אור ברסלב
נפש חיה אורח חיים הקדמת המחבר

נפש חיה אורח חיים· רבי חיים אלעזר וקס

הקדמת המחבר

כתיב (בראשית ג') וייצר ה' אלהים את האדם וגו' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. ומפרש המתרגם ונפח באפוהי נשמתא דחיי והוי באדם לרוח ממללא. ורש"י פירוש אף בהמה וחיה נקראים נפש חיה. אך זו של אדם חי שבכולן שניתוסף בו דעה ודיבור. והאדם נקרא חי מדבר. אך לא בדברים הגשמים נקרא האדם חי אך בדברים הרוחניים כמד"א לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יה. אז נקרא חי. כי אם כל רוחו יוציא האדם בדברים גשמיים עת תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתונותיו ויחד על עפר נחת. אך אם הדיבור הוא בתורה ובחכמה. שפת אמת תכון לעד. וע"ז נאמר ויתרון דעת החכמה תחיה את בעליה כי מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש אם לא ישאר אחריו דבר קיים לדורו'. ומה החלום אשר חלם על פני האדמה. אם בן לילה הי' ובן לילה אבד ויהי' כלא הי' יהי'. אך יתרון דעת החכמה מה שנשאר אחריו דעת וחכמה היא תחי' את בעלי' להיו' נקרא חי באמת לא על דרך העובר. ובזוהר פרשת וארא וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. ר' יהודא פתח קמתי אני לפתוח לדודי וגו' דא קלא. (והוא על שם הפסוק קול דודי דופק שנאמר מתחלה). תא חזי כנסת ישראל כד איהי בגלותא קלא אסתלק מינה ומלה אשתכך מינה. כהד"א נאלמתי דומיה החשיתי מטוב. והנה המחקרים האחרונים אומרים כי עיקר הדיבור מאדם הוא חכמת הניגון הנקרא (מוזיק"ע). שבזה נתפעלת נפש האדם ומתעוררים כוחו' הנפש. ולא הדיבור הפשוטי לקרוא שמו' לכל דבר שזה הוא רק סימנים. ואף לבעל חי אפשר לעשו' סימנים לידע המעשה אשר יעשה. ואף אנו שלומי אמוני ישראל מודים לדבריהם שעיקר הדיבור הוא חכמת הניגון (והמוזיק"ע). אך לא הניגון הגשמי. אך ניגון הרוחני. אשר עליו נאמר כינור הי' תלוי למעלה ממטתו של דוד. וכשהגיע חצו' לילה וכו' הי' כינור מנגן מאליו והיה עומד ועוסק בתורה. שעסק התורה הוא הניגון האמיתי. כאשר איתא באור החיים מהחסיד ר' יעב"ץ מגירוש ספרד בריש ספרו וז"ל מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ. ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. ואיתא בגמרא דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו. עד שפירשו הקב"ה בעצמו שנאמר ויאמר ה' וגו':

ויש לתמוה על השאלה כי הי' להם עון ע"ז וש"ד. וגם על התשובה אע"פ שעסק התורה גדול מאוד מכל מקום לא יעניש יתברך כ"כ עליו כמו שיעניש על גופי העבירו'. ומה שיש להשיב כי לעת החורבן לא היו כל כך שטופים באלו העבירו'. אך נגזרה עליהם הגזירה מקודם באמרו ביאשיהו אך לא שב השם מחרון אפו הגדול אשר חרה אפו ביהודה על כל הכעסים אשר הכעיסוהו מנשה על כן היו תמהים כי לא אבדה הארץ עם הסיבות הגדולו' ואבדה עם הסיבו' הקטנו'. והשיבו כי זכות התורה היה עומד להם. משל למלך שהי' לו מנגן ערב ויפה אשר אין כמוהו בעולם. ונתחייב הריגה והאריך לו המלך לתפארת מלאכתו. ולימים נשברו אצבעותיו או נדר שלא לנגן אז נענש על חטאתו אשר חטא. ככה בעוד שישראל עוסקים בתורה עושים שעשועים להקב"ה כאמרו יערב עליו שיחי ואהיה שעשועים יום יום היה מאריך להם על כל הכעסים שעברו. וכאשר עזבו התורה עברו ונענשו. נמצא סיבת אבידת הארץ עזיבת התורה עכ"ד הקדושים. נמצא עיקר חכמת הניגון (והמאזיק"ע) הוא חכמת התורה כמ"ש זמירו' הי' לי חוקיך. ונאמר נעים זמירו' ישראל. ובזה נקרא האדם חי מדבר כדברי המחקרים הנ"ל. שרק בחכמו' הניגון נקרא האדם מדבר. וכאשר אין דיבורו בתורה ובחכמה לא יחשב לחי מדבר. וע"ז נאמר נאלמתי דומי' החשיתי מטוב שנעשיתי אלם ובחינת דומם עת שהחשיתי מטוב. ואין טוב אלא תורה. וכדברי הזוהר הנ"ל כנסת ישראל כד איהי בגלותא שאז שריא בגוים אין תורה קלא אסתלק מינה ומלה אשתכך מינה. כהד"א נאלמתי דומי' החשיתי מטוב. שאז אין אומר ואין דברים. ומי האיש אשר לא יחפוץ בחיים להיות נמנה בגדר חי מדבר. ולהיו' הדיבור קבוע לדורו'. כנאמר מי יתן איפה ויכתבון מלי לעד בצור יחצבון. אך כאשר המלאכה הזאת יקרה היא מכל יקר. ואך זאת תקות אנוש בעולמו. כן מהראוי ליבוש ולפחד לקרב אל המלאכה היקרה הזאת. ובפרט אדם כמוני אשר מאוד נפשי יודעת כי לא הגעתי למדה זו. ומי אנכי כי אבוא עד הלום. יודע אני מך ערכי ושפלותי מארץ אדבר ומעפר תשח אמרתי. ואיננו ראוי לאותה אצטלא:

אך יען כי חוב קדוש עלי לעשו' מזכרת לאמי מורתי הרבנית הצדיק' זצ"ל. ולשלם נדרי אשר נדרתי לה. אשים מצחי נחושה. לגשת אל המלאכה אשר אינני ראוי לה:

הנה אמי הצדיק' ז"ל שמה עיניה עלי לטובה להקדישני לתורה ולחכמה. ועוד בהיותי בבטנה וטרם יצאתי מרחמה כל רעיוני לבבה הי' להוליד בן לתורה. כי הי' לה אח הוא דודי הרב הג' מהו' חיים אלעזר ז"ל. אשר אנכי נקראתי על שמו. אשר מת בימי עלומיו בהיותו בן י"ח שנה. והי' גדול בתורה מאוד הי' בקי בחושן המשפט מראשו לסופו בע"פ. והרבה מסכתו' שגורים וחרותים על שפתיו. והי' חבר למרן הגאון הקדוש רבן של ישראל מהו' חיים זצוק"ל מסאנדען. אח חותני הרב הגאון זצ"ל. ובעת נתעברה חזון נראה אליה ובא אלי' דודי אחיה הנ"ל. וידעה כי מת הוא. ושאלה אותו להגיד לה מה ההבדל בין עולם הזה לעולם הבא. והשיב לה כי בעולם הזה כל אחד חפשי לעצמו. ושמה כעבד תחת יד אדוניו. ובעת הקיצה משנתה ספרה הדברים לאבי הרב הגאון זצ"ל. והגיד לה כי דברים אמיתים המה. ומיום אז היתה שלמה ברעיונה כי תלד בן לתורה. ואח"כ כאשר ילדה אותי והייתי כבן שנה. איש אלקים קדוש הרב הגאון הקדוש אבד"ק זאקילקאוו יע"א. עבר בעיר ונשאה אותי על אצילי ידיה אליו לברך אותי. וידבר עלי גדולו'. ויאמר הילד הזה לגדולות הוא מוכן. אשר יודע זאת כל שער בת עמי בעיר מארגינראד יע"א. ואם כי לא נתקיימו בי דברי הצדיק. אף לא מקצת דמקצת. כי אם כי הכל צפוי ברוח הקודש. עכ"ז הרשות נתונה והרעותי את מעשי. בכל אלה לאו מלתא זוטרתא אשר חנני ה' לרעו' ביעקב עמו ובישראל נחלתו בקהלו' קדושו'. אשר שמה ישבו כסאות למשפט הגדולים אשר בארץ המה. ומיום אז שמה כל רעיוני לבבה רק עלי. ובהיותי כבן שלשה או ארבעה שנים נהייתי ונחלתי עד מאוד. עד כי הרופאים אמרו נואש. ותבכה מאוד והתפללה לה'. ותאמר מה אבקש אם אבקש שכל מה שנגזר על הילד הזה יהי' עלי. מה יעשה ילד בלא אם. אך בקשתי שאקח חצי חליו וכן הי'. אנכי לאט לאט התחלתי להתרפאות. והיא חלתה מאוד אשר הרופאים נואשו לבקש תרופה. וגם לה נשלח עזר מקודש להקימה ולהחיותה. אח"ז בהיותי בן י"ח וי"ט שנים. השתדלה שינתן עלי משרת הרבנות דק"ק טארניגראד יע"א. אשר בין עיירות גדולות תתחשב. ושם היו רבנים גאונים וגדולים מעולם. בעל תבנית אות יוסף. בעל נועם מגדים. ובעל ים התלמוד. אשר מפרשי הים עשו זר זהב למסגרתו. ועוד שאר גאונים רבים ואדירים אשר לא הניחו אחריהם חיבורים. ואנכי הייתי עוד עלם רך לא ידעתי צאת ובוא לנהוג הרבנות כנהוג עתה להתנהג כנגד רוח כל איש ואיש. ותריב ריבי עם איש אחד. והי' לה עג"נ ונחליתה. והגידה לי אשר ידעה בבירור אשר ע"י העגמת נפש זה נהיתה ונחליתה ומתה מחולי זה. ובחלי' הגידה לי כי הרב הצל"ח עשה מזכרת לנשמת אמו זקנתו אשר גדלתו. לא הגידה לי מפורש אשר אעשה כן. אדמה כי לא רצתה שיהיה בתורת גזירה. אך הבנתי כי רצונה היא. ומאז הי' שימה בלבי חוב קדוש לקיים רצונה. אך אמרתי עוד עת לזה. ובהיותי אחרי חמשים שנה לימי חיי. גמרתי בלבי שלא לאחר עוד. ולשלם נדרי אשר נדרתי. וסדרתי חבורי. והנני נותן אותו לבית הדפוס להדפיסו. ולחלקו ביעקב ולהפיצו בישראל:

והנה כפי אשר בארתי בתשו' ליו"ד סי' ע"ה על הדין המבואר בסימן ע"ר. דהאידנא מצוה לכתוב חומשי תורה, משנה. וגמרא. ופירושיהן. והוא מהרא"ש והביא הש"ך בס"ק ה' בשם הפרישה דנראה דהכי קאמר הרא"ש. שהמ"ע נאמר דוקא באלו ולא בס"ת. משום דעתה אין לומדים בס"ת רק בספרים. משום שעיקר מצות כתיבת הס"ת הוא כדי ללמוד בה. שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל:

אך לפי זה אם נאמר שעיקר מצות כתיבת התורה בספרים שלומדים בהם. עדיין לא נצא ידי המצוה שהרי אף בכתיבת ספר התורה גופא לא הוי המצוה. רק כשכותב בעצמו או שלוחו. אבל קונה ספר התורה מהשוק. כחוטף מצוה מהשוק. וה"ה עתה כשאנו קונים ספרים שלומדים בהם לא נצא בזה ידי המצוה אם נימא דעיקר המצוה מזה. והוי ג"כ המצוה לכתוב בעצמו ספרים שלומדים או ע"י שליח. וה"ה להביא לדפוס:

ונראה דמי שזוכה להדפיס חיבור שיהי' לתועלת עכ"פ לפרקים ללמוד בו יצא בזה ידי המצוה ולא עוד אלא שיוכל להיות שעי"ז יצא ידי המצוה בכל הספרים שקנה מתחילה ללמוד. שהדין שקונה ספר תורה מהשוק כחוטף מצוה מהשוק. הגיה בה אות אחת כאילו קבלה מהר סיני. וא"כ מי שיזכה להדפיס חיבור אם עכ"פ כיון בדבר אחד להאמת לתרץ איזה דבר לא גרע מהגי' בה אות אחת היינו שמגיה בהספרים שאנו לומדים בהם תורה שבעל פה. שזה הוא מצות כתיבת ספר התורה לדעת הרא"ש והפרישה. הוי כאילו קנה אותם והגי' בהם עכ"פ אות אחת. ואולי המצא תמצא בדברינו דבר אחד ואות אחת לאמיתה של תורה. ויחשב כאילו הגהתי בה אות אחת:

והנה היה בדעתי להדפיס תשובות על ארבעה חלקי ש"ע. ועל חלק או"ח שני חלקים. וגם על יו"ד שני חלקים חלק אחד על טריפות. אשר כבר הוא מסודר אצלי. וגם הרבה חידושים על סוגית הש"ס. אך לאשר ראיתי כי החיבור הלז יחזיק הרבה (בוגען) נייר. והוצאות הדפוס רבה הוא. אמרתי להפסיק באמצע. ולא הדפסתי מאורח חיים רק מעט. וגם בחלק יו"ד לא הבאתי לדפוס החיבור על טריפות. וחלק חו"מ לא הבאתי עתה כלל לבית הדפוס. והי' כאשר יחנני ה'. כי דברי יהיו רצוים ומתקבלים. אז אגמור אי"ה אשר החילותי. ואני תפלה.

יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי.

תוכן העניינים

נפש חיה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה