משכחת קבוע רק בנוגעים זה בזה זה בודאי אינו וצריכין אנחנו לומר כדברי החתם סופר דפריש בכוונות פרישה מהשאר שלא להחזירם עוד ויהיה זה פריש מהשאר אך לשיטת התו' הבאנו לעיל דלא סבירא להו סברא זאת וחילוק זה אך אף אם עתיד לחזור כל זמן שהוא פריש נקרא פריש וע"כ אנו צריכין לחילוק אחר שכתב החתם סופר דלא מהני ביומא מה שפריש באותו חצר כיון דדרכו לנוע ולנוד בחצר כל החצר הוי קביעותא ואם פירש למקום שאין דרכו להיות שמה מקרי פריש:

והוא כתב זאת לחלק רק באדם כיון דאדם הוא תמיד נע ונד הנה והנה כל החצר היא קביעתו. אבל בשאר דברים נראה דעתו דכל שהנוד ממקומו מקרי פריש אף באותו חצר מכל מקום אפשר לחלק חילוק זה גם בשאר דברים דבמקום שדרכם להיות מונחים ולטלטל אותם מזויות לזויות הכל הוי קביעותא ואפשר לומר דאם הפריש אחת והניחה במקום שאין דרכה להיות שמה שפיר מקרי פריש לשיטת התו' אף שלא הפרישו על מנת שלא להחזירו עוד אך מי יבוא להקל נגד החתם סופר דהצריך דוקא שיהיה פריש ע"מ שלא להחזירו עוד אך אפשר במקום הפסד מרובה גדול או לצורך שבת ויו"ט אפשר להקל היכא שפירש למקום שאין דרכו להיות שמה אף אם לא פריש על אופן שלא לחזור עוד והראו לי אח"כ בס' חכמת אדם בשער רוב וקבוע דין ט' שכתב וז"ל ולפי זה במקום שמוכרין אווזות על השלחן ונמצא אחת מהן טריפה אע"פ שאווזא אחת מונחת לבד על השלחן ע"פ מקרה שהניחה לבדה לא מקרי פריש אבל אם נפלה אח' מהן על הקרקע זה מקרי פריש לכ"ע עכ"ד:

וכפי אשר בארנו אין להתיר גם בזה רק לצורך גדול ולצורך שבח או בצירוף היתר אחר והשאלה שנשאלה לפני מותר לד"ה כיון שהפרישה אותה בעלת הבית ע"מ שלא להחזירה עוד ובשלה אותה ולענין דינא היכא שהופרש למקום שאינו דרכו לנוח על דעת שלא להחזירו עוד מותר לד"ה אך אם הוי רק אחד מהם שהפרישו ע"מ שלא להחזירו עוד אך למקום שדרכו לנוח במקום הזה אף שהח"ס מתיר בזה הבאנו שמדברי התו' לא נראה כן ואין להתיר רק בהפ"מ וכן להיפך אם הופרש למקום שאין דרכו לנוח שם ולא על דעת שלא להחזירו עוד ג"כ אינו מותר רק בהפ"מ:

תוכן העניינים

נפש חיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה