אור ברסלב

נפש חיה יורה דעה· רבי חיים אלעזר וקס

סימן יח

סימן יז

על הדין המבואר בסי' צ"ד סעיף ב'.

באם תחב הכף בקדירה שני פעמים ולא נודע בנתים צריך ב' פעמים ס' וי"א דסגי בפעם אחת ס' וכן נוהגים. והקשו דאמאי בלא נודע א"צ אלא פעם אחת ס' הא בלא נודע לא נתבטל בפעם הראשון כמבואר בטור בסי' ק"ט ובש"ע שם דכל שלא נודע בתערובות ביבש ביבש ונתבשל יחד אסור כמו בלח בלח דכל זמן שלא נודע התערובות לא נתבטל כמבואר ברא"ש בפרק גיד הנשה דהידיעה גורמת הביטול והש"ך תירץ ובס' בארנו בארוכה:

ולפענ"ד דהא דבלא נודע לא נתבטל יש לחלק בין יבש ביבש ובין לח בלח דביבש ביבש בלא נודע עדיין לא נתבטל אבל בלח בלח אף בלא נודע התערובות גורם הביטול:

ובראשונה נבאר בענין הדין דמין במינו בלח דצריך ס' אטו גזירה אינו מינו שיתן טעם. חוץ מזה יש עוד טעם מאי דמינו בלח צריך ס' כאשר נביא לפנינו דהנה אנכי הקשיתי זה כמה וראיתי שנתעורר בזה הפרי מגדים בפתיחה לתערובות בחלק ב' בפרק א' דהביא להקשות דאמאי צריך לטעם דמין במינו בלח משום גזירה דאינו מינו דנותן טעם והא לדידן דפסקינן בסי' ק"ט כהרשב"א דאף דיבש ביבש בטל ברוב מ"מ שלשתן יחד אסור לאכול ולח בלח כיון דיש בילה ומעורב הכל ביחד ואוכל בוודאי האיסור ג"כ ורצה שם לומר דבאמת משום זה לח בלח אינו בטל ברוב ותירץ בזה מה שכתב הש"ך בסי' ק"ט יבש באינו מינו באיסור דרבנן לא גזרינן והא בלח במינו גזרינן אפילו מדרבנן כמו שכתב בכמה דוכתא בסי' ע"ב גבי לב וכדומה אך אם נימא דבלח בל"ה אסור אף בלא הגזירה דאינו מינו ניחא וחזר והקשה דהא בהפסד מרובה עכ"פ מתירין בסי' ק"ט בנתבשל אח"כ מטעם דסמכינן אהרא"ש דלאכלן יחד שרי עכ"ד:

ולפי דבריו יוקשה דגם ס' בלח לא יהי' מהני כיון דהוי כאכלן כולן כאחד וזה ברור דלשיטת הרשב"א דסובר דאף בנתבטל ברוב אסור לאכלן ביחד דעכ"פ אוכל איסור אף אם נתבטל בס' חתיכה של איסור בס' חתיכות היתר ג"כ אסור לאכלן ביחד משום דעכ"פ אוכל איסור וה"ה בלח דג"כ עכ"פ אוכל איסור:

ומה שנראה לפענ"ד דהנה הרמב"ם בסוף פ"א מהלכות אבות הטומאה הביא דבהמה שהפילה חררת דם אינו מטמא לא במגע ולא במשא מפני שהוא בטל ברוב היוצא עמה ואח"כ הביא נבלה שנתערבה בשחוטה אינו מטמא במגע אבל מטמא במשא שהרי נושא הכל ביחד והביא שם הכסף משנה וז"ל וא"ת מ"ש מחררת דם בסמוך שאינו מטמא לא במגע ולא במשא והכא אין ביטול ברוב מועיל אלא למגע ולא למשא ותירץ הר"י קורקס ז"ל דחררת דם שאני שבטיל ביטול גמור כי נתערבה החררה בדם ובגנינות ונמחה בהם והוי הכל כמו הדם והגנינית ואין כאן עוד דבר שיטמא אבל כאן אין לומר כן דבאפי נפשי קאי אלא שאינה ניכרת עכ"ד:

פי' דבריו דיש לחלק בין יבש ביבש ללח בלח דביבש ביבש האיסור כל מה שהוא הוא עומד בפני עצמו ועדיין אסור היא אלא שאינו ניכר ומש"ה היכא שנושא הכל ביחד טמא אבל בלח בלח שנתערב הכל ביחד ונמחה זה בזה הוי המיעוט כמו הרוב ואין כאן עוד דבר איסור וטמא ומש"ה אף בנושא יחד הכל טהור אלו דבריו ז"ל:

ומעתה ניחא גם קושית והערת הפרי מגדים הנ"ל דאף דהרשב"א סובר דאף היכא דבטל ברוב מ"מ אסור לאכול ביחד היא רק ביבש ביבש דאף דבטל ברוב מ"מ היכא דאיתא באיסורא הוא דעומד בפני עצמו אלא שאינה ניכר ומש"ה מטמא במשא ג"כ ואסור לאכול כולם ביחד דאוכל איסור עכ"פ אבל בלח בלח כיון דנתערב ונמחה הכל הוי המיעוט כמו הרוב ואין כאן איסור כלל ומש"ה אף במשא אינו מטמא ושפיר מותר אף שאוכל האיסור ג"כ דמותר לאכול אף הכל ביחד דהוי כאלו אין כאן איסור כלל וזה ברור:

ובחידושי אמרתי דבל"ה ע"כ צריכין אנחנו לומר כן דכל עיקר ענין ביטול ברוב פרש"י בחולין בד' צ"ח ע"ב בד"ה דמדאורייתא דבטל ברוב היא משום אחרי רבים להטות וע"כ הפירוש דהיינו על כל חתיכה אמרינן שהיא היתר ושהיא מרוב ומש"ה מותרת וכן הוא במשנה למלך בפ"א מהלכות משכב ומושב דעל כל משהו שיורד לבית הבליעה אמרינן דהתירא נחית ואף לדעת הרא"ש דמותר לאכול כולם ביחד היינו משום דכל אחת בפני עצמה מותר משום אחרי רבים להטות וכל אחד בפני עצמו נעשה היתר גמור ומש"ה מותר אף לאכול כולם ביחד כאשר האריך הרא"ש בחולין בפרק גיד הנשה אבל לח בלח מעולם לא נעשה היתר כיון דבכל חלק מעורב איסור ולא שייך בו אחרי רבים להטות וע"כ דבלח מותר כיון דנתערב המיעוט איסור בתוך רוב היתר נעשה הכל כמו הרוב ואין כאן איסור כלל וכן צריכין אנחנו לומר בשיטת התוס' בבכורות שם דהקשו דאמאי מטמא במשא ובאכילה מותר היכא שבטל ברוב ותירצו ג"כ באכילה איכא למימר על כל חדא וחדא דהתירא ולא דמי למשא וקשה מאי נעשה בלח בלח דיש בילה והוי כמו טומאת משא כיון דאוכל בוודאי איסור ג"כ וע"כ ג"כ כחילוק הנ"ל דבלח אף במשא אינו מטמא דהוי כאילו נאבד מהעולם כדברי הר"י קורקס הנ"ל:

ומש"ה נראה לי ג"כ לחלק דהא דמחלקינן בין נודע ללא נודע דבלא נודע אינו בטל מדאורייתא כדאיתא ברא"ש בפרק גיד הנשה ובטור בסי' ק"ט היא רק ביבש ביבש כנ"ל דביבש ביבש בכל מקום שהוא האיסור עדיין באיסורו עומד בפני עצמו אך שאינו ניכר ואמרינן על כל חדא דהתירא היא ומש"ה מותר אף לאכול כולם ביחד כיון דכבר הותרה כל אחת בפני עצמה ונעשה היתר גמור כמבואר בהרא"ש הנ"ל ומש"ה דוקא בנודע הכל מותר דאחר שנודע התערובות ואנו מורין על כל חדא שהיא היתר מטעם אחרי רבים להטות הותרו כולם ונעשו היתר גמור אבל כל זמן שלא נודע התערובות עדיין לא הותר האיסור דרק הידיעה גורם ההיתר מה שאנו מורין שכל אחת מותרת מטעם אחרי רבים להטות נעשו כולם היתר:

אבל בלח בלח כאשר בארנו לעיל דלא הוי ההיתר מטעם אחרי רבים להטות אך כיון שנתמעך האיסור בתוך ההיתר הוי כאילו אינו כלל וא"כ אין הידיעה גורמת ההיתר אך עצם הביטול והתערובות מה שנתערב מעט איסור ברוב היתר והוי כאילו נאבד בתוכו ושפיר בטל אף בלא נודע דבזה אין הידיעה גורמת ההיתר כלל אך עצם הביטול שנתבטל במיעוטא ושפיר אף בלא נודע בטל בלח בלח:

אבל בכל מקום בלח בלח גרע טפי כאשר הביא הש"ך כאן ובסי' צ"ט והב"י שמה דבלח בלח במין בשאינו מינו בוודאי חוזר וניעור דכיון דניתוסיף איסור עד שנותן טעם אסור דמ"מ נרגש הטעם ואף במין במינו דאינו נרגש הטעם מ"מ כיון דהגזירה הוי אטו אינו מינו כיון דראוי ליתן טעם כנגדו באינו מינו אסור אבל בנ"ד דתחב הכף ב' פעמים דכתב הש"ך דלא שייך טעם זה דכיון דאין כאן רק כף אחת ואין כאן ב' איסורים רק איסור אחד שפלט וחזר ופלט ובוודאי לא יהיה טעם אף באינו מינו ומש"ה אף בלח בלח אינו חוזר וניעור כדאיתא כאן בש"ך בס"ק ה' בזה נראה לענ"ד דלח בלח קיל טפי ואף בלא נודע אינו חוזר וניעור כיון דכבר נתבטל פעם אחת האיסור בתוך ההיתר ונתמעך בו וכאילו נאבד מהעולם אינו חוזר ואוסר ואין הידיעה גורמת ההיתר:

והנה האי דינא דידיעה גורמת ההיתר למד מפ"ה דתרומות דשם נאמר דסאה תרומה שנפלה לק' ולא הספיק להגבי' עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ור"ש מתיר ואיתא בירושלמי דרבנן סוברים הרמתה מקדשתה ור' שמעון סובר ידיעתה מקדשתה דכיון שנודע נתבטל וכתב הרא"ש בפרק גיד הנשה דמר"ש נשמע לרבנן בשאר איסורים דלא בעי הרמה שהידיעה גורמת ההיתר והתם מיירי ביבש ביבש בחטים וכדומה וכן הוא בב"י בסי' ק"ט דכתב דאפילו מין במינו בדבר יבש שנתבטל ברוב היתר חוזר וניעור כדתנן בפ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת ר"ש מתיר ובשאר איסורין אף רבנן מודים ועי"ש דדעתו דהתם מיירי ביבש:

אך על גוף דברי הר"י קורקס יש לדון מה שחולק דבלח בלח אף במשא אינו מטמא דהוי כאילו אינו לאיסור בעולם עוד:

דהנה הגמרא שם בבכורות מקשה שם בתחלה מאפר פרה שנתערב באפר מקלה דאם הוי רוב אפר מקלה אינו מטמא ומקשה ניהו דבמגע לא מטמא לטמא במשא וקאמר דאתמר עלה אמר ר' יוסי בר' חנינא טהור מלטמא מגע אבל מטמא במשא והרמב"ם פסק ג"כ דמטמא במשא ואפר באפר הוי ג"כ לח בלח כדאיתא במגן אברהם בסי' תצ"ח בס"ק כ"ת ויקשה אמאי מטמא שם במשא ואפשר לומר דהרמב"ם סובר דאפר באפר לא הוי לח בלח דזאת תלוי בפלוגתת הפוסקים אם קמח בקמח מקרי לח בלח ובתוס' ביבמות בד' פ"ב איכא שני שיטות בזה יעו"ש בש"ך בס"ק ט' בס"ק ג' שבתי וראיתי דהמשנה למלך בפ"א מהלכות משכב ומושב עמד בזה

אך שם בגמרא בכורות נראה דמדמה הכל ביחד דמתחלה מקשה מאפר באפר כנ"ל וקאמר דתני עלה דמטמא במשא ואח"כ מקשה מנבלה דבטילה בשחוטה וקאמר ג"כ דתני עלה דמטמא במשא ואח"כ מקשה מבהמה ששופעת חררת דם דתני ר' חייא דאינו מטמא לא במגע ולא במשא וקאמר קשיא ומדמי הגמרא כל הנהו להדדי אפר באפר אם נימא דהוי יבש ביבש וכן חתיכה נבלה בשחוטה דהוי יבש ביבש והך בהמה ששופעת חררת דם דתני ר' חייא דאינו מטמא לא במגע ולא במשא דהוי לח בלח:

והנה בנבלה שבטילה בשחוטה כתבו ג"כ התוס' בזבחים בד' ע"ג בד"ה ר' יהודא אומר דמיירי בלח בלח דמיירי התם אליבא דר' יהודא דאמר במין במינו לא בטיל ושיטתם שם דרק בלח בלח סובר ר' יהודא דאינו בטל אך התוס' הביא שם פירוש אחר ג"כ ולשיטת הרמב"ם נראה דבודאי מיירי הך דנבלה בטילה בשחוטה ביבש ביבש ובפרט לשיטת הר"י קורקס דמש"ה בנבילה בשחוטה פסק הרמב"ם דמטמא במשא דמיירי ביבש ביבש ובגמרא מדמה שם כל אלו להדדי אפר באפר ונבלה בשחוטה ובהמה ששופעת חררת דם:

אך אפשר לומר דמשם עוד ראיה לשיטת הר"י קורקס דהנה קושית כגמרא היא שם על הך דהלוקח ציר מע"ה משיקו במים וטהור ממ"נ אם מים רובא נינהו טהרי להו בהשקה ואי רובא ציר נינהו לאו בר קבולי טומאה נינהו ומיעוטא דמי' בטלה להו ברובא אמר ר' ירמיה לא שנו אלא לטבול בהן פתן אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור יתיב ר' דימי וקאמר לה להא שמעתתא א"ל אביי וכי טומאה שבטלה חזרה ונערה א"ל ואת לא תסברא והתנן סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין ר' אליעזר אומר תורם ותרקב וכו' וחכמים אומרים תעלה ותאכל ניקודים או תילוש במי פירות או תתחלק לעיסות ובלבד שלא יהיה כביצה במקום אחד ותני עלה חולין לר' אליעזר מה תהא עליהן יאכלו ניקורין וכו' ובלבד שלא יהיה כביצה במקום אחד ואמר עולא מה טעם גזירה שמא יביא קב חולין טמאים ממקום אחר וקב ועוד ממין זה וסבר אביטלינהו ברובא וכיון דאיכא האי משהו מצא מין את מינו וניעור וכו' ואח"כ מקשה בגמרא מאפר פרה שנתערב באפר מקלה ואי רובא אפר מקלה לא מטמא ואי אמרת טומאה כמאן דאיתא לטמא במשא ומתרץ הא אתמר עלה אמר ר' יוסי בר חנינא טהור ממגע ומטמא במשא. ואח"כ מקשה מנבלה בטילה בשחוטה ומתרץ ג"כ הא אתמר עלה אמר ר' יוסי בר חנינא טהור ממגע אבל מטמא במשא ואח"כ מקשה מבהמה ששופעת חררת דם ותני ר' חייא דאינו מטמא לא במגע ולא במשא ומסיק דקשיא:

והנה נראה מאי דמסיק קשיא הוא על ר' ירמיה דאמר דלקדירה מצא מין את מינו וניעור וא"כ ע"כ טומאה כמאן דאיתא וא"כ אמאי בחררת דם אינו מטמא במשא וכן פירוש רש"י וז"ל קשיא לר' ירמיה

וקשה מאי קושיא לר' ירמיה הא איכא תרי אמוראי דסבירא להו כותי' גבי אפר שנתערב באפר וגבי נבילה בשחוטה דאמרו דשפיר מטמא במשא ואם נימא דהקושיא באמת גם על הנך אמוראי מהך ברייתא דר' חייא גבי בהמה ששופעת חררת דם דאינו מטמא במשא א"כ אינו ענין כאן דוקא על הך מימרא דר' ירמיה ועל הך דינא דמצא מין את מינו וניעור אך היא קושיא אחרת על הנהו אמוראי ג"כ:

ולפי שיטת הר"י קורקס ניחא דהנהו אמוראי לא יסתרו כלל מהך ברייתא דר' חייא דהמה מיירי ביבש היינו אם מיירי דאפר באפר מקרי יבש ביבש ונבילה בטילה בשחוטה הוי ג"כ יבש ביבש ומש"ה מטמא במשא אבל התם בבהמה ששופעת חררת דם דהוי לח בלח אינו מטמא במשא ג"כ כנ"ל ולא הוי סתירה כלל. אך על ר' ירמיה קשה דהוא מיירי ג"כ בלח בלח שם גבי הלוקח ציר מעם הארץ ואפ"ה אמר חוזר וניעור אלמא דאף בלח בלח אמרינן ג"כ טומאה כמאן דאיתא דמי וא"כ אף בלח בלח נימר ג"כ דמטמא במשא כיון דאף בלח בלח אמרינן טומאה כמאן דאיתא וקשיא לר' ירמיה:

ומעתה לפי אשר בארנו סוגיות הש"ס אליבא דהרמב"ם כפי פירוש הר"י קורקס מסיק הגמרא בקשיא על הך דאמרינן חוזר וניעור מהך דחררת דם ומשם מוכח דבלח בלח לא אמרינן טומאה כמאן דאיתא דמי דאינו מטמא במשא וממילא אינו חוזר וניעור וא"כ יהיה מסקנות הגמרא דבלח בלח לא אמרינן חוזר וניעור:

והנה שיטת הב"י והש"ך דבלח בלח לד"ה חוזר וניעור לא מיבעי' במין בשאינו מינו כיון דנרגש הטעם אך אף במין במינו כיון דהיא גזירה אטו אינו מינו דיהי' כנגדו באינו מינו נרגש הטעם אמרינן בוודאי חוזר וניעור:

אך שם בטומאה לא שייך זה כאשר כתבו התוס' שם בבכורות בד' כ"ב בד"ה הנך מיעוטא דמיא בטלי להו ברובא וז"ל ולא דמי לשאר איסורין שהוא בנותן טעם דלא אתמר טעם כעיקר לענין טומאה וכן נבילה בטילה בשחוטה לענין טומאה אף אם חזר ונתבשל אח"כ הכל ביחד עכ"ד ועי"ש:

וכוונתם דרק לענין אכילה שייך טעם כעיקר דבשעת אכילה ירגיש הטעם אבל לענין טומאה דלא תלוי באכילה שירגיש הטעם שפיר בטל ברוב ומדברים הללו מוקשים דברי המ"א בסי' תצ"ח בס"ק כ"ח דכתב דאפר באפר לענין מוקצה הוי לח בלח וצריך ס' ולפי הנ"ל זה אינו דהא כיון דאינו לאכילה אינו צריך ס' ועדיף עוד משם בנבילה בשחוטה דהתם עכ"פ ראוי לאכילה אך אין הספק לענין אכילה רק לענין טומאה מכ"ש התם באפר דאינו ראוי לאכילה כלל:

וא"כ כיון דהתם אין אנו הולכין בתר הטעם שפיר ניחא דבלח בלח עדיף עוד מיבש ביבש ולא אמרינן בי' חוזר וניעור כיון דבלח בלח אמרינן איסורא כמאן דליתא כנ"ל ואינו תלוי בטעם:

וא"כ ה"ה בתחב הכף שני פעמים בנידן דידן דג"כ אין שייך לאסור משום שיורגש הטעם דעכ"פ אין כאן רק איסור אחד כדברי הש"ך שוב קיל עוד בלח בלח לענין חוזר וניעור מיבש ביבש ואף בלא נודע לא אמרינן חוזר וניעור כנ"ל כיון דאמרינן בלח איסורא כמאן דליתא שוב אינו חוזר וניעור ואינו תלוי בהידיעה אך שנאבד בהרוב כיון שנתערב ונתערב בו והוי כמאן דליתא כנ"ל:

אך עכ"ז עדיין יוקשה לשיטת הר"י קורקס הנ"ל דאם נימא לחלק בין יבש ללח עדיין יוקשה על התחלת הסוגיא דמביא ראיה דאמרינן איסורא כמאן דאיתא שם בלוקח ציר מעם הארץ מהך דסאה שנפלה לתוך מאה דתאכל נקודים או תליש במי פירות או תתחלק לעיסות שאין בהם כזית וקאמר מה טעם שמא יביא קב חולין ממקום אחר ומצא מין את מינו וניעור וקשה מה ראיה דהתם בסאה תרומה מיירי ביבש ביבש כנ"ל דברי הב"י דתרומה שנתערב בחולין מיירי ביבש ביבש כאשר כתב בפ"ה דתרומות מיירי ביבש ביבש והיינו בחיטים בחיטים וכדומה דהוי יבש ביבש ומש"ה שפיר חוזר וניעור דהוי טומאה כמאן דאיתא אבל התם בציר דהוי לח בלח שפיר אמרינן טומאה כמאן דליתא ואינו חוזר וניעור ואם נימא דקמח בקמח מקרי יבש ביבש בוודאי קשה:

אך אף אפילו אם נימא דלא כהר"י קורקס אך אף בלח בלח ג"כ לא אמרינן דהוי כאילו ליתא לאיסור כלל וגם כן אמרינן דאיסורא כמאן דאיתא כמו יבש ביבש וגם לח בלח מטמא במשא:

מ"מ היכא דאיכא ס' בודאי הוי איסורא כמאן דליתא ואינו מטמא עוד במשא דכיון דאיכא ס' ואף באינו מינו שנרגש הטעם מכל מקום אם איכא ס' אינו נרגש עוד הטעם הרי ראינו דהוי כאילו אינו כלל עוד ואינו מטמא במשא עוד בלח בלח:

וראיתי סברא כזו בנו"ב מהדו"ת בסי' נ"ד שהעתיק שם בנו בשם אביו הגאון בגליון היו"ד ח"ל שם ראיתי להרב משנה למלך בפ"א מהלכות משכב ומושב הל' י"ד הביא מה שכתב המרדכי בשם רבינו משולם דדבר המעורב מתחילת ברייתו לא שייך בו ביטול ותמה על חכמי אשכנז האחרונים אשר נשאו ונתנו באבר היוצא דהחלב אסור משום שיש בו מאותו אבר ונשאו ונתנו אם החלב בטל בס' והוקשה דהרי בא לעולם על ידי תערובות ולא שייך בו ביטול וכתב ע"ז הגאון בעל נו"ב ואני אומר ודאי יפה כת' רבינו משולם דדבר המעורב מתחלת ברייתו לא שייך בו ביטול ברוב אמנם היינו רק בביטול אשר בתורת רוב אתינן עלה וילפינן לה מקרא דאחרי רבים להטות דכתי' בסנהדרין ובעינן שיהיה דומיא דסנהדרין וכו' וכן ביבמה שרקקה דם וכן בזב שראה קרי אינו בטל אך לא כן בדבר הבטל בששים לאו מתורת רובא אתינן עלה שהרי מין בשאינו מינו מדאורייתא לא מהני רובא משום טעם כעיקר דאורייתא ואעפ"כ בששים בטיל והיינו שהביטול אינו עוד בתורת רוב רק שאין טעם איסור כלל וכלל כה"ג בטל שפיר עכ"ד.

הרי מבואר בפירוש בדבריו דיש שני בטילים ביטול ברוב וביטול בס' שאינו בתורת רוב כלל מטעם אחרי רבים להטות אך שנתבטל לגמרי וכאילו אינו עוד בעולם ומש"ה אף בבא לעולם ע"י תערובות בטל ואם כן לשיטתו דביטול בס' אינו עוד בתורת רוב כלל ומטעם אחרי רבים להטות ע"כ שאנו צריכין לומר דהוי כאילו נאבד לגמרי ולא כמו יבש ביבש דאמרינן דהאיסור במקומו שפיר אסור אך שאנו מתירין כל חתיכה מטעם דאחרי רבים להטות ואמרי' דהוא דהתירא אבל היכא שבא לעולם על ידי תערובות דלא אמרינן אחרי רבים להטות דלא דמי לסנהדרין ואינו בטל ברוב אעפ"כ בטל בס' וע"כ דבס' מותר משום שאין כאן איסור כלל וכאילו נאבד מהעולם דאולי היה כאן עוד איסור לא היה אמרינן אחרי רבים להטות:

וא"כ ה"ה לענין לאכול כולם יחד דבטיל ברוב שהוא מטעם אחרי רבים להטות אסור לאכול כולן ביחד אבל ביטול בס' דהוי כאילו נאבד מהעולם האיסור שפיר מותר לאכול כולן ביחד:

אך באמת דברי הנו"ב צריכין עיון מה שאמר דביטול בס' לאו מתורת ביטול ברוב הוא דהא אינו בטל ברוב משום טעם כעיקר אעפ"כ בששים בטל דנראה דהכל הוא משום ביטול ברוב אך היכא דנרגש הטעם הוי כהוכר האיסור ואינו בטל והיכא דאיכא ששים וליכא טעמא ואינו נרגש האיסור שוב האיסור בטל ברוב וכדאיתא ברשב"א בחולין דף צ"ז בד"ה א"ל הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח דכתב באמצע דבריו וז"ל וטעמא דמלתא משום דאם בא לבשלן יחד הרי טעמו של איסור ניכר בו יעו"ש דבריו והיינו כנ"ל דהטעם דנרגש הטעם אסור משום דהוכר האיסור וגם אף אם נימא דהיכא דנרגש הטעם אסור משום דטעם כעיקר מדאורייתא ונאסר אף ההיתר וכדברי הנוד"ב וכדברי הש"ך סי' צ"ח גם כן הוא כנ"ל דהיכא דאיכא ששים וליכא טעם שוב מותר מטעם ביטול ברוב וכל עיקר ההיתר מטעם ביטול אך היכא דאיכא טעמא אסור או משום שנרגש הטעם והוי כהוכר האיסור או משום דטעם כעיקר דאורייתא ונאסר אף ההיתר והיכא דאיכא ששים וליכא טעמא שוב בטל ברוב ככל ביטול ברוב וכיון דעכ"פ צריכין אנו לביטול ברוב שוב היכא דבא לעולם ע"י תערובות אינו בטל אף בששים:

ולפי דברי רש"י בחולין דף צ"ח בד"ה ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה דכת' וז"ל ואע"ג דאי אתי למילף מיניה מצית למילף אף היכא דיהיב טעמא דהא הכא איכא למימר דאי שלא במינו הוי יהיב טעמא אפילו הכי רבנן אחמירו ואמרו טעמו לא בטל וכתב בברוך טעם בשער התערובות בפרק ה' בשיטת רש"י זו דדעת רש"י דמדאוריי' כל היכא דאיכא ס' אף שמרגיש הטעם מותר משום דנהפך האיסור להיות היתר ומה שמרגיש הוא טעם היתר ומש"ה מותר אף דאיכא טעמא וכן במנחת כהן מביא דעות בזה דהיכא דאיכא ס' אף שנרגש הטעם אינו אסור ולשיטה זו ג"כ ע"כ צריך לומר דביטול בס' הוא ביטול גמור שנאבד האיסור לגמרי:

ואחר כל הדברים האלה נכונים דברי הנו"ב ולאו מטעמי' דהוא אמר דהיכא דיש ס' מותר משום דליכא טעמא כלל ומש"ה הוי ראיה דלאו בתורת ביטול ברוב אתינן עלה ודברים הללו אינם מובנים כלל דאדרבא משום זה שפיר נוכל לומר דתלוי הכל בביטול ברוב וכל שאין הטעם נרגש בטל ברוב אך לשיטת האומר אף דאיכא טעמא בטל בס' ובפחות מס' אינו בטל אף דליכא טעמא מזה בודאי מוכח דהביטול בס' הוא ביטול אחר לא בתורת ביטול ברוב אך שהוא ביטול אחר דהוי כאילו נאבד מהעולם לגמרי וזה ברור:

אך עכ"ז אף לדעת האומרים דהעיקר תלוי בטעם ושיעור ס' הוי דאז ליכא טעמא ג"כ נוכל לומר כיון דהוי מיעוט כל כך שאף בטעמים שונים דהוי מין באינו מינו לא נרגש עוד הטעם ממילא הוי כאילו נאבד מהעולם לגמרי וכדברים האלה נראה מלשון הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה ד' ה' אחרי שהביא הדין דמין במינו מדאורייתא ברובא בטל כתב וז"ל אבל מדברי סופרים הכל אסור עד שיאבד דבר האיסור מעצם מיעוטו ולא יהיה דבר חשוב שאינו עומדת וכמו שיתבאר וכמה יתערב דבר האיסור ויאבד בעצם מיעוטו כשיעור שנתנו חכמים בו יש דבר ששיעורו בס' וכו', נראה מדבריו ג"כ דהיכא דאיכא ס' הוי כאילו נאבד האיסור לגמרי:

ולכן ג"כ נכונים דברינו הנ"ל דלח בלח היכא דאיכא ס' דהוי כנאבד האיסור מהעולם אין חילוק בין נודע התערובות ללא נודע:

ועתה נשובה נפתח השער אשר התחלנו להקשות וכן הקשה הפרי מגדים דלח בלח כיון דיש בילה א"כ אוכל מכל התערובות יחד וכל התערובות יחד אסור לאכול לשיטת הרשב"א ואמרנו לעיל דלשיטת הר"י קורקס דלח בלח אף במשא אינו מטמא אף שנושא כולן ביחד דהוי כנאבד האיסור מהעולם וה"ה שמותר לאכול כולן ביחד וכפי מה שאמרנו עתה דאף אם נימא כשיטת האומרים דלח בלח ג"כ מטמא במשא מכל מקום היכא דאיכא ס' בודאי הוי כנאבד מן העולם ומותר לאכול כל התערובות ביחד אף לשיטת הרשב"א:

ומיושב בזה מה שהקשינו בפתח דברינו לפי מה שרצה הפרי מגדים לומר דאינו צריך לטעם דמין במינו לח בלח צריך ס' משום גזירה דאינו מינו רק כיון דיש בילה ומעורב הכל ביחד הוי כאוכל שלשתן ביחד והקשינו לעיל דא"כ אף ששי' לא יהי' מהני ולפי הנ"ל ניחא דהיכא דאיכא ס' הוי כנאבד מן העולם:

והי' מקום לומר דמההוא טעמא אף מין במינו לח בלח צריך ס' מדאורייתא דכיון דליכא ס' דמותר מטעם ביטול ברוב מטעם אחרי רבים להטות וכיון דלח בלח יש בילה לא שייך זה דבוודאי אוכל מהאיסור כנ"ל

והי' מקום גם בזה ליישב שיטת התוס' בבבא מציעא ד' נ"ג ע"א דכתבו דתרומה עולה באחד ומאה וערלה באחד ומאתים הוא מדרבנן דמדאוריי' תרומה וערלה וכלאי הכרם בטלים ברוב ביבש ובלח בס' כשאר איסורים עכ"ד והתם מיירי מין במינו דאז הוא בתרומה במאה ואחד אבל באינו מינו לא הוי רק בס' אלמא דעתם דבמין במינו לח בלח צריך ס' וכ"ה סברת קרית ספר מהבי"ט בפ' ט"ו מהלכות מאכלות אסורו' דהביא ראיה מדברי התוס' הללו דדעתם דאף במין במינו בלח מדאורייתא בס' ובפרי מגדים בפתיחה לתערובות הביא דברים אלו ותמה עליו ולפי הנ"ל יש מקום לזה ולדידן דקי"ל דאינו אסור רק מדרבנן מין במינו בלח דליכא ס' הוא כפי שיטת התוס' בבכורות דף כ"ג דהא דמטמא במשא אף דבטל ברוב הוא רק מדרבנן וא"כ ה"ה היכא שאכלן כולם כאחד ליכא רק איסור דרבנן והוא הדין לח בלח למ"ד דיש בילה דהוי כאכלו כולם כאחד אסור מדרבנן כל זמן דליכא ס' דהוי כנאבד מן העולם כנ"ל:

והנה ברשב"א בתורת הבית הארוך דף מ"ח ע"ב כתב וז"ל וכל יבש ביבש באיסורין דעלמא בטלים ברוב ומסתברא הא טעמא דמלתא דדברים הנבללים דאי אפשר להפריד כל החתיכות ולאכול כל חתיכה בפני עצמה צריך ס' לפי שבפחות משיעור זה האיסור נטעם ונרגש בכולו ואפילו מין במינו שאין טעם האיסור נרגש בו מכל מקום כיון שכנגדו באינו מינו נרגש הטעם החמירו מדרבנן ואסרוהו אבל יבש ביבש שהיה יכול לאכול כל חתיכה בפני עצמה אוכל כל חתיכה בפני עצמה וכשאוכל זו אני אומר לא זהו האיסור וכן בכל אחת ואחת:

ובפתיחה לפרי מגדים בתערובות בחלק ב' פ"א כתב וז"ל ועיין ברא"ש סוף פרק גיד הנשה כתב הטעם אטו אינו מינו דהוי ד"ת וב"י בסי' ק"ט מביאו ואמנם ראיתי בתורת הבית יש בו מקושי הבנה שהתחיל וכתב הטעם אטו אינו מינו וזה טעם הרא"ש ואח"כ אמר דביבש משום הכי שרי דבשעה שאוכל זו אני אומר דהיתר אוכל ומש"ה אסור לאכול שלשתן יחד ולפי זה אינו צריך לטעם מדוע לח אסור במינו דהרי דמי לאוכל ביחד דיש בילה:

ולפי אשר אמרנו לעיל נוכל לומר דהכל טעם אחד הוא והיה לאחדים כאשר נתבאר לעיל דאף דיש בילה מכל מקום ביש ששים מותר דאז הוי כנאבד מן העולם והיינו כאשר אמרנו לעיל כיון דכשנגדו באינו מינו הוי טעמים חלוקים אעפ"כ אינו נרגש הטעם הוי כנאבד מן העולם וכל זמן שאין ס' דכשנגדו באינו מינו נרגש הטעם לא הוי כנאבד מהעולם ואסרו חכמים לאכול ביחד כמו בטומאת משא וה"ה לח בלח דיש בילה:

שוב מצאתי כדברינו הנ"ל לחלק דבביטול ברוב עדיין לא הוי כאילו נאבד האיסור לגמרי ובביטול בששים הוי כאילו נאבד האיסור לגמרי מהעולם. בפרי חדש בסימן צ"ח לענין הפלוגתא דהרשב"א ורש"ל אם אמרינן לדידן סליק את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו כתב וזה לשונו ומכל מקום גם אני מסכים שאין דברי הרשב"א נכונים שהרי לא אתמר סליק אלא לגבי ההוא דסבר ר' יהודה דמין במינו אפי' באלף לא בטיל שאם נתערב האיסור במינו ובשאינו מינו דהיתר סילק את מינו כמי שאינו ואינו מינו רבה עליו ומבטלו והיינו טעמא כיון שיש ס' באינו מינו דהיתר נגד האיסור הרי אין כאן איסור כלל ונהפך כל התערובות להיתר ואין כאן מאיסור אפילו משהו לאסור את מינו דהיתר משא"כ הכא דלא שייך לומר סליק את שאינו מינו מפני שמין במינו נתבטל ברוב מהתורה שזה הביטול היינו לפי שאינו נרגש טעם האיסור בהיתר שהרי הכל מין אחד לפיכך הקילה בו התורה להתבטל ברוב אבל לא לומר שהאיסור נהפך להיתר ונתבטל לגמרי דומיא דמין בשאינו מינו היכא דאיכא ס' עכ"ד והיינו ממש ככל דברינו הנ"ל:

ובחידושי אמרתי בזה על מאי דנסתפקתי ספק עצום היכא דנתערבה כל התרומה ובטלה ברוב אם מהני שאלה דנראה דלא מהני שאלה דהוי כמו אכלה כולה דאין נשאלין עליה דמה לי אכלה כולה או שנתבטלה ברוב ונעשה היתר גמור ואף למאן דסובר דמהני שאלה באכלה כולה הוא משום דאי במזיד מהני שאלה למלקות ובשוגג לענין קרבן אבל היכא שנתערבה ובטלה מרוב מדאורייתא לענין מאי מהני שאלה וא"כ שוב לא הוי דבר שיש לו מתירין כלל דהרי באמת לא מהני שאלה כלל ולא נוכל לומר דאם יהיה דבר שיש לו מתירין ולא יתבטל שוב מהני שאלה דהא אדרבא כיון דמן הדין לא מהני שאלה לא הוי דבר שיש לו מתירין כלל:

אך לפי זה יוקשה על הגמרא נדרים דף נ"ט דמקשה על הך דינא דסאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין תירקב הא למאה תעלה ואמאי הא הוי דבר שיש לו מתירין ואמרו שם בגמרא למצוא אופן דלא מהני שאלה ולא יכלו ולפי הנ"ל משכחת ליה היכא דנתערבה כולה וגם הטבל שהופרש ממנה ליתא בעולם ובדברי מזה עם חותני הגאון אבד"ק קוטנא שיחיה אמר לי כי כבר שמע מהגאון בעל זית רענן שנסתפק בזה והגמרא שם חתר למצוא אופן דלא מהני שאלה והא משכחת לה היכא דנתערבה כולה וגם הטבל שהופרש ממנה גם כן ליתא בעולם.

אך לפענ"ד יהיה הדבר תלוי בשיטת הרשב"א והרא"ש דלשיטת הרשב"א דאף דנתבטל ברוב אסור לאכול כולן כאחד ואיסורא כמאן דאיתא דמי עדיין מהני שאלה אבל לשיטת הרא"ש דנעשה היתר גמור ומותר לאכול כולן ביחד לא מהני שאלה עוד:

אך כפי אשר בארנו כאן דלח בלח אף דקי"ל יש בילה והוי כאילו כולן ביחד מכל מקום מותר להרשב"א בסברת הר"י קורקס דאינו מטמא במשא ג"כ לח בלח דהוי כאילו נאבד מהעולם וא"כ כיון דהוי כאילו נאבד מהעולם לגמרי בודאי לא מהני שאלה דהוי כאילו ליתא עוד בעולם כלל:

ויתיישב בזה קושיית הר"ן על מאי דמקשה הגמרא מתרומה טמאה שנתערבה ולא מקשה מהא דקאמר שם מעיקרא ר' ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עקרו דמותר ולפי הנ"ל ניחא דבצל של תרומה דהוי לח בלח כדאיתא בהרא"ש שם דהיניקה מערב ומבלבל הכל בזה לא מהני שאלה כלל דהוי כנאבד מן העולם ומקשה מהך דתרומה טמאה שנתערבה דמיירי יבש ביבש דמיירי שנתערב חטים בחטים כדאיתא שם במשנה דיאכל קליות או ילישו במי פירות וקודם שילישו הוי יבש ביבש מקשה שפיר ודו"ק:

תוכן העניינים

נפש חיה יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה