אור ברסלב

נפש חיה אורח חיים· רבי חיים אלעזר וקס

סימן ה

שאלות ותשובות

שאלה מי ששכח והוציא חפציו לרשות הרבים ונזכר והוא ברה"ר כדת מה לעשות.

תשובה הנה בשבת (בדף ג' ע"ב) אית' בעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה ככרמלית מי קנסוה רבנן לאהדורי לגבי' או לא ת"ש היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ תני חדא אסור להחזירה ותני אידך מותר להחזירה מאי לאו דבהא קא מפלגי דמר סבר ככרמלית דמי ומר סבר לאו ככרמלית דמי וכו' ואיבעית אימא אידי ואידי למטה מעשרה ולאו ככרמלית דמי ולא קשיא כאן מבעוד יום כאן משחשיכה וכו' אפכ' מסתבר' מבעוד יום דאי שדי לי' לא אתי לידי חיוב חטאת לקנסוהו רבנן משחשיכה דאי שדי לי' אתי לידי חיוב חטאת לא לקנסוהו רבנן וכו' ואח"כ מתרץ דלא קשיא כאן בשוגג כאן במזיד בשוגג לא קנסוה רבנן במזיד קנסוה רבנן ואי בעי' אימ' אידי ואידי בשוגג וכאן בקנסו שוגג אטו מזיד קא מפלגי וכו' ואיב"א לעולם לא קנסו ולא קשיא כאן לאותו חצר כאן לחצר אחרת וכו' ומ"ש התם לא אתעביד מחשבתו הכא אתעביד מחשבתו:

ובש"ע בסימן שי"ח נפסק להלכה דהיתה ידו מלאה פירו' והוציאה לרשו' הרבים בשוגג מותר להחזירה לאותו חצר ואסור להושיטה לחצר אחרת במזיד אסור להחזירה אף לאותו חצר וי"א דה"מ כשהוציא מבעוד יום אבל אם הוציאה משחשיכה מותר להחזירה שלא ישליכה מידו ויבוא לידי חיוב חטאת בד"א כשהוציאה לרשו' הרבים אבל אם הוציאה לכרמלית בכל ענין מותר להחזירה:

והנה להשליך החפצים מידו לרשו' הרבים אף שהוציאם מבעוד יום לד"ה אסור אף דהוי הנחה בלא עקידה דהרי העקירה היתה בהיתר מבעוד יום מכל מקום שבות הוי ואף דמריש שבת דחשיב הנחה לחודי' ועקירה לחודי' פטור אבל אסור משם אין ראיה דהתם מבין שניהם נעשית המלאכה עכ"פ ומש"ה פטור אבל אסור כאשר פי' רש"י במשנה שם בד"ה ושנים שהן ארבע מבחוץ וז"ל שנים מהתורה הוצאה והכנסה דעני העומד מבחוץ ושנים מדבריהם כשהמלאכה נעשית על ידי שניהם זה עוקר וזה מניח לכתחלה אסור ואם עשה פטור כדיליף בגמ' שנים שעשאוהו פטורים ע"כ וכדאי' בשבת בדף קנ"ג ע"ב כל שבגופו חייב חטאת בחבירו פטור אבל אסור וכאשר פירש שם רש"י דע"י חבירו הוי שנים שעשאוהו ופטור אבל אסור אבל בנ"ד העקירה היתה בהיתר לגמרי. אך עכ"ז כיון דנעשה על ידי עקירה והנחה אף שהעקירה נעשית בהיתר לגמרי כיון שהנחה הוי בשבת יש כאן משום שבות ולא עוד אך אף שמבעוד יום הוציא לכרמלית דהוי שבות דשבות דעקירה היתה בהיתר והנחה הוי בכרמלית גם כן אסור כאשר יבואר לקמן:

והנה כל זה בהושיט ידו מלאה פירו' ועתה נחזי מאי יהיה הדין בהוציא מעצמו פירו' לרשו' הרבים או לכרמלית מאי יהי' דינו היכא שהוציא ועדיין לא עמד ולא עשה הנחה מאי יהיה דינו בשוגג או במזיד הנה נראה דבודאי אף במזיד לא נוכל לומר כמו בהושיט ידו מלאה פירו' דאסור להחזירה דשם אנו אומרים דאסור להחזירה ויחזיק כן היד עד למוצאי שבת דכל זמן שלא השליך הפירו' מידו אין כאן הנחה ואין כאן חיוב אבל מי שהוציא בעצמו הפירו' לרשו' הרבים אם לא נתיר לו להחזיר הפירו' כיון שיעמוד ברשו' הרבים יהי' חיוב חטאת וסקילה וזה בודאי לא נוכל לומר שיהלך בכל יום השבת ברשו' הרבים ולא יעמוד דהוא דבר שאי אפשר וע"כ מחויב לחזור ולרוץ לביתו טרם שיעמוד ברשו' הרבים ויעש' הנח' דהנחת גופו כהנחת חפץ דמי.

וכן ראיתי לדגול מרבבה דכתב כן בסימן רס"ו על הדין המבואר שם דמי שהחשיך לו בדרך ויש עמו חפצים מניחו על החמור כשהיא מהלכת או לחש"ו ואם אין אתו אחד מכל אלו יטלטלנו פחות פחו' מד' אמו' כמבואר בשבת בדף קנ"ג ואית' שם בס"ח דיש אומרים דדוקא מי שהחשיך לו בדרך שהי' סבור שעדיין יש שהו' ביום אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשיכה ושכח והוציא לרשו' הרבים לא התירו לו שום אחד מהדרכים אלו וכתב במ"א ס"ק י' וז"ל סמוך לחשיכה אבל מבעוד יום שרי ומ"מ צריך עיון דהא בע"ז קאמר המוציא כיס בשבת משמע דאפילו הוציאו בשבת עצמו שרי ואפשר דהתם איירי בשוכח והכא במזיד (ופירש"י דהאי מזיד היינו כיון שיצא מביתו סמוך לחשיכה הוי כמזיד):

והנה כוונת המ"א להקשו' מע"ז בדף ע' שהביא בס"ק הקודם דאית' שם אמר רבא אמר לי איסור גיורא כי הוינא בארמיותן אמרינן יהודאי לא מנטרי שבתא דאי מנטרי שבתא כמה כיסי משתכחא בשוקא ולא ידענא דסביר' להו כר' יצחק דאמר ר' יצחק המוציא כיס בשבת מוליכו פחו' פחו' מד"א ופירוש הדברים דאיסור גיורא אמר דמתחלה כשהי' עכו"ם הי' סובר שישראל אינם שומרים שבת שאילו שומרים שבת כמה כיסים היו נמצאים בשבת מי ששכח אצלו כיס יזרקנו בשבת בשוק ולבסוף נודע לו דאיכ' תקנה שיוליכו פחו' פחו' מד' אמו' (ושם אי' הלשון המוציא כיס בשבת אבל בשבת בדף קנ"ג אמר ר' יצחק האי דינא על מי שהחשיך לו בדרך) והוכיח המ"א דאף במוציא כיס בשבת עצמו גם כן התירו לו לטלטל פחות פחות מד' אמו':

וע"ז כתב הדגול מרבבה וז"ל דברי המ"א תמוהים וגם נגד הדין שאם הוציא בשבת ועבד עקירה מרשו' היחיד א"כ איך אמרו מוליכו פחו' פחו' מד' אמו' הרי תיכף כשעמד תוך ד' אמו' הוי הנח' ברשו' הרבים. וא"כ עביד עקירה ברה"י והנחה ברשו' הרבים ויש כאן הוצאה ממש ומחויב סקילה ומי שמוציא מרשו' היחיד לרשו' הרבים בשבת אין לו תקנה אלא לרוץ ולחזור לאותו רה"י שהוציא משם יעו"ש ברמב"ם בפרק י"ג מהל' שבת הלכה ח' וצ"ל דהמג"א מיירי בעקר חפץ להוליכו מזויות לזויות בשבת ושוב הוציא עיין במסכת שבת בדף ז' ע"ב עכ"ד הדגול מרבב':

ושאלני המופלג ר' ראובן נעלקין דא"כ איך יפרנס הד"מ דברי הגמ' בע"ז הדין דהמוציא כיס בשבת דמוליכו פחו' פחו' מד"א וגם אם שכח אצלו חפץ אינו חייב משום שבת והנה מה שהקשה דאיך יפרנס הדגול מרבבה דברי הגמ' הנה הדגול מרבבה בודאי מפרש גם דברי הגמ' כן דמתחילה הי' אצלו הכיס להוליכו מזויות לזויו' כדרך כל לובשי כיסים לילך עמו ואח"כ שכח והוציאו לרשו' הרבים אך מה שהקשה הדגול מרבבה ותמה על המ"א דע"כ יהי' מוכרח לרוץ לביתו דאל"כ יתחייב משום שבת זה בודאי תימה לתמיהתו דכיון דמיירי דהוי שוגג והיינו שלא ידע שהכיס אצלו א"כ אף בעקר ע"מ להוציאו אין כאן חיוב כדאי' בב"ק בדף כ"ו הכיר בה ושכחה ועמד ונפלה לענין שבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה פירוש והנחה שנעשה על ידי עמידתו כיון ששכח אם הית' אבן בחיקו פטור מקרבן דלא הוי מלאכת מחשבת וכדאי' בתוס' בשבת בדף י"א גבי לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא וכתבו בתוס' בד"ה שמא ישכח ויצא וז"ל אליבא דרבא דאמר לא גזרו גזירה לגזירה אין לפרש שמא ישכח המחט דאפילו יצא ליכא איסור דאוריי' כדאי' בפ"ב דב"ק בדף כ"ו הכיר בה ושכחה לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה יעו"ש:

והנה הא דאמר ר' יוחנן המעביר חפצים מזויות לזויו' ונמלך עליהם והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך הוא גם כן משום דלא הוי מלאכת מחשבת שלא היתה מלאכת מחשבת שלא היתה כוונתו להוציאה לחוץ בשעת עקירה ומכ"ש היכא שלא ידע כלל שיש אצלו חפץ אף שידע מתחלה מכל מקום בשעת הוצאה לא ידע ולא משכחת לה דין הדגול מרבבה שיהי' מוכרח לחזור ולרוץ לביתו ובאם לא יתחייב משום שבת רק בשגגת שבת וידע שהחפץ אצלו אך מי הביאו לדוחק כזה למוקי בשגגת שבת כדי להקשות מדוחק וברור דהמ"א מיירי בשגגת חפץ שלא ידע שהחפץ אצלו וגם שגגת שבת לא שכיח כלל:

והנה עוד משכחת לה דין הדגול מרבבה בעיר מעורבת וידע שהחפץ אצלו ונשאו לחוץ והגידו לו שנפסק העירוב דלכאורה בזה הוי הדין של הדגול מרבבה דמחויב לרוץ לביתו ובאם לאו יתחייב משום שבת אם לא בפינה מזויו' לזויו' ונמלך עליו והוציאו דכאן שפיר ידע שהחפץ אצלו:

אך באמת גם בזה לא יתחייב משום שבת כדאי' בשבת בדף ע"ג כסבור שהיא רה"י ונמצאת רשו' הרבים רבא אמר פטור אביי אמר חייב רבא אמר פטור דהא לא נתכוין לזריקה דאיסורא אביי אמר חייב דהא נתכוין לזריק' דעלמ' והלכתא כרבא וטעם הדבר דחיובא דשבת הוא רק כשנתכוין למלאכה וסבר שמלאכה זו מותרת או שסבר שהיום חול אבל היכא שסובר שזאת היא רשו' היחיד לפי דעתו אין זה מלאכה כלל דמעביר מרשו' היחיד לרשו' היחיד אין זה מלאכה:

והנה הכסף משנה כתב בפ"א מהלכו' שבת הלכה ח' על מה שכתב הרמב"ם דאם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרשו' הרבים שהוא פטור וכתב ע"ז הכסף משנה וז"ל כתב הרמ"ק אם כדבריו כן הוא שלא נחה האבן במקום שרצה שתנוח אפילו נתכוין לזרוק לרה"ר ועברה האבן אמה אחת יותר פטור דהא לא אתעביד מחשבתו והכי הוי לי' לפרש נתכוין לזרוק בכרמלית ונמצא אותו מקום רשו' הרבים פטור אע"ג דאיתעביד מחשבתו כיון דלא אתכוין לזריקה דאיסור' פטור עכ"ל:

אך הנה המגיד משנה שם בד"ה נתכוין לעשו' דבר המותר הביא וז"ל זה מחלוקת אביי ורבא ופסק כרבא ויש שפירשו נתכוין לחתוך תלוש זה וחתך מחובר זה ועיקר הפירוש נתכוין לחתוך איזה דבר כסבור שהיא תלוש ונמצא מחובר ואפ"ה פטור ולזה הסכים הרמב"ן עכ"ד:

הנה הביא שני דיעו' בנתכוין לחתוך דבר זה וכסבור שהוא תלוש ונמצא מחובר דלדיעה אחת חייב ותמוה עליהם מסוג' הגמר' הנ"ל דכסבור שהוא רשו' היחיד ונמצא שהוא רשי' הרבים דלרבא פטור ואין חילוק בין אם נתכוין לזרוק באותו מקום וכסבור שהוא רה"י ונמצא שהוא רה"ר או נתכוין לתלוש דבר זה וכסבור שהוא תלוש ונמצא מחובר דלפי דעתו שהוא תלוש ג"כ אין כאן מלאכה וצריך לדחוק לשיטתם דגם שם מיירי שחפץ לזרוק לרה"י ונפל לרה"ר והיא דוחק דלישנ' דגמ' אינו כן אך כסבור שהיא רה"י ונמצא רה"ר:

ולדינא בודאי הישא שכסבור שהוא רה"י ונמצ' רה"ר פטיר וא"כ היכא שהוציא בעור שהוא מעורבת ונודע לו שיפסק העירוב גם כן אין הדין שיחזור תיכף לביתו כדברי הגדול מרבבה כדי שלא יתחייב משום שבת דגם בזה לא יתחייב ועיירו' שלנו בלא"ה אין דינם כרה"ר ולקמן יבואר:

עוד אפשר לומר על דין הדגול מרבבה אף היכא שיהיה חייב משים שבת כגון בזדון מלאכה ושגגת שבת מכל מקום בכה"ג היכ' שהוציא החפץ מרה"י לרה"ר אין הדין שירוץ תיכף לביתי קודם שינוח אך איכא עצה דיוכל לזרקו כלאחר יד ואח"כ להוליכו פחו' פחו' מד' אמו' וכן בההוא דינא דע"ז בדף ע' מי שיש אצלו כיס בשבת שהדין דמוליכו פחו' פחו' מד' אמו' שהביא המ"א ראיה מדין זה כנ"ל אף אם הי' זדון מלאכה ושגג' שבת יש עצה לזרקו כלאחר יד ואחר כך להוליכו פחו' פחו' מד' אמו' דהמנהג שלהם היה שהכיסים היו חגורים על גופם ואפשר לזרקו כלאחר יד:

וכן צריכין אנחנו לומר כן בסוגי' הש"ס בשבת בדף קנ"ג ע"ב גבי מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לעכו"ם. וקאמר שם דעוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה דמוליכה פחו' פחו' מד' אמו' ואחר כך אית' שם אמר רב אדא בר אהבה היתה חבילתו מונחת לו על כתיפו רץ תחתיו עד שמגיע לביתו ומקשה סוף סוף כי אתי' לביתו אי אפשר דלא קאי פורתא וקא מעייל מרשו' הרבים לרשו' היחיד ומתרץ דזרק לי' כלאחר יד:

והנה האי קושי' קשה ג"כ על הך דינא דמי שהחשיך לו בדרך איכא עוד עצה לטלטלו פחו' פחו' מד' אמו' מה יעשה היכא שיבוא לביתו וכן הקשו בתוס' בד"ה סוף סוף וז"ל תימא כד שרינן להוליכו פחו' פחו' מד' אמו' תקשו לי' נמי הכי ע"כ ובאמת שם קשה יותר דגבי חבילה לא מקשי רק כי מטי לביתו אי אפשר דלא קאי פורתא. אבל שם גבי כיס קשה יותר כיון דמוליכו פחו' פחו' מד' אמו' הוי הנחה בכל פעם וכיון דנושאו אח"כ לביתו הוי הכנסה מרשו' הרבים לרשו' היחיד:

והנה התוס' לא הקשו רק דהוי מצי להקשו' גם שם כן אבל אליב' דאמת בודאי ע"כ צ"ל דכמו דמתרץ הגמ' בהיתה חבילתו מונחת לו על כתיפו דזרק לי' כלאחר יד ע"כ גם שם גבי כיס יתורץ כן דזרק לי' כלאחר יד:

אף דלכאורה נראה רק גבי חבילה על כתיפו משכחת לה כלאחר יד כאשר פירוש רש"י בד"ה כלאחר יד שלא כדרך זריקה כגון מכתפיו ולאחוריו אבל בכיסו לא שייך זה אך נראה דהמנהג היה כנ"ל שהכיסים היו חגורים על גופם ומתיר החגורה והוא נופל והוי ג"כ כלאחר יד וכן כיס מעו' שמונח בתוך בתי יד של בגדים אם אפשר להוציא הבית יד לחוד והכיס נופל הוי גם כן זריקה לאחר יד או היכא שפושט מעליו הבגד ומהפכו והכיס נופל הוי ג"כ זריקה כלאחר יד ולקמן יבואר עוד:

והנה לפי מאי דקאמר הגמ' כי מטי לביתו אי אפשר דלא קאי פורתא לכאורה נראה דאין מקום לדברי הדגול מרבבה דהיכא דמוציא חפץ מביתו בשבת לרשו' הרבים דיוכרח לרוץ בחזרה לביתו שלא יתחייב על הוצאה מרשו' היחיד לרשו' הרבים ולפי דברי הגמר' הנ"ל אין עצה להנצל מחיוב הוצאה דבלא"ה כי מטי לביתו אי אפשר דלא קאי פורתא:

אך באמת הך אי אפשר דלא קאי פורתא אינו מדינא רק חשש וגם אף היכא דמטי לביתו וקאי פורתא טרם שיכנס לא הוי זאת הנחה ממש דיחשב אחר כך עקירה דזה לא הוי כעומד לפוש וראיתי אח"כ בפ"מ בסימן ס"ו באשל אברהם ס"ק י"א דמתחלה רצה לומר דהך אי אפשר דלא קאי פורתא לא הוי מד"ת דלא הוי עמידה ממש נחייב עלי' רק כעומד לכתף יעו"ש וא"כ שפיר בשכח והוצי' חפץ מרשו' היחיד לרשו' הרבים אולי היה כאן חיוב דאו' היה מחוייב לחזור ולרוץ לביתו כדי שלא יתחייב מדאוריי' אף דאי אפשר דלא קאי פורתא כי מטי לביתו מכל מקוה עי"ז ליכא חיוב דאוריי':

אך כבר בארנו דאף אם יעמוד ברשו' הרבים ג"כ ליכ' איסור' דאוריי' רק איסור' דרבנן ולא יועיל בזה מה שירוץ לביתו דעדיין יהיה איסור' דרבנן משום דאי אפשר דלא קאי פורת':

ועתה נעיין לענין דינא מי שמצא אצלו חפצים ששכח והוציא להרחוב בעיר שאינה מעורבת.

הנה בשבת בדף קנ"ג אית' דמי שהחשיך לו בדרך ויש עמו כיס מניחו על חמורו או על חש"ו ור' יצחק אמר דיש עוד עצה אחרת להוליך פחו' פחו' מד' אמו' וכאשר פסקו הפוסקים אין לעשו' עצה דר' יצחק רק היכא דאין עמו חמור ולא חש"ו. ואחר כך אית' שם דאמר רב אדא בר אהבה היתה חבילתו מונחת לו על כתפיו רץ תחתיו עד שמגיע לביתו והר"ן כ' בשם הרב המגיד דדוק' בחביל' התירו לרוץ עמה משום שאין הדרך לרוץ בחבילה ומאן דעביד הכי אית לי' היכיר' אבל רץ בכיס לי' ליה היכיר' ואסור (פירוש דחיישינן שיבוא לטלטל ד' אמו' ויעשה הנחה אח"כ) והרב המגיד כ' בשם הרמב"ן דה"ה לכיסו מהני האי חזקה לרוץ עמה ובש"ע בסימן רס"ו סעי' י"ב הביא אלו השני דעו':

והמג"א כ' בס"ק י"ח דאף למאן דמתיר גם בכיס לרוץ תחתיו היינו במקום שאינו יכול להוליכה פחו' פחו' מד' אמו' כגון שמתייר' מליסטים ומסיק דלדידן דאין לנו רשו' הרבים אפשר דבכל ענין מותר יעו"ש:

והנה מבואר מדבריו דעכ"פ עצה זו להוליך פחו' פחו' מד' אמו' הוא עצה טובה יותר מלרוץ תחתיו ולא יעמוד ולשיטתו צ"ל דבמאי דבחבילה על כתיפו התירו לרוץ תחתיו ולא להוליך פחו' פחו' מד' אמו' משום דשם הוי טורח גדול להלך במשאוי על כתיפו פחו' פחו' מד' אמו' אבל היכא דאפשר להוליך פחו' פחו' מד' אמו' הוא טוב יותר מלרוץ תחתיו:

וכן מוכח בגמ' שם דמקשה על מאי דקאמר דמניחו על החמור כשהיא מהלכת ומקשה דאי הכי אפילו חבירו נמי ומתרץ כל שבגופו חייב חטאת בחבירו פטור אבל אסור וכאשר פירוש רש"י שם כיון דהמלאכה נעשי' מבין שניהם וקשה אמאי לא מקש' יותר דהא יכול לעשו' על ידי עצמו באופן שלא יעמוד כלל לשיט' האומרים דגם בכיסו מהני הך עצה אלא ע"כ דעצה זו גרע טפי:

והנה נעיין בעצמינו איזה דבר נקל יותר לענין שבת ונעיין בכל דבר מה איסור יש בו:

והנה מאז שאלני הרב המה"ג אבד"ק קראסניבראד ז"ל אם מעביר ב' אמו' ברשו' הרבים אם הוי כאוכל חצי שיעור והשבתי לו שאין דינו כאוכל חצי שיעור דבאוכל חצי שיעור עכ"פ אכילה הוי אך שאין בה כשיעור אבל כאן מעביר ב' אמו' אין כאן מלאכ' כלל וגם לטעם דאית' ביומ' דחצי שיעור אסור משום דחזי לאצטרופי גם זה לא שייך לומר דחזי לאצטרופי כשיעביר עוד ב' אמו' יהיה חייב דהא כל זמן שלא עשה הנחה רק עקירה לא שייך לומר דחזי לאצטרופי אם יעביר עוד ב' אמו' יהי' חייב דהרי אף אם יעביר ד' אמו' בלא הנחה אינו חייב ואם עשה הנחה ג"כ לאחר שהעביר ב' אמו' שוב אינו חזי לאצטרופי דאף כשיעביר עוד ב' אמו' לא יתחייב כיון דכבר הנחה הראשונה מפסקת ביניהם ואין בו איסור דחצי שיעור שלר' יוחנן אסור מדאוריי' רק משום שבו' אסור:

והנה אם שכח אצלו חפץ ונזכר ברשו' הרבים אף אם יעמוד וינוח שמה כבר בארתי לעיל שאין כאן איסור דאוריי' כיון שלא ידע שיש אצלו חפץ ונעיין אם יהיה בו משום שבות עכ"פ היכא דעתה כשנזכר יעמוד ויעשה הנחה ואיזה שבות יהי' כאן:

והנה בלחם משנה בפ"א מהלכו' שבת כתב על מה שכתב הרמב"ם נתכוין לעשו' דבר המותר ועשה דבר אחר כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום וכתב שמלשון הרמב"ם נראה דאין בזה פטור אבל אסור ג"כ אך שהוא מותר לגמרי והקשה עליו דתימא דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור וכתב דאפשר דאין זה כלל רק לדברים השנוים במשנה. אך עדיין הקשה דבשבת בדף ע"ג אית' דנתכוין להגבי' את התלוש יחתך את המחובר פטור אבל אסור יעו"ש דבריו באריכו':

ובאמת דבריו הקדושים נפלאים ממנו. א') מאין הוציא מלשון הרמב"ם שאין כאן פטור אבל אסור ואי משום דכ' דאינו חייב כלום הוא רק לענין חיוב וגם מה שהביא מדברי הגמ' בדף ע"ג דאית' פטור אבל אסור בגמ' שלנו לא נמצא כן:

וחוץ מזה תמוהים לי דבריו הקדושים דמאי שייך בנתכוין לדבר המותר ועשה דבר איסור פטור אבל אסור. דפטור אבל אסור הוא רק היינו אף שאינו חייב בדבר הזה מ"מ אסור לעשותו לכתחילה וזה שייך בשאר דברים אבל לענין שוגג שנתכוין לעשו' דבר המותר ועשה דבר איסור מאי שייך בזה פטור אבל אסור מאי דהוי הוי ולענין קרבן אין נ"מ דבלאו הכי אינו חייב קרבן ולכתחלה לא משכחת לה שאם ידע שהוא איסור הרי אף קרבן יתחייב ואם לא ידע שהוא איסור והוא סבור שמותר הרי יעשה אותה ולפי דברי הלחם משנה מבואר זאת בגמר' דבמתכוין לדבר המותר ועשה דבר איסור פטור אבל אסור ואינו מובן כלל דמאי נ"מ בזה אם הוא אסור לכתחלה או לא:

אך הוי נ"מ לנ"ד כגון לענין עקירה והנחה היכא שלא נתכוין לעשו' עקירה ששכח הכיס אצלו ולא ידע והוציאו או סבור שהעיר מעורבת ונפסק העירוב כנ"ל דגם זה הוי לא נתכוין לעשו' מלאכה דבכל אלו לא הוי כוונתו לעשו' עקירה דלא הוי מלאכ' מחשבת דאם נימא דאע"ג דלא נתכוין לעשו' מלאכה פטור אבל אסור היינו אסו' לעשו' הנחה אח"כ דכשיעשה הנחה אח"כ יהי' מלאכה שלמה אף דלא הוי מלאכת מחשב' שלא נתכוין לעשו' המלאכה דפטור אבל אסור ואסור לעשו' הנחה שעי"ז יעשה מלאכה שלא בכוונה אבל אם היכא דלא נתכוין לעשו' מלאכה מותר לגמרי ואין כאן איסור כלל שפיר יכול לעשו' הנחה לכתחלה דאף דעל ידי הנחה זו נעשית מלאכה מכל מקום כיון דלא נתכוין לעשו' מלאכה אין כאן שום איסור כלל ואי משום דעכ"פ עתה עושה עכ"פ הנחה הא הנחה בלא עקירה לאו כלום הוא ואינו דומה לריש שבת דעקירה לחוד והנחה לחוד פטור אבל אסור דהתם זה עשה עקירה וזה עשה הנחה ובין שניהם נעשה מלאכה גמורה ומש"ה פטור אבל אסור כאשר כתב רש"י במשנה ראשונה בד"ה ושנים שהן ארבע מבחוץ אבל הנחה לחוד לאו כלום הוא:

אך כאשר בארנו בראשית דברינו דהנחה לחודי' בלא עקירה ג"כ אסור אף שעקירה היתה בהיתר לגמרי דהרי בהיתה ידו מלאה פירות והוציא' לחוץ אף שהוציאה לחוץ מבעוד יום דאז הוי היתר גמור אעפ"כ אסור להשליך החפצים לרשות הרבים אף דהוי הנחה בלא עקירה ואין לומר דהתם בידו מלאה פירו' הוי הטעם מאי דאסור להשליך מידו הפירו' לרשו' הרבים כיון דהוא עומד ברשו' היחיד דהרי אדם עומד ברשו' היחיד ומטלטל ברשו' הרבים כדאיתא בעירובין בדף צ"ח וכאשר הביאו התוס' כאן בדף ג' ע"ב בד"ה מהו וגם גוף הזריקה מידו לרשות הרבים ג"כ אין איסור דהרי ידו הוי מקום פטור ומאי דבעי אביי ידו של אדם מהו שתעשה ככרמלית כתבו התוס' בד"ה הנ"ל דלא הוי כרמלית אלא לענין הרשות שהגוף שם היינו היכא שהגוף במקום אחד והיד במקום אחר לענין זה חשיב היד ככרמלי' שלא להכניס ממנו לרשו' שהגוף שם אבל לענין הרשו' שהיד שם מחשב היד מקום פטור ומותר לזרוק ממנה לרשו' הרבים וכאשר כתבו התו' בעירובין בדף ב' בד"ה לא יעמוד אדם יעו"ש וע"כ מאי דהוי שבות שם כשישליך החפצים מידו לרשו' הרבים הוא משום דבזה ישלים ההוצאה מרשו' היחיד לרשו' הרבים שהוציא הפירו' מרשו' היחיד ועתה ישליך אותם לרשות הרבים אף דעקירה הראשונה הית' קודם שבת וא"כ מכ"ש היכא דהיתה העקירה בשב' גופא אף שלא ידע שהי' החפץ אצלו ולא נתכוין למלאכה מ"מ לא גרע מאילו עשה זאת קודם שבת וגמר בשבת מ"מ כיון שעת' יעשה הנחה הוי שבות:

וא"כ שוב אין נ"מ בנתכוין לדבר המותר ועשה דבר האיסור אם הוא פטור אבל אסור או שאין כאן איסור כלל דמאי דהוי הוי כנ"ל ואי משום היכא דעשה עקירה בלא כונה כנ"ל ויהי' נ"מ אם מותר לעשו' הנחה דאם נימא דנתכוין לדבר המותר ועשה דבר איסור אין כאן איסור כלל יהי' מותר לעשו' הנחה גם לזה אין נפק מינ' דהא הנחה לחודה ג"כ אסור אף שהי' העקיר' בהיתר לגמרי קודם שבת:

אך עדיין יהי' נ"מ דידוע דטוב יותר לעשות שבות אחד מלעשות שני שבותים וכאשר כתב הברטנורא בשבת בדף ל"ה על קושית התוס' שם בד"ה בעי סכינא למפסקי דהקשו דא"נ סובר ר"א כר' נחמי' שרי דטלטול סכין אינו אסור אלא מדרבנן ותירץ הברטנורא דשני שבותים לא התירו טלטול הסכין וחתיכ' החבל יעו"ש:

וא"כ יהי' נ"מ לנ"ד היכא שלא ידע שיש אצלו חפץ ושכח והוציאה לרחוב ונזכר שיש אצלו חפץ שיש לפניו שני דרכים או לזרוק החפץ מידו או לחזור ולהכניסו לביתו ולא יעמוד בנתים שכבר הבאנו לעיל דברי הדגול מרבבה דמחייב לחזור ולהכניסו לביתו קודם שיעמוד שלא יתחייב משום שבת אך אנחנו בארנו לעיל דלא יתחייב כיון שלא ידע שיש אצלו חפץ ולא נתכוין לעקירה אך לפי זה עכ"פ יהי' צריך לחזור ולהכניסו לביתו ולא לזרקו מידו דאף דזה ג"כ הוא קצת שבות מה שירוץ ד' אמו' בלא עקירה והנחה וכאשר בארנו לעיל דהאי עצה דהי' חבילה על כתיפו דירוץ תחתיו עד שיגיע לביתו הוא עצה גרוע עוד מטלטול פחות פחות מד' אמו' וכל שאפשר לעשו' בפחו' פחו' מד' אמו' עדיף מלרוץ תחתיו ד' אמו' אף שלא יעשה עקירה והנחה וא"כ ה"ה זה ששכח והוציא חפץ וירוץ ויכניסו לביתו אף שלא יהי' עקירה והנחה מ"מ הוי שבות מה שירוץ עם החפץ ד' אמו' מ"מ עדיף זה מלזרוק החפץ דכשיזרוק החפץ יעש' שני שבותים שהנח' עושה עתה בכינה וכאשר בארנו לעיל גם זה הוי שבות מאי שעושה הנחה אף שהעקירה היתה בהיתר:

ועוד שבו' אחד יש כאן שעוש' עקיר' עם הנח' מלאכ' שלימ' אף שעקיר' הית' שלא במתכוין מ"מ בנתכוין לדבר היתר ועשה דבר איסור ג"כ הוי פטיר אבל אסור ויש בו שבות עכ"פ:

וגם שבות זה לחוד דעש' מלאכ' שלימ' אף שלא במתכוין בודאי גרע מזה שרץ תחתיו ומכניסו לביתו בחזר' ואינו עומד כלל דשם אינו עושה מלאכה כלל אף שהוא גרע מלהוליכו פחו' פחי' מד' אמו' שאני התם דבמעביר בפחו' מד' אמו' אין כאן מלאכה כלל ג"כ כנ"ל בארוכה אבל בשכח חפץ אצלו עשה מלאכה אך שלא נתכוין ובזה פטור אבל אסיר:

וא"כ שפיר הוי נ"מ לענין זה היכא שנתכוין לדבר המותר ועשה דבר איסור אם הוא פטור אבל אסור ולפי דברי הלחם משנה מבואר זאת בגמרא דבזה פטור אבל אסור:

אך עדיין אפשר לספק דזה הוא היכא דהרשו' היחיד פתוח ויוכל לרוץ מרשו' הרבים לביתו שלא יעמוד כלל זה הוא טוב יותר משיגמור ההנחה ברשו' הרבים אף שלא יהי' חייב אבל כיון שביתו סתום בדלת ויצטרך לעמוד מעט כדאי' בגמ' הנ"ל דכי מטי לביתו אי אפשר דלא קאי פורתא ויהי' הנחה ואם יעמוד פורתא ויהי' הנחה שיב יהי' שני שבותים שגומר ההוצא' מרשו' היחיד לרשות הרבים ושוב אח"כ כשמכניס לביתו הוי הכנסה שמכניס מרשו' הרבים לרשו' היחיד ניהו דהך אי אפשר דלא קאי פורתא לא הוי הנחה ממש כאשר בארנו לעיל דלא הוי כעומד לפוש רק כעומד לכתף כנ"ל מ"מ שבות הוי כנ"ל כיון דקאי פורתא אסור מדרבנן וא"כ הוי ג"כ כמה שבותים מה שנושא ד' אמו' ברשו' הרבים אף דלא הוי עקירה והנחה מ"מ הוי שבות כנ"ל דזה התקנ' לרוץ תחתיו גרע עוד ממוליך פחו' פחו' מד' אמו' כנ"ל וגם אח"כ כשיעמוד פורתא יהי' שוב שני שבותים וטוב יותר שיזרוק החפץ מידו שלא יהי' רק שבות אחד שעשה מלאכה בלא מתכוין כיון שלא נתכוין לעקירה:

אך עכ"ז אפשר דשבות זה לזרוק עתה ולעשו' הנחה גרע טפי מלחזור ולרוץ לביתו דכשיזרוק עתה הוי מלאכה ממש עקירה עם הנח' אך שהי' בלא מתכוין אבל כשירוץ לביתו באמת לא יהי' מלאכה כלל דאף דקאי פורת' לא הוי הנחה באמת. ואף אם יהיו שני השבותים שוים טוב יותר לרוץ לביתו ולא יצטרך לזרוק ברשו' הרבים:

והיכא דאפשר לזרוק החפץ כלאחר יד בודאי טוב יותר לזרקו כלאחר יד דלא יעשה הנחה כלל ולא שירוץ לביתו דזה הוי שבות כנ"ל שיעביר ד' אמו' ברשות הרבים אף בלא עקירה והנחה מ"מ היכא שיהי' לו הפסד מותר לו לחזור ולכנס לביתו שבמקום הפסד התירו בהיתה חבילתו על כתיפו לרוץ תחתיו ולא לזרקה אך המ"א כתב דהיכא דאיכא עצה להוליך פחות פחו' מד' אמו' עדיף טפי וכאן לא הוי עצה זו דהיכא דיהלך פחו' פחו' מד' אמו' ע"כ יעשה הנחה ויגמור הוצאה מרשי' היחיד לרשו' הרבים כנ"ל דהיא שבות אף דהעקירה היתה שלא במתכוין וגם אח"כ יעשה שבות מה שיעביר ברשו' הרבים פחו' פחו' מד' אמו' ולכן טוב יותר לחזור ולרוץ לביתו:

אך כל זה היכא שלא עמד בנתים אבל היכא שעמד בנתים כגון שעמד להטיל מים וכדומה אז בודאי לא יוכל לחזור ולרוץ לביתו מאחר שכבר עשה הנחה כשיחזור ויכניסו לביתו יעשה הכנסה מרשו' הרבים לרשו' היחיד עם עקירה והנחה דאחר שעמד ויחזור ויהלך הוי עקירה חדשה:

אך היכא דאפשר לזרקו כלאחר יד וא"כ אפשר לחזור ולרוץ לביתו ולא יעמוד בנתיים וכשיבוא לביתו יזרקנו דלאחר יד ויש לספק אם יש להתיר בזה כמו דמתירין גבי היכא שהי' לו חבילה על כתיפו ובש"ע לא נתבאר דין זה בסי' רס"ו ובט"ז ס"ק ד' נראה דאוסר אך מפשטות הסוגיא והתוס' שם נכאה דמותר:

וראיתי א"כ בפ"מ בסי' רס"ו במשבצות זהב בס"ק ו' הביא וז"ל ועיין פרישה דקדק מרש"י בשבת בדף קנ"ג ע"ב בד"ה רץ וכל כמה דלא עמד לפוש לית עקיר' באיסור דדוקא שנזכר מבעוד יום הא נזכר משחשיכה ועמד כך אף רץ מ"מ עקירה באיסור אסור והנך רואה שהט"ז ומ"א לא ס"ל הכי דאף בשבת כה"ג כל דלית עקירה והנח' באיסור התירו לו משום פסידא יעו"ש דברי הפ"מ:

הרי דהפ"מ הביא פלוגתא בזה וכתב דלדעת הפרישה כל היכא שעמד פעם אחת וכבר הי' הנחה לא התירו לו לרוץ אח"כ ולא התירו לו רק היכא שלא עמד כלל אבל היכא שעמד משחשיכה שעשה עתה עקירה לא התירו נו לרוץ תחתיו אף שלא יעשה אח"כ הנחה אבל בשיטת הט"ז והמ"א סובר הפ"מ דאף בנזכר בשבת ועמד מתחלה כיון שלא יהי' אח"כ הנחה באיסור התירו לו לרוץ:

אך בזה שוב טוב יותר ולנו פחו' פחו' מד' אמות עד שיביאו לביתו כדברי המ"א שזה טוב יותר מלרוץ ארבע אמו' בלא עמידה בנתיים דמה שיעשה הנחה ע"י שיעביר פחו' פחו' מד' חמות לא איכפת לי' כאן דבלא"ה כבר עמד:

והנה על מה שהבאנו לעיל דהיכא דשכח והוציא חפץ לחוץ ועדיין לא עמד ברשו' הרבים דהדין דיחזור וירוץ לביתו כפי דברי הדגול מרבבה שלא יהי' עליו חיוב חטאת ולפי דברינו אף שלא יהי' עליו חיוב חטאת מ"מ יעבור על שבות שהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אף שלא כיון להוצאה מ"מ פטור אבל אסור כנ"ל:

עדיין יש לעיין בזה אם יש לחלק בין היכא שחוזר לביתו או שהולך לרשות היחיד אחר דכל שלא יעמוד ברשות הרבים ולא יעשה הנחה ברשות הרבים וילך לרשות היחיד אחר הוי כחזר לאותו רשות כיון שלא הי' הנחה ברשות הרבים:

אך עכ"ז אפשר לומר דמחוייב דוקא לחזור לאותו רשות היחיד כמו בהוציא ידו מלאה פירות לרשות הרבים בשוגג דמותר להחזיר לאותו חצר ואסור להושיט לחצר אחרת משום דכשיחזור לאותו חצר שהוציא ידו משם לא נתקיימה מחשבתו אבל להושיט לחצר אחר נתקיימה מחשבתו ואיכא למגזר יותר וא"כ נרא' דה"ה כאן כן הוא דמותר להחזירו לאותו חצר:

והנה המ"א הביא בסי' שמ"ח בס"ק א' וז"ל הרמב"ם כתב דדוקא כשהית' כוונתו מתחל' להוציא' לחצר ההוא אסור להכניסה שם כדי שלא תתקיימה מחשבתו שחשב בעת ששגג אבל ברש"י משמע אפילו נתכוין להוציא לרה"ר אסור להושיטה לחצר אחרת דחיישינן דלמא זמנא אחריתא שדי להו לרה"ר יעו"ש:

ונראה לפענ"ד דכל זה מיירי בשגגת שבת אבל ידע שהוציא חפץ אבל היכא שלא ידע כלל שהחפץ אצלו ולא רצה להוציא כלל החפץ לחוץ לשיטת הרמב"ם בודאי מותר אף להכניסו לחצר אחרת שהוא הולך שם דלא שייך לומר דנתקיימה מחשבתו שהרי לא הי' מחשבתו להכניסה לרה"י אחר שהרי לא ידע כלל אם החפץ אצלו ולא רצה באמת כלל להוציא מרה"י הראשון כלל ואף לשיט' רש"י דסובר דאף שלא רצה להוציאו לרה"י אחר רק לרה"ר ג"כ אסור להוציאו לרה"י אחר מ"מ בנ"ד מותר דדוקא התם דעכ"פ רצה להוציאו לרשות אחר אף שדעתי לרה"ר ועתה יוציא אותו לרה"י מ"מ נתקיימה מחשבתו שרצה להוציאו לרשות אחר והוציאו לרשות אחר אבל היכא שלא הי' כוונתו להוציאה לרשות הרבים כנ"ל אפשר דלד"ה מותר אח"כ להכניסו לרה"י אחר דלא שייך בזה לומר דנתקיימה מחשבתו:

וגם בל"ה המבואות שלנו אין דינם כרה"ר רק ככרמלית ובכרמלית בלא"ה מבואר בש"ע דמותר להושיט אף לחצר אחר' ואף דהמ"א שדי בה נרגא מ"מ היכא דלא ידע כלל שהחפץ אצלו דבלא"ה יש טעם להתיר כנ"ל יש לסמוך ע"ז:

אבל היכא דידע שהחפץ אצלו רק שהבור שהעיר מעורב' ונודע לו שנפסק העירוב שהבאנו לעיל דגם בזה אינו כאן חיוב חטאת כשיניח החפץ ברחוב דג"כ לא נתכוין בשעת עקירה למלאכה אך כבר הבאנו דאף דליכא חיוב דאורייתא מ"מ טוב יותר שיחזור וירוץ לביתו או שנימא שהרשות בידו לשוב לביתו בזה בודאי נראה דרק לביתו מותר לחזור ולא לרשות היחיד אחר דבזה שפיר יהי' נתקיימה מחשבתו מה שלקח מתחלה החפץ אצלו על דעת להכניסו לרשות היחיד אחר ודו"ק:

מעתה נשובה לדינא. א) ה כא ששכח חפץ אצלו ויצא לרחוב ונזכר שהחפץ הוא אצלו יוכל לחזור לביתו ולא יעמוד בנתיים וזה טוב יותר משיזרוק החפץ מידו דכשיזרוק החפץ מידו יוגמר ההוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים אף דלא יהי' חיוב דאורייתא כיון שלא נתכוין לעקירה מ"מ שבות גמור מדרבנן הוא. וכן יכול להכניסו לרה"י אחר אל המקום אשר הוא הולך שם ולא יעמוד בנתיים אבל היכא שידע שהחפץ אצלו שכסבור שהעיר מעורבת בכה"ג אסור להכניסו לרה"י אחר רק לחזור אל הרה"י שהלך משם:

ב) והיכא שאפשר לו לזרוק החפץ מידו כלאחר יד באופן שלא יחשב הנח' טוב יותר לזרוק החפץ מידו כלאחר יד וכלאחר יד היינו היכא שהוא חגור חגורה ואפשר להתיר הקשר והוא נופל מאליו או שהחפץ מונח בבתי ידים של מלבוש שלו באופן שיוכל להפוך הבית יד לחוץ והחפץ יפול מאליו זה הכל הוי זריקה כלאחר יד וטוב יותר לעשות כן מלחזור לביתו אבל היכא שהוא הפסד כשיזרוק החפץ ברחוב מותר לו לרוץ בחזרה עד שיגיע לביתו ולא ילך פחות פחות מד' אמות שזה אסור שהרי יגמור ההוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ע"י שיעמוד בנתיים

ג) וכל זה כשלא עמד בנתיים אחר שיצא מביתו אבל היכא שעמד בנתיים לפוש כגון שעמד להטיל מים וכדומה אז לא יוכל לחזור לביתו שיעשה הכנס' מרשו' הרבים לרשו' היחיד ע"י עקירה והנחה שכיון שעמד בנתיים הוי עקיר' וכשיניח אח"כ החפץ בביתו תהי' הנח' אך אם יוכל לזרוק החפץ מידו בביתו כלאחר יד אף שעמד בנתיים במקום הפסד יוכל לחזור לביתו ולזרוק החפצים מידו מביתו כלאחר יד כהדין דהי' לו חבילה על כתיפו דרץ תחתיו אך בזה טוב להוליך פחות פחו' מד' אמו' אם אפשר עד שיגיע לביתו:

והנה עתה בעיירות שלנו שאין דינם כרשות הרבים רק ככרמלית לכאורה יש עוד היתר לעשות שבות כל שאינו דבר שיש בו חיוב גמור דהוי שבו' דשבו' וכעין גזירה לגזירה אך לפעמים אוסרים בזה אף גזיר' לגזיר':

והנה הש"ע בסי' שמ"ח שהבאנו פתח השער בהושיט ידו עם פירו' לרשו' הרבים בשוגג מותר להחזירה לאותו חצר ולא לחצר אחרת במזיד אסור אף לאותו חצר וי"א דכשהוציא' משחשיכה מותר דשמא ישליכה ויבוא לידי חיוב חטאת בד"א כשהוציא' לרשו' הרבי' אבל לכרמלית מותר והטעם בב"י דבכרמלית הוי גזיר' לגזיר' וכתב המ"א דזה קאי על שוגג דבכרמלית מותר להושיט' אף לחצר אחרת ולא חיישינן שישליכנ' לכרמלי' דהוי גזיר' לגזיר' אבל במזיד לא הוי משום גזיר' רק משום קנס והמ"א כתב דמדברי התוס' משמע דאף בכרמלי' גזרו ולא הוי גזיר' לגזירה דכול' חדא גזיר' הוא:

והנה ע"כ אף לשיט' הב"י צריך לומר דאין לדמו' שבותים זו לזו ולפעמים גזרינן גזיר' לגזיר' דאל"כ יוקשה דאף ברה"ר גמור הוי גזיר' לגזיר' היכא דהוציא' מבעוד יום דאף אם ישליכה לרה"ר לא יהי' חייב כיון דהעקיר' הית' מבעוד יום ומפשטו' הענין נראה דאף כשהוציא' מבעוד יום אסור להושיט לחצר אחרת ועוד דשוגג הוי דומיא דמזיד ובגונא דבמזיד אסור להחזיר' לאותו רשו' בשוגג מותר להחזירו לאותו רשות ואסור להושיטה לרשות אחר:

והנה בסי' ש"ז איתא בסעי"ה דדבר שאינו רק שבו' מותר לומר לעכו"ם לעשו' והוא שיהי' מקצת חולי או יהי' צריך לדבר הרבה או מפני מצוה ונרא' דשבו' דשבות מותר בכל אלו דשבו' שאומר לעכו"ם לעשותו הוי שבו' דשבו' והמ"א שם בס"ק ז' כתב דאין לדמות דבר לדבר בענין השבותים והביא דבסי' של"ד ס"ב איתא די"א דאף שבות דשבות אסור והיינו דשם אית' וי"א דאפילו לומר לעכו"ם נטלטל סחורה הנפסדת מחמת גשמים יש מי שאוסר וסיים המ"א דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות ע"י עכו"ם והפ"מ שם באשל אברהם בס"ק ז' כתב וז"ל הא דשבות דרבנן במקום מצוה התירו י"ל ע"י עכו"ם אבל ע"י ישראל שבו' דשבו' היכא דגזרו י"ל דאסור דאף במקום מצוה ואח"כ בס"ק ח' שם כתב המ"א ג"כ דאין מדמין בשבותים והפ"מ כתב שם דבאליהו רבה אות ט"ו משמע דאף ע"י ישראל יש להתיר שבו' דשבו' במקום מצוה יעו"ש ובאשל אברהם בסי' רס"ו ס"ק ז' שם נסתפק הפרי מגדים אם שבו' דשבו' מותר ע"י ישראל ולכן אין להתיר בכל הנ"ל מטעם גזירה לגזיר' אך היכא דאפשר לעשות רק שבו' דשבו' טוב יותר משיעשה שבות כאשר בארנו לעיל:

תוכן העניינים

נפש חיה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה