נפש החיים· רבי חיים מוולוז'ין
שער ד
פרק א
עוד זאת אמרתי לבא במגלת ספר כתוב בגודל החיוב של עסק התורה. על כל איש ישראל יום ולילה. ולהרחיב מעט הדבור בלשון מדברת גדולת יקר תפארתה ומעלתה של התורה. והאדם הישר העוסק והוגה בה בתורת חסד על לשונו לעשות נחת רוח ליוצרו ובוראו ית"ש ואיש דעת המאמץ כח לסומכה ולסעדה ולהחזיק בדקיה אחרי אשר זה ימים רבים לישראל שהושפל עסק תורה הקדושה בכל דור ודור.
והן עתה בדורות הללו בעו"ה נפלה מאד מאד. נתונה בסתר המדרגה התחתונה ר"ל. כאשר עינינו הרואות עתה ברבת בני עמנו מגודל סבל משא עול הפרנסה ה' ירחם.
וגם כמה מאותן אשר קרבת אלהים יחפצון. המה בחרו לעצמם לקבוע כל עיקר לימודם בספרי יראה ומוסר כל הימים. בלא קביעות עיקר העסק בתוה"ק במקראות והלכות מרובות. ועדן לא ראו מאורות מימיהם ולא נגה עליהם אור התורה. ה' יסלח להם. כי כוונתם לשמי'. אבל לא זו הדרך ישכון בם אור התורה:
והאמת כי ספרי יראה הנם ככל דרכי ה' הישרים. כי דורות הראשונים היו קבועים כל ימיהם בעסק והגיון תוה"ק תקועים באהלי המדרשות בגפ"ת. ושלהבת אהבת תוה"ק היה בוער בלבם כאש בוערת. באהבת ויראת ה' טהורה. וכל חפצם להגדיל כבודה ולהאדירה. והרחיבו גבולם בתלמידים רבים הגונים למען תמלא הארץ דעה.
וכאשר ארכו הימים. הנה כן דרכו של היצר מעולם להתקנא בעם ה' אלה. כאשר המה דורכים בדרך ה' כראוי. להטיל בהם ארס. עד שכמה מהתלמידים שמו כל קביעותם ועסקם רק בפלפולה של תורה לבד ולא זולת כלל. ושנינו במשנתינו אם אין יראה אין חכמה. ועוד הרבה מאמרי רז"ל מזה כמו שיובא להלן פ"ד אי"ה. לזאת התעוררו עצמם כמה מגדוליהם עיני העדה אשר דרכם בקדש לשקוד על תקנת כלל אחינו בית ישראל. ליישר ההדורים ולגדור פרצותם. להרים המכשול מדרך עם ה'. ומלאו את ידם לבוא בתוכחות במוסרים ומדות. וחברו ספרי יראה להישיר לב העם. להיותם עוסקים בתורה הקדוש' ובעבוד' ביראת ה' טהורה.
אמנם כל איש תבונות אשר שכלו ישר הולך. יבין מדעתו כי לא כיונו בהם להזניח ח"ו העשק בגופי התורה. ולהיות אך עסוק כל הימים בספרי מוסרם. אלא כוונתם רצויה היתה שכל עיקר קביעת לימוד עם הקדש. יהיה רק בתורה הקדושה שבכתב ובעל פה והלכות מרובות. הן הן גופי תורה. וגם ביראת ה' טהורה:
והן עתה בדורות הללו בעוה"ר נהפוך הוא. הגבוה השפל. שכמה וכמה שמו כל עיקר קביעת לימודם רוב הימים רק בספרי יראה ומוסר. באמרם כי זה כל האדם בעולמו לעסוק בהם תמיד. כי המה מלהיבים הלבבות אשר אז יכנע לבבו להכניע ולשבר היצר מתאוותיו. ולהתיישר במדות טובות. וכתר תורה מונח בקרן זוית. ובעיני ראיתי בפלך א' שכ"כ התפשט אצלם זאת. עד שברוב בתי מדרשם אין בהם רק ספרי מוסר לרוב. ואפי' ש"ס א' שלם אין בו. וטח עיניהם מראות מהבין והשכיל לבותם. אשר לא זו הדרך בחר בו ה' כי לא ירצה. ועוד מעט בהמשך הזמן יוכלו להיות ח"ו ללא כהן מורה. ותורה מה תהא עליה:
הן לזאת עצור במלין מי יוכל. מלהודיע בשבטי ישראל נאמנה ליראי ה' וחושבי שמו את הדרך ילכו בה לאורה של תורה. אוי לנו מיום הדין. אוי לנו מיום התוכחה על עון ביטולה של תורה. כאשר הוא ית"ש יקנא לה לתבוע עלבונה:
ותחלה אשים דברתי בענין עסק התורה לשמה מהו ענין לשמה. כי גם זה פרי חטאת לכמה המונעים עצמן מעסק התורה הקדושה בחשבם כי ענין לשמה פי' בדביקות גדול בלי הפסק.
וגם רעה חולה יותר מזה. שסוברים בדעתם שעסק התורה בלא דביקות אין כלום וללא שום תועלת ח"ו. לזאת כשרואין עצמן שאין לבם הולך לזאת המדרגה שיהא לימודים בדביקת תמידי. לא יתחילו כלל ללמוד. וע"כ תפוג תורה ח"ו. ומהמשך הענינים יתבאר אי"ה ממילא מעלתה של התורה הקדושה והאדם העוסק בה כראוי.
לזאת ההכרח להביא קצת מאמרי רז"ל בש"ס ומדרשי' וזוהר אשר בם ידובר נפלאות מעלת התורה הקדושה והעוסק בה וגודל שכרה ועונשה ר"ל. הגם שכל אלו המאמרים ידועים ומפורסמים. עכ"ז קבצתים להלהיב לבות החפצים להתדבק באהבת תורתו ית'. ולהתלונן בצל העליון נורא:
פרק ב
ענין עסק התורה לשמה. האמת הברור. כי לשמה אין פירושו דביקות כמו שסוברים עתה רוב העולם. שהרי ארז"ל במדרש שבקש דוד המע"ה מלפניו ית' שהעוסק בתהלים יחשב אצלו ית' כאלו היה עוסק בנגעים ואהלות. הרי שהעסק בהלכות הש"ס בעיון ויגיעה הוא ענין יותר נעלה ואהוב לפניו ית' מאמיר' תהלים.
ואם נאמר שלשמה פי' דביקות דוקא ורק בזה תלוי כל עיקר ענין עסק התורה. הלא אין דביקות יותר נפלא מאמירת תהלים כראוי כל היום.
וגם מי יודע אם הסכים הקב"ה ע"י בזה. כי לא מצינו בדבריהם ז"ל מה תשובה השיבו הוא ית' על שאלתו (וכמו שמצינו ב"ב י"ז א' ואידך ההוא רחמי' הוא דקא בעי).
וגם כי היה די לענין הדביקות. במסכת אחת או פרק או משנה א' שיעסוק בה כל ימיו בדביקות. ולא כן מצינו לרז"ל שאמרו על ריב"ז שלא הניח מקרא משנה הלכות ואגדות כו'. והיינו כי מהעלותו על לבו תמיד כי עדן לא יצא י"ח עסק התורה לשמה במה שלמד עד עתה. לזאת היה שוקד כל ימיו להוסיף לקח תמיד מיום ליום ומשעה לשעה.
ובמשלי רבתא פ"י אר"י בא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקב"ה לדון את כל העולם כולו כו'. בא מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה הקב"ה הופך את פניו ממנו ומצירי גיהנם מתגברין בו כו'. והם נוטלין אותו ומשליכין אותו לגיהנם. בא מי שיש בידו שני סדרים או שלשה הקב"ה א"ל בני כל ההלכות למה לא שנית אותם כו'. בא מי שיש בידו הלכות א"ל בני תורת כהנים למה לא שנית שיש בו כו'. בא מי שיש בידו ת"כ הקב"ה א"ל בני חמשה חומשי תורה למה לא שנית שיש בהם קריאת שמע תפלין ומזוזה. בא מי שיש בידו חמשה חומשי תורה אמר ליה הקב"ה למה לא למדת הגדה כו'. בא מי שיש בידו הגדה הקב"ה א"ל בני תלמוד למה לא למדת כו'. בא מי שיש בידו תלמוד הקב"ה א"ל בני הואיל ונתעסקת בתלמוד צפית במרכבה כו'. כסא כבודי האיך הוא עומד כו'. חשמל האיך הוא עומד. ובכמה פנים הוא מתהפך כו' ע"ש באורך:
ומסתברא נמי הכי. שהרי כמה הלכות מרובות יש בש"ס שבעת אשר האדם עוסק בהם. הוא צריך לעיין ולהעמיק מחשבתו ושכלו בעניני הגשמיות שבהם. כגון קינין ופתחי נדה שהן הן גופי הלכות. או המשא ומתן בש"ס וכללי דיני מיגו של רמאות שהיה הרמאי יכול לטעון. וכמעט בלתי אפש' שיהא אצלו אז גם הדביקו' בשלימו' כראוי:
פרק ג
אבל האמת כי ענין לשמה פירש לשם התורה. והענין כמו שפירש הרא"ש ז"ל על מאמר ר"א בר' צדוק (נדרים נ"א א') עשה דברים לשם פעלן ודבר בהן לשמן. ז"ל עשה דברים לשם פעלן. לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו. ודבר בהן לשמן. כל דבורך ומשאך בד"ת יהיה לשם התורה כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות עכ"ל.
דקדק לבאר שינוי לשונו דר"א ב"צ שבעשיה אמר לשם פעלן. ובדבור אמר לשמן. לכן בענין העשיה פירש לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו. ובענין הלמוד פירש לשם התורה כו'.
וכוונתו ז"ל מבואר היינו כי עשיית המצוה ודאי שצריכה להיות למצוה מן המובחר בדביקות ומחשבה טהורה שבטהורות כפי שכלו והשגתו. כדי שיתקלס עילאה לגרום תיקוני העולמות וכחות וסדרים העליונים. זהו לשם פעלן כי כל פעל ה' למענהו וארז"ל לקילוסו.
ואם כי ודאי שגם במצות העיקר בהם לעכובא הוא העשיה בפועל. והכוונה היתירה וטוהר המחשבה אינה מעכבת כלל כמו שנתבאר לעיל סוף שער א' על נכון בע"זה עכ"ז מצטרף קדושת וטוהר מחשבתו לעיקר העשי' בפועל לעורר ולפעול תקונים יותר גדולים בהעולמות משאם היתה המצוה נעשית בלא דביקות וקדושת המחשבה.
אבל על הנהגת האדם בשעת עסק התורה בדיני המצות והלכותיהן אמר ודבר בהן ר"ל הדבור בעניני המצות והלכותיהן. יהיה לשמן. פי' לשם הד"ת היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול.
(ורש"י ז"ל גי' אחרת היתה לו שם ודבר בהן לשם שמים. לכן פירש שתהא כל כונתך לשמים. אמנם ענין ופי' לשמה שארז"ל בכ"מ ודאי שגם רש"י ז"ל יפרש כפירוש הרא"ש ז"ל כאן לפי גרסתו. וגם רש"י ז"ל כאן אין כונתו דביקות. אלא דאתי לאפוקי שלא יהא לימודו לשם קינטור וגיאות כמ"ש הרא"ש ז"ל. כדמוכח מסיום דברי ראכ"צ אל תעשה עטרה להתגדל בהם כו').
וזהו שמסיים הש"ס גבי ריב"ז שלא הניח כו' לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש כו'. שמבואר הענין שם בכל אותה הפרשה שהוא מאמר התורה הקדושה עצמה אשר בחוץ תרונה. שיש לאל ידה להנחיל וליתן שכר טוב לכל ההוגה ועוסק בה מחמת אהבתה עצמה ממש. היינו להוסיף בה לקח ופלפול. וזהו אוהבי:
פרק ד
אמנם ודאי דא"א לומר שא"צ לענין עסק התורה שום טוהר המחשבה ויראת ה' חלילה. שהרי משנה שלימה שנינו אם אין יראה אין חכמה. ואמרו (יומא ע"ב ב') מ"ד למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין אוי להם לת"ח שעוסקים בתורה ואין בהם י"ש כו'. ובשמות רבה פ"מ כל מי שהוא יודע ואין בידו יראת חטא אין בידו כלום שקפליות של תורה ביראת חטא.
ובהקדמת הזוהר י"א ב' אמר רשב"י שהיראה איהי תרעא לאעלא לגו מהימנותא ועל פקודא דא אתקיים כל עלמא כו' ודא עקרא ויסודא לכל שאר פקודין דאו' מאן דנטיר יראה נטיר כולא לא נטיר יראה לא נטיר פקודי אורייתא כו' ע"ש.
ובפ' בהר ק"ח א' מאי עול מ"ש אלא כהאי תורה כו' ה"נ איצטריך לי' לבר נש: לקבלא עלי' עול בקדמיתא ולבתר דיפלח לי' בכל מה דאצטריך. ואי לא קביל עליה האי בקדמיתא לא ייכול למפלח. ה"הד עבדו את ה' ביראה מהו ביראה כד"א ראשית חכמה יראת ה' כו'. וע"ד האי בקדמייתא הוא דכלא כו' בגין דבהאי עויל לשאר קדושה ואי האי לא אישתכח לגביה לא שריא ביה קדושה דלעילא כו':
ואמרו עוד כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. כי יראת ה' תחלה היא עיקר הקיום של חכמת התורה. וכמשרז"ל (שבת ל"א ע"א) אר"ל מ"ד והיה אמונת עתך כו' אמונת זה סדר זרעים כו'. חשיב שם בזה הפסוק כל הש"ס ומסיים ואפ"ה יראת ה' היא אוצרו. דמה הכתוב את התורה לרב תבואות. והוראה לאוצר המחזיק בו המון תבואות ומשתמרים בתוכו. שיראת ה' היא האוצר לחכמת התוה"ק שעל ידה תתקיים אצל האדם. ואם לא הכין לו האדם תחלה אוצר היראה הרי רב תבואות התורה כמונח ע"פ השדה למרמס רגל השור והחמור ח"ו שאינה מתקיימת אצלו כלל.
וכן אמרו ע"ז הכתוב בשמות רבה פ"ל אתה מוצא אדם שונה מדרש הלכות ואגדות ואם אין בו יראת חטא אין בידו כלום משל לאדם כו' יש לי אלף מדות של תבואה. א"ל יש לך אפותיקאות ליתן אותם בהם כו'. שנאמר והיה אמונת עתך כו' ע"ש:
פרק ה
ולפי ערך גודל אוצר היראה אשר הכין לו האדם. כן ע"ז הערך יוכל ליכנס ולהשתמר ולהתקיים בתוכו תבואות התורה כפי אשר יחזיק אוצרו.
כי האב המחלק תבואה לבניו. הוא מחלק ונותן לכל א' מדת התבוא' כפי אשר יחזיק אוצרו של הבן אשר הכין ע"ז מקודם. שאף אם ירצה האב וידו פתוחה ליתן לו הרבה. אמנם כיון שהבן אינו יכול לקבל יותר מחמת שאין אוצרו גדול כ"כ שיוכל להחזיק יותר. גם האב א"א לו ליתן לו עתה יותר. ואם לא הכין לו הבן אף אוצר קטן. גם האב לא יתן לו כלל. כיון שאין לו מקום משומר שתתקיים אצלו.
כן הוא ית"ש ידו פתוחה כביכול להשפיע תמיד לכל איש מעם סגולתו רב חכמה ובינה יתירה. ושתתקיים אצלם ויקשרם על לוח לבם. להשתעשע אתם בבואם לעולם המנוחה ותלמודם בידם.
אמנם הדבר תלוי לפי אוצר היראה שתקדם אל האדם. שאם הכין לו האדם אוצר גדול של יראת ה' טהורה. כן ה' יתן לו חכמה ותבונה ברוב שפע כפי שתחזיק אוצרו.) הכל לפי גודל אוצרו.
ואם לא הכין האדם אף אוצר קטן שאין בו יראתו יתב' כלל ח"ו. גם הוא ית' לא ישפיע לו שום חכמה כלל. אחר שלא תתקיים אצלו. כי תורתו נמאסת ח"ו כמשרז"ל.
וע"ז אמר הכתוב (תהילים קי״א:י׳) ראשית חכמה יראת ה'. וכמבואר בהקדמת הזוהר ז' ב' ר"ח פתח ראשית חכמה יראת ה' כו' האי קרא הכי מבעי לי' סוף חכמה כו'. אלא איהי ראשית לאעלא לגו דרגא דחכמתא עלאה כו'. תרעא קדמאה לחכמה עלאה יראת ה' איהי כו' ע"ש.
הרי מבואר. הגם שהיראה היא מצוה א' ואמרו בירושלמי ריש פאה שכל המצו' אינן שוות לדבר א' מן התורה אמנם מצות קניית היראה ממנו ית' רבה היא מאד. מצד שהיא מוכרחת לעיקר הקיום ושימור התוה"ק ובלתה גם נמאסת ח"ו בעיני הבריות. לכן צריכה שתקדם אצל האדם קודם עסק התורה:
הגהה: ובזה יבואר מאמרם ז״ל ריש פרק הרואה אין הקב״ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. יהיב חכמתא לחכימין (דניאל ב׳:כ״א). ולכאורה יפלא. דא״כ חכמה הראשונה מאין תמצ' אצל האד'.
אמנם הענין. כי כתוב מפורש שגם הירא' נקראת חכמה כמ״ש (איוב כ״ח:כ״ח) ויאמר לאד' הן ירא' ה' היא חכמה. והוא מטעם הנ״ל. שהוא אוצרו הטוב של החכמה שתשתמר ותתקיים בה ז״ש שאין הקב״ה נותן ומשפיע חכמה העליונה של התורה. שתתקיים אצלו ויהא תלמודו בידו. אלא למי שיש בו חכמה היינו אוצר היראה. שהיא מוכרחת שתקדם אצל האדם כנ״ל.
(ואיש תבונות. יבין פנימיות מאמרם ז״ל זה לדרכנו ע״פ סתרי הזוהר וכתבי האריז״ל אשר אמרו שהחכמה העליונה מתגלית רק ע״י מדת מלכותו יתב' היינו קבלת עמ״ש כנ״ל):
ובזה יובן ג״כ שמצינו לרז״ל שאמרו אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד (ברכות ח' ע״א) ובפ' אין עומדין (ברכות ל״ג ב') אמרו אין לו להקב״ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים בלבד. ולדברינו באמת הכל א'. ולכן אמרו אוצר של יראת שמים. ע״כ.
פרק ו
לזאת האמת שזו היא הדרך האמתי אשר בזה בחר הוא ית"ש. שבכל עת שיכון האדם עצמו ללמוד. ראוי לו להתיישב קודם שיתחיל. עכ"פ זמן מועט ביראת ה' טהורה בטהרת הלב. להתודות על חטאתו מעומקא דלבא. כדי שתהא תורתו קדושה וטהורה. ויכוין להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקב"ה. היינו להתדבק בכל כחותיו לדבר ה' זו הלכה. ובזה הוא דבוק בו ית' ממש כביכול. כי הוא ית' ורצונו חד כמ"ש בזוהר. וכל דין והלכה מתורה הקדושה. הוא רצונו ית' שכן גזרה רצונו שיהא כך הדין כשר או פסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי.
וגם אם הוא עסוק בדברי אגדה שאין בהם נפקותא לשום דין ג"כ הוא דבוק בדבורו של הקב"ה. כי התורה כולה בכלליה ופרטיה ודקדוקיה. ואפי' מה שהתלמיד קטן שואל מרבו הכל יצא מפיו ית' למשה בסיני. כמ"ש רז"ל סוף פ"ב דמגילה. ובפ"ק דברכות ה' א' ובקהל' רבה ס"א פי"א ושם בסי' ה' פ"ו ובירושלמי פ"ב דפאה ובויקרא רבה פכ"ב ע"ש. ובשמות רבה פמ"ג כתב לך את הדברים האלה בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל אמר למשה על הסדר. מקרא ומשנה הלכות ואגדות שנא' וידבר אלהים את כל הדברים האלה. אפילו מה שהתלמיד שואל לרב ע"כ.
ולא עוד אלא כי גם באותו העת שהאדם עוסק בתורה למטה. כל תיבה שמוציא מפיו הן הן הדברים יוצאים כביכול גם מפיו ית' באותו העת ממש. כדאשכחן בפ"ק דגיטין גבי פלגש בגבע' ותזנה עליו פלגשו ר' אביתר אמר זבוב מצא לה רי"א נימא כו'. ואשכחי' ר"א לאלי' א"ל מאי קעביד קב"ה א"ל עסיק בפלגש בגבעה ומאי קאמר אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר. והיינו מפני שר"א ור"י עסקו ביניהם בענין פלגש בגבע' אז באותו עת. גם הוא ית' שנה דבריהם ממש.
והוא ית"ש ודבורו חד. וכמפורש בתוה"ק במשנה תורה לאהבה את ה' אלהיך כו' ופירשוהו רז"ל בנדרים (ס"ב א) דקאי על עסק התורה ע"ש וסיפי' דקרא ולדבקה בו.
ולכן אמר דוד המע"ה טוב לי תורת פיך כו'. אמר כי לבי שמח בעמלי בתורה הקדושה ברוב עוז בהעלותי על לבי שהיא תורת פיך שכל תיבה ממש מהתורה שאני עוסק בה כעת הכל יצא וגם עתה היא יוצאת מפיך יתב'. ולכן כל התורה קדושתה שוה בלי שום חילוק ושינוי כלל ח"ו. כי הכל דבר פיו ית"ש ממש. ואם חסר בס"ת אות א' מפסוק אלוף תמנע היא נפסלת. כמו אם היה נחסר אות א' מעשרת הדברות. או מפסוק שמע ישראל. וכמ"ש גם הרמב"ם ז"ל והוא מתד"א סא"ז (פ"ג)[פ"ב]:
פרק ז
ולזאת ראוי להאדם להכין עצמו כל עת קודם שיתחיל ללמוד. להתחשב מעט עם קונו ית"ש בטהרת הלב ביראת ה'. ולהטהר מעונותיו בהרהורי תשובה. כדי שיוכל להתקשר ולהתדבק בעת עסקו בתוה"ק בדבורו ורצונו ית"ש. וגם יקבל ע"ע לעשות ולקיים ככל הכתוב בתורה שבכתב ובע"פ ואשר יראה ויבין דרכו והנהגתו מתוה"ק. וכן כשרוצה לעיין בדבר הלכה. ראוי להתפלל שיזכהו ית' לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. לכוין לאמיתה של תורה:
וכן באמצע הלימוד. הרשות נתונה להאדם להפסיק זמן מועט. טרם יכבה מלבו יראתו ית"ש שקיבל עליו קודם התחלת הלימוד. להתבונן מחדש עוד מעט ביראת ה'. כשרז"ל עוד (שבת ל"א) משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור של חטים לעליה כו' א"ל עירבת לי בהן קב חומטין א"ל לא. א"ל מוטב שלא העלית. וקאי על אמצע העסק בתבואות חכמת התורה שראוי ג"כ לערב בתוכו יראתו ית'. כדי שתתקיים תלמודו בידו.
ולכן סמך אצלו הברייתא תני דבי ר"י מערב אדם קב חומטין בכור של תבואה ואינו חושש. והוא דין מדיני גזל ואונאה אשר מקומו בס' נזיקין ומאי שייטי' הכא. אמנם הורונו בזה. שכמו במו"מ הגם שנראה כגזל ואונאה. אמנם כיון שהקב עפר הוא השימור והקיום של כל הכור תבואה אינו חושש משום גזל. כן רשאי האדם להפסיק ולבטל זמן מועט מהלימוד. להתבונן מעט ביראת ה'. ואינו חושש בזה. משום ביטול תורה כיון שהוא הגורם שתתקיים אצלו חכמה התורה:
פרק ח
אמנם דון מינה נמי מענין ב' המשלים שהמשילו ז"ל בענין התורה והיראה. היפך מאשר שגו בזה כמה מרבת בני עמנו. שקובעים כל עסק למודם בספרי יראה ומוסר לבד.
שכמו בענין קדימת האוצר להתבואה שבתוכו. וכי יעלה כלל על לב אדם כיון שכל קיום ושימור התבואה הוא האוצר יעשוק כל זמנו או רובו בבנין האוצר לבד. ולא יכניס בו תבואה מעולם. כן איך יעלה על לב איש לומר שזה תכלית האדם מישראל. שישים כל קביעת לימודו בבנין האוצר של י"ש לבד. והוא אוצר ריק. ולא עלתה בידו מכל עמלו רק מצוה א' של ה' אלהיך תירא. וגם אין עליה שם אוצר כלל.
ולא כיונו רז"ל במאמרם הנ"ל אין לו להקב"ה כו' אלא אוצר של י"ש בלבד. אל אותה היראה שבתוכה מונחים המון תבואות. מקרא משנה והלכות ושארי עניני התורה. שהיראה היא אוצרם הטוב ומשמר' שיתקיימו אצלו. ערוכים ושנונים בפיו וחרותים על לוח לבו. כמו שמוכח ומוכרח ממ"ש עוד אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה בלבד.
(וכידוע בשרש דבר ענין ב' הבחי' של תורה ויראת ה' במדות העליונים. שבחי' היראה ל"ל מגרמה כלום. כי היא נקי' באה רק שהיא אוצר בית קיבול השפע עליון מבחינ' התורה. וכמ"ש וה' בהיכל קדשו. וע' בתיקונים ת"ב וג').
וזש"ה (משלי ט״ו:ט״ז) טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו:
פרק ט
וכן בענין ההיתר להפסיק באמצע הלימוד להתבונן עוד מעט ביראת ה'. שהמשילוהו ז"ל להיתר עירוב הקב חומטין בכור תבואה. מינה נמי. שכמו שאם עירב בכור תבואה יותר מקב חומטין אשר איננו צריך לקיום התבואה ה"ה גזל ואונאה. כן בענין היראה. אם יאריך בה האדם זמן יתר מכדי מדתה הנצרך לקיום ושימור רב תבואות התורה. ה"ה גוזל אותו הזמן העודף. מהתורה שהיה צריך ללמוד באותו העת. כי לא הורשה לעסוק בהתבוננות וקניית היראה. אלא כפי אשר ישקול בשכלו לפי טבעו וענינו. שזה העת הוא צורך והכרחי לו לעסוק בקניית היראה ומוסר. לצורך השימור והקיום של תבואת התורה:
ובאמת כי האדם הקבוע בעסק התורה לשמה כמו שפירשנו בפ"ג ענין לשמה. איננו צריך לרוב עמל ויגיעה ואורך זמן העסק בספרי יראה עד שיוקבע בלבו יראתו יתב'. כאותו האדם אשר איננו קבוע בעסק התורה. כי התורה הקדושה מעצמה תלבישהו יראת ה' על פניו במעט זמן ויגיעה מועטת ע"ז. כי כך דרכה וסגולתה של התורה הקדושה כמ"ש כל העוסק בתורה לשמה כו' ומלבשתו ענוה ויראה.
ובמשלי רבתא פ"א חכמה ומוסר אוילים בזו אם מוסר למה חכמה ואם חכמה כו' אלא אם למד אדם תורה ויושב ומתעסק בה כדי צרכו הרי בידו חכמה ומוסר ואם לאו כו'.
ובתד"א סא"ר פי"ח ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל כו' (יחזקאל מ״ז:י״ב) ומהו העץ אשר יעלה בנחל זה אלו ת"ח שיש בהם תורה מקרא ומשנה הלכות ואגדות ומע"ט ושימוש ת"ח כו'. משלו משל למה"ד כו'. כך ת"ח בעוה"ז בד"ת כיון שקראו את המקרא ושנו כו' וד"ת מתוק עליהם. הקב"ה מרחם עליהם ונותן בהם חכמה ובינה ודעה והשכל לעשות מע"ט ות"ת והכל מתוקן לפניהם כו':
פרק י
ובשעת העסק והעיון בתורה. ודאי שא"צ אז לענין הדביקות כלל. כנ"ל שבהעסק ועיון לבד הוא דבוק ברצונו ודבורו יתב' והוא יתב' ורצונו ודבורו חד.
והוא ענין מאמרם ז"ל בשמות רבה פל"ג אדם לוקח חפץ שמא יכול לקנות בעליו. אבל הקב"ה נתן תורה לישראל ואומר להם כביכול לי אתם לוקחים כו'. וז"ש בכ"מ בזוהר דקב"ה ואורייתא חד.
וגדולה מזו בפ' בשלח ס' ע"א ואוליפנא דקב"ה תורה איקרי כו' ואין תורה אלא קב"ה.
וגם כי שרשה העליון של התורה הקדושה הוא בעליון שבהעולמות הנקראים עולמות הא"ס. סוד המלבוש הנעלם הנזכר בסתרי פליאות חכמה מתורת רבינו האריז"ל. שהוא ראשית סוד אותיות התורה הקדושה. וכמ"ש ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. וז"ש ז"ל שקדמה לעולם היינו גם מכל העולמות כולם. שהרי אמרו בב"ר פ"א שקדמה לכסא הכבוד. והאמת שקדמה כביכול גם לעולם האצילות יתב' כנ"ל. אלא שהאצילות נקר' אין ומסוד הכסא מתחיל סוד השיעור קומה כביכול לכן אמרו שקדמה לכסא הכבוד.
ולכן בה נאצלו ונבראו כל העולמות עליונים ותחתונים. כמ"ש (משלי ח׳:ל׳) ואהיה אצלו אמון ואמרו ז"ל א"ת אמון אלא אומן וכו'. ובמשלי רבתא רפ"ט חכמות בנתה ביתה זו התורה שבנתה כל העולמות:
והענין כי התורה הקדושה היא דבורו יתב'. ובמאמר פיו ית' במע"ב נבראו העולמות כולם. שע"י סידור גלגול צרופי האותיות עפ"י סדר הרל"א שערים פנים ואחור שבמאמר בראשית ברא וכו'. נאצלו ונבראו העולמות עליוני עליונים רבי רבוון בכל. סדר מצבם ופרטי עניניהם וכל הנכלל בהם. וכן בכל מאמר ומאמר שבו ע"ד הנ"ל נבראו כל פרטי המינים והענינים שבאותו הסוג שעליו נאמר אותו המאמר.
כמ"ש בזוהר תרומה קס"א א' דכד ברא קוב"ה עלמא אסתכל בה באורייתא וברא עלמא ובאורייתא אתברי עלמא כמה דאוקמוה דכתיב ואהיה אצלו אמון בי ברא קוב"ה עלמא דעד לא אתברי עלמא אקדימת אורייתא כו'. וכד בעא קוב"ה למברי עלמא הוה מסתכל בה באורייתא בכל מלה ומלה ועביד לקבלה אומנותא דעלמא בגין דכל מלין ועובדין דכל עלמין באורייתא אינון כו'. באור' כתיב בה בראשית ברא וכו' אסתכל בהאי מלה וברא את השמים. כתיב בה ויאמר אלהים יהי אור אסתכל בהאי מלה וברא את האור. וכן בכל מלה ומלה דכתיב בה באורייתא אסתכל קוב"ה ועביד ההוא מלה. וע"ד כ' ואהיה אצלו אמון כג"ד כל עלמא אתברי ע"כ.
ולכן כל התורה בכלל וכל העולמות כלליהם ופרטיהם וסדורם וכל עניניהם כולם כלולים ורמוזים בעשר המאמרות דמע"ב. וכמ"ש רבינו הגדול הגאון החסיד מוהר"א זצוק"ל בפי' על הספד"צ בפ"ה. ועיין בזה בזוהר בראשית מ"ז א':
ולכן אמרו בזוהר דאורייתא היא נהירו דכל עלמין וחיותא וקיומא ושרשא דכלהון.
והענין כי העולמות הולכים על סדר ההשתלשלות וההדרגה שכל עולם היותר עליון וגבוה הוא נשמתו וחיותו וקיומו ואורו של העולם שתחתיו לבד. אמנם יתרון עולם האצילות על ג' עולמות בי"ע. שהוא מתפשט ומאיר לכל הג' עולמות בי"ע שתחתיו. ע' בע"ח שער פנימיות וחיצונות דרוש ב' ושם ריש דרוש ח' וריש דרוש י' ובשער דרושי אבי"ע פ"ז ובשער השמות פ"א ובשער קליפת נגה פ"א. שכולו אלקות גמור. כמ"ש בהקדמת התיקונים דע"ס דאצילות מלכא בהון איהו וגרמיה חד בהון איהו וחיוהי חד בהון מה דלאו הכי בע"ס דבריאה דלאו אינון ואיהו חד לאו אינון וגרמיהון חד.
ולכן התורה הק' ששורשה העליון הנעלם הוא למעלה מעלה גם מאצילות קדשו יתב' כנ"ל וקב"ה ואורייתא כלא חד. היא הנפש והחיות ונהירו ושרשא דעלמין כלהו. שכמו שבעת הבריאה בה נאצלו ונבראו כולה. כן מאז היא נשמתם וחיותם וקיומם על סדר מצבם. ובלתי שפעת אורה בהם כל רגע ממש להאירם להחיותם ולקיימם. היו חוזרים כולם לתהו ובהו ממש:
פרק יא
ולזאת עיקר חיותם ואורם וקיומם של העולמות כולם על נכון. הוא רק כשאנחנו עוסקים בה כראוי. כי קב״ה ואורייתא וישראל כולא חד. שכ״א מישראל שרש נשמתו העליונ' מדובק ונאחז באות א' מהתורה והיו לאחדים ממש.
ולכן אמרו בב״ר פ״א שמחשבתן של ישראל קדמה לכ״ד. ולא לחלוק על מ״ש שהתורה קדמה לכ״ד כי הכל א' בשרשן. והיא היא. וז״ש 'מחשבתן' של ישראל. וכמ״ש ישראל עלה במחשבה ר״ל ראשית המחשבה סוד הרעותא עלאה כמ״ש בזוהר וירא קי״ח ב' דהא ישראל סליק ברעותא דקוב״ה עד לא יברא עלמא.
והרעותא היא ראשית הכל אלהות גמור כביכול. מעולמות א״ס כנזכר שם בפ' נח ס״ה א' ופקודי רס״ח ב' אר״ש ארימית כו' דכד רעותא עלאה כו' וכל אינון נהורין מרזא דמחשבה עלאה ולתתא כלהו אקרון א״ס. ע״ש היטב ובהגהת הרח״ו ז״ל שם ובע״ח שער עיגולי' ויושר ריש ענף ד' ובשער השתלשלות הי״ס ריש ענף ב'. ולכ״א בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית.
(ולכן אמרו ז״ל (מ״ק כ״ה א') העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה״ד לרואה ס״ת שנשרף. שקדושת נשמת כל א' מישראל היא היא קדושת ס״ת ממש).
ולכן מעת הבריאה שהיתה התורה גנוזה עדיין במקור שרשה הנעלם מכל העולמות עליונים. ומרחוק לבד האירה לכל העולמות להחיותם ולקיימם. ולא נשתלשלה עצמותה ממש למטה לזה העולם שיעסקו בה קבוצי מטה. עדיין היו העולמות רופפים ורותתים ולא היו על מכונם האמתי. וקראום רז״ל שני אלפים תהו. והיו תלוים ועומדים עד עת מ״ת. כידוע מאמרם ז״ל (שבת פ״ח א') שהתנה הקב״ה עם מע״ב אם מקבלין ישראל וכו' ואם לאו וכו'. וכ״ה בשמות רבה פמ״ז ודברים רבה ספ״ח ובריש התנחומא. וברבה שה״ש דמיתיך רעיתי רבנן אמרי רעיתי דעולמי שקבלו תורתי שאלו לא קבלו הייתי מחזיר את עולמי לתו״ב דאר״ח בשם ר״א כתיב נמוגים ארץ כו' אנכי תכנתי עמודים סלה אלולי ישראל שעמדו על הר סיני כו' ומי בסס העולם אנכי כו' בזכות אנכי ה' אלהיך תכנתי עמודיה סלה.
ומאז שנשתלשלה וירדה כביכול ממקור שרשה הנעלם לזה העולם כמאמרם ז״ל בא משה והורידה לארץ. כל חיותם וקיומם של כל העולמות הוא רק ע״י הבל פינו והגיונינו בה.
והאמת בלתי שום ספק כלל. שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי ח״ו אף רגע אחת ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה. כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותהו חס ושלום. וכן שפעת אורם או מיעוטו ח״ו הכל רק כפי ענין ורוב עסקנו בה.
לכן אנו מברכים עליה וחיי עולם נטע בתוכנו. כענין הנטיעה שנטיעתה כדי לעשות פרי להרבות טובה. כן אם אנו מחזיקים בתוה״ק בכל כחנו כראוי. אנו מנחילין חיי עד וממשיכים משרשה הנעלם למעלה מכל העולמות. תוספות קדושה וברכה ואור גדול בכל העולמות. ז״ש במשלי רבתא פ״ב מכל משמר נצור לבך שלא תברח מד״ת למה כי ממנו תוצאו' חיים ללמדך שמד״ת יוצאין חיים לעולם.
וגם לבנות הנהרסות בתיקונים גדולים. לקשר ולייחד ולהשלים העליונים עם התחתונים. וכל העלמין שקילין ונהירין כחדא. כמאמרם ז״ל בפ' חלק (סנהדרין צ״ט ב') אר״א כל העוסק בתורה לשמה כאלו עושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה שנא' או יחזק במעוזי יעשה שלום לי בו' רב אמר כאלו בנה פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה שנא' ואשים דברי בפיך וכו' לנטוע שמים וליסוד ארץ.
ובחזית. שוקיו עמודי שש אלו ת״ח למה נמשלו עמודים שהם עמודי עולם שנא' אם לא בריתי יומם ולילה כו'. ובמשלי רבתא חכמות בנתה ביתה כו'. אמר הקב״ה אם זכה אדם ולמד תורה וחכמה חשוב לפני כמו שברא שמים וכאלו העמיד כל העולם כולו. ושם בפ' אשת חיל אמרו. אמר הקב״ה לישראל בני היו מתעסקין בתורה ביום ובלילה ומעלה אני עליכם כאלו אתם מעמידים את כל העולם.
ובזוהר בראשית מ״ז א' כל מאן דאשתדל באורייתא בכל יומא יזכי למהוי ליה חולקא בעלמא דאתי. ויתחשיב ליה כאלו באני עלמין. דהא באורייתא אתבני עלמין ואשתכלל הה״ד ה' בחכמה יסד ארץ וגו'. וכתיב ואהיה אצלו אמון כו' וכל דאשתדל בה שכלל עלמין וקיים ליה. ות״ח ברוחא עביד קב״ה עלמא וברוחא מתקיימא דא רוחא דאינון דלעאן באורייתא כו'.
ושם בפ' וישב אחר שהאריך תחלה במעלתו הנוראה של האדם העוסק בתורה בעה״ז ובע״הב. ועונשו הגדול בשני העולמים כשמתרפה ממנה ח״ו. סיים ואמר בג״כ כלא קיימא על קיומא דאורייתא ועלמא לא אתקיים בקיומיה אלא באורייתא דאיהו קיומא דעלמין עילא ותתא דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה כו'.
ובפ' תרומה קס״א א' אחר שהאריך בענין לבאר איך שבהתורה נבראו כל העולמות. אמר אח״ז כיון דאתברי עלמא כל מלה ומלה לא הוה מתקיים עד דסליק ברעותא למברי אדם דיהוי משתדל באורייתא ובגיני' אתקיים עלמא. השתא כל מאן דאסתכל בה באורייתא ואשתדל בה כביכול הוא מקיים כל עלמא. קב״ה אסתכל באורייתא וברא עלמא. ב״נ אסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא. אשתכח דעובדא וקיומא דכל עלמא אורייתא איהי. בג״כ זכאה איהו ב״נ דאשתדל באורייתא דהאי איהו מקיים עלמא.
ובפ' ויקרא י״א סוף ע״ב בגין דעלמא לא אתברי אלא בגין אורייתא וכל זמנא דישראל מתעסקי באורייתא עלמא מתקיימא. וכל זמנא דישראל מתבטלי מאורייתא מה כתי' אם לא בריתי יומם ולילה כו'.
ולכן אמרו בפ' מעלות התורה שכל העוסק בתורה לשמה נק' ריע. כי כביכול נעשה שותף ליוצר בראשית ית״ש. כיון שהוא המקיים עתה את כל העולמות בעסק תורתו. ובלתי זה היו חוזרים כלם לתוהו ובוהו. וכמ״ש במדרש הנ״ל דמיתיך רעיתי רעיתי דעולמי שקבלו תורתי כו':
פרק יב
וכ"ש חידושין אמיתים דאורייתא המתחדשין ע"י האדם. אין ערוך לגודל נוראות נפלאות ענינם ופעולתם למעלה. שכל מלה ומלה פרטית המתחדשת מפי האדם. קב"ה נשיק לה ומעטר לה. ונבנה ממנה עולם חדש בפ"ע. והן הן השמים החדשים והארץ החדשה שאמר הכתוב.
כמ"ש בהקדמת הזוהר ד"ד ע"ב ר"ש פתח ואשים דברי בפיך כמה אית ליה לב"נ לאשתדלא באורייתא יממא וליליא. בגין דקב"ה ציית לקליהון דאינון דמתעסקי באורייתא. ובכל מלה דאתחדש באורייתא על ידא דההוא דאשתדל באורייתא עביד רקיעא חדא. תנן בההוא שעתא דמלה דאורייתא אתחדש מפומיה דב"נ ההיא מלה סלקא ואתעתדת קמיה דקב"ה נטיל לההוא מלה ונשיק לה ועטר לה בשבעין עטרין גליפין ומחקקן. ומלה דחכמתא דאתחדשא סלקא ויתבא על רישא כו' וטסא מתמן ושטאת בשבעין אלף עלמין וסליקת לגבי עתיק יומין כו'. וההיא מלה סתימא דחכמתא דאתחדשת הכא כד סלקא אתחברת באינון מלין דעתיק יומין וסלקא ונחתא בהדייהו ועאלת בתמניסר עלמין גניזין דעין לא ראתה כו' נפקין מתמן שאטן ואתיין מליאן ושלימן ואתעתדו קמיה ע"י. בההיא שעתא ארח עתיק יומין בההיא מלה וניחא. קמיה מכלא. נטיל לההיא מלה ואעטר לה בש"ע אלף עטרין. ההיא מלה טסת וסלקא ונחתא ואתעבידת רקיעא חדא. וכן כל מלה ומלה דחכמתא אתעבדין רקיעין קיימין בקיומא שלים קמי ע"י והוא קרי לון שמים חדשים כו' סתימין דרזין דחכמתא עלאה. וכל אלין שאר מילין דאורייתא דמתחדשין. קיימין קמי קב"ה וסלקין ואתעבידו ארצות החיים ונחתין ומתעטרין כו' ואתחדש ואתעביד כלא ארץ חדשה מההיא מלה דאתחדש באורייתא. וע"ד כתיב כי כאשר השמים החדשים כו' אשר אני עושה כו' עשיתי לא כתיב אלא עושה דעביד תדיר ואינון חידושין ורזין דאורייתא. וע"ו כתיב ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים וליסוד ארץ כו'. אר"א מהו ובצל ידי כסיתיך א"ל כו' והשתא דהאי מלה סלקא ואתעטרא וקיימא קמי קב"ה. איהו חפי על ההיא מלה וכסי על ההוא בר נש כו' עד דאתעביד מההיא מלה שמים חדשים וארץ חדשה כו'. ולאמר לציון עמי אתה כו' אל תקרא עמי אלא עמי למהוי שותפא עמי מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ כו' אוף הכי את. זכאין אינון דמשתדלין באורייתא.
ובפ' ויחי רמ"ג ריש ע"א כתיב הדודאים נתנו ריח כו' אלין אינון דאשכח ראובן כו' ועל פתחינו כל מגדים אינון גרמו למהוי על פתחי ב"כ וב"מד כל מגדים. חדשים גם ישנים כמה מלי חדתאן ועתיקין דאורייתא דאתגלייא על ידייהו כו'. דודי צפנתי לך מהכא אוליפנא כל מאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות וידע למחדי מלין ולחדתותי מלין כדקא יאות אינון מלין סלקין עד כרסייא דמלכא וכ"י פתח לון תרעין וגניז לון. ובשעתא דעאל קב"ה לאשתעשע עם צדיקייא בגנתא דעדן אפיקת לון קמי' ומסתכל בהו וחדי. כדין קב"ה מתעטר בעטרין עלאין וחדי כו'. ומההיא שעתא מלוי כתיבין בספרא כו' זכאה חולקיה מאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות. זכאה הוא בהאי עלמא וזכאה הוא בעלמא דאתי.
ובת"דא סא"ר פי"ח ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל ופי' שם כל זה הכתוב על ד"ת ואומר שם מהו לחדשיו יבכר למחדשי תורה שמחדשין את התורה בכל יום תמיד. לבן שהוא בכור כו' שמחדש ד"ת שהכל שמחין בו כו' שמחה מתחדש לו לאביו בכל יום כו'. ובכל מקום שמחדשין תורה שבישיבת ב"הכ ובישיבת ב"המד שמחה מתחדש להקב"ה בכל יום תמיד כו' ע"ש:
פרק יג
ועל ידי עסק התוה"ק. נשלם כוונתו יתב' בבריאה שהיה רק בשביל התורה שיעסקו בה ישראל. כמאמרם ז"ל בראשית בשביל התורה כו'. ובשביל ישראל כו'. ובשביל משה כו' שהוא הסרסור בקבלת התורה. וכביכול הוא ית' שמח במעשיו בעולמו ובריותיו שמעלים חן לפניו ית' כשעה ראשונה בעת הבריאה. כמו שקיוה הוא ית' בעצמו כביכול.
כמ"ש ברבה בראשית פ"ט למלך שבנה פלטרין ראה אותה וערב' לו אמר פלטין פלטין הלואי תהא מעלה חן כו'. כך אמר הקב"ה לעולמו. עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו. וכן נאמר בשבח התורה אילת אהבים ויעלת חן.
ובזוהר צו ל"ה א' פתח ר"א ואמר ואשים דברי בפיך כו' תנינן כל בר נש דאשתדל במלי דאורייתא ושפוותיה מרחשן אורייתא כו'. ולא עוד אלא דהוא מקיים עלמא וקב"ה חדי עמיה כאלו ההוא יומא נטע שמיה וארעא הה"ד לנטוע שמים וליסוד ארץ.
ובפ' תרומה קנ"ה ב' פתח ר"א ואמר עת לעשות לה' הפרו תורתך כו' בכל זמנא דאורייתא מתקיימא בעלמא ובני נשא משתדלין בה. כביכול קב"ה חדי בעובדוי ידוי וחדי בעלמין כולהו. ושמיא וארעא קיימי בקיומייהו. ולא עוד אלא קב"ה כניש כל פמליא דיליה ואמר לון חמו עמא קדישא דאית לי בארעא דאורייתא מתעטרא בגיניהון כו'. ואינון כד חמו חדוה דמאריהון בעמי' מיד פתחי ואמרי ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.
ובר"פ שמיני זכאין אינון ישראל דקוב"ה יהב לון אורייתא קדישא חדוותא דכלא חדוותא דקוב"ה ואטיילותא דיליה דכתיב ואהיה שעשועים יום יום כו':
פרק יד
וגם העולמות והבריות כולם הם אז בחדוותא יתירתא ונהירין מזיו האור העליון השופע עליהם ממקום שורש עליון של התורה. כמ"ש בפ' מעלות התורה משמח את המקום משמח את הבריות. וכן אמרה התורה ואהיה שעשועים יום יום.
ובזוהר ויקהל רי"ז א' פתח ואמר אז נדברו יראי ה' כו' אז דברו מבעי ליה מאי נדברו. אלא נדברו לעילא מכל אינון רתיכין קדישין וכל אינון חיילין קדישין. בגין דאינון מלין קדישין סלקין לעילא וכמה אינון דמקדמי ונטלי לון קמי מלכא קדישא ומתעטרין בכמה עטרין באינון נהורין עלאין וכולהו נדברו מקמי מלכא עלאה. מאן חמי חדוון מאן חמי תושבחן דסלקין בכל אינון רקיעין קמי מלכא קדישא. ומלכא קדישא מסתכל בהו ואתעטר בהו ואינון סלקין על רישיה והוו עטרא ונחתין ויתבין על חיקי' לגו בתוקפיה ומתמן על רישי'. וע"ד אמרה אורייתא ואהיה שעשועים יום יום והייתי לא כתיב אלא ואהיה בכל זמן ובכל עידן. דמלין עלאין סלקין קמיה ע"כ.
ובכל עת שהאדם עוסק ומתדבק בה כראוי. הדברים שמחים כנתינתן מסיני. כמ"ש בזוהר ר"פ חקת ר"י פתח זאת התורה כו' ת"ח מלין דאורייתא קדישין אינון עלאין אינון סתימין אינון כמה דכתיב הנחמדים מזהב כו'. מאן דאשתדל באורייתא כאלו קאים כל יומא על טורא דסיני לקבל אורייתא ה"הד היום הזה נהיית לעם.
ובפ' אחרי ס"ט א' דתאנא כל מאן דאצית למלוי דאורייתא זכאה הוא בהאי עלמא וכאלו קביל תורה מסיני. ואפילו מכל ב"נ נמי בעי למשמע מלוי דאורייתא. ומאן דארכין אודניה לקבלי' יהיב יקרא למלכא קדישא ויהיב יקרא לאורייתא עליה כתיב היום הזה נהיית לעם כו'.
והטעם שכמו שבעת המעמד המקודש נתדבקו כביכול בדבורו ית'. כן גם עתה בכל עת ממש שהאדם עוסק והוגה בה. הוא דבוק על ידה בדבורו ית' ממש. מחמת שהכל מאמר פיו יתב' למשה בסיני ואפילו מה שתלמיד קטן שואל מרבו כנ"ל פ"ו. וגם עתה בעת שהאדם עוסק בה בכל תיבה. אותה התיבה ממש נחצבת אז להבת אש מפיו יתב' כביכול כמש"ש. ונחשב כאלו עתה מקבלה בסיני מפיו ית"ש. לכן ארז"ל כמה פעמים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני:
ואז משתלשל ונמשך שפעת אור וברכה ממקור שרשה העליון. על כל העולמות. וגם הארץ האירה מכבודה ומתברכת. ומביא הרבה טובה ושפעת ברכה לעולם.
ובתד"א סא"ר פי"ח אמר. כיון שלומד את התורה הרי זה מביא טובה לעולם ויכול הוא לבקש רחמים ולהתפלל לפני הקב"ה ויפקפק את הרקיע ויביא מטר לעולם. כו'.
ואמר שם עוד כ"ז שישראל עוסקין בתורה ועושים רצון אביהם שבשמים הקב"ה בעצמו נפנה אליהם ברכה שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף ואין השקפה אל"א לברכה שנאמר השקיפה כו' וברך את עמך בו':
פרק טו
והנה המברך מתברך. ומברכתם של העולמות יבורך גם האדם העוסק בה כראוי לאמיתה הגורם לכ"ז. וכבוד ה' חופף עליו כל היום ומשיג לנשמה אצולה ממקום קדוש. לפי ערך גודל עסקו ודיבוקו בה כמ"ש אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. מעט מקדשין אותו הרבה.
ובהקדמת הזוהר י"ב ב' פקודא חמישאה כו' בהאי קרא אית תלת פקודין וכו'. וחד למלעי באורייתא לאשתדלא בה ולאפשא בכל יומא לתקנא נפשי' ורוחי'. דכיון דב"נ אתעסק באורייתא אתתקן בנשמתא אחרא קדישא דכתיב שרץ נפש חיה נפש דההיא חיה קדישא נו' וכד אשתדל באורייתא בההוא רחישו דרחיש בה זכי לההיא נפש חיה ולמהדר כמלאכין קדישין כו'. דא אורייתא דאקרי מים ישרצון ויפקון ריחשא דנפש חיה מאתר דההיא חיה ומשכין לה לתתא כמ"דא. וע"ד אמר דוד לב טהור ברא לי אלקים למלעי באורייתא וכדין ורוח נכון חדש בקרבי:
והוא הרודה ומושל בכל. וכל הדינין בישין מסתלקין מעליו ואין להם עליו שום שליטה ח״ו. בין בעודו בזה העולם. כמ״ש בפ״ק דברכות (ה' א') ארש״בל כל העוסק בתורה יסורין בדלין הימנו. ובפ' כיצד מעברין (עירובין נ״ד א') חש בראשו יעסוק בתורה שנאמר כו'. חש בגרונו יעסוק בתורה שנא' כו'. חש במעיו כו'. חש בכל בגופו יעסוק בתורה שנא' ולכל בשרו מרפא. וכעין סגנון זה אמרו בויקרא רבה פי״ב ובתנחומא פ' יתרו ובמדרש תהלים מזמור ק״ט ע״ש.
ובת״דא סא״ר פ״ה מקימי מעפר דל כו'. אדם שעבר עבירות הרבה וקנסו עליו מיתה כו'. וחזר ועשה תשובה וקורא תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות והגדות ושימש חכמים. אפילו נגזרו עליו מאה גזירות הקב״ה מעבירן ממנו כו'.
ושם רפ״ו הביאני המלך חדריו כשם שיש להקב״ה חדרי חדרים בתורתו. כך יש להם לת״ח לכל אחד ואחד חדרי חדרים בתורתו. ואם ראית שהיסורין משמשין ובאין עליך רוץ לחדרי תורה ומיד היסורין בורחין ממך שנאמר לך עמי בא בחדריך וגו'. לכך נאמר הביאני המלך חדריו. נגילה ונשמחה בך במה שגדלתנו ורוממתנו וקשרת לנו כתר גדול בד״ת מסוף העולם ועד סופו.
ושם בפ״ה ויהי המה הולכים הלוך ודבר ואין דבר אלא ד״ת כו'. וכשנשתלח מלאך כו'. ובא ומצאן שהיו עוסקין בד״ת ולא היה יכול לשלוט בהם כו'. מכאן שני ב״א שהולכין בדרך ועוסקין בתורה אין דבר רע יכול לשלוט בהן כו' ע״ש.
ובזוהר ויחי רמ״ב סוף ע״א יששכר חמור גרם. כו' פתח ואמר לדוד ה'. אורי כו' כמה חביבין אינון מלין דאורייתא. כמה חביבין אינון דמשתדלי באורייתא קמי קב״ה. דכל מאן דאשתדל באורייתא לא דחיל מפגעי עלמא. נטיר הוא לעילא נטיר הוא לתתא. ולא עוד אלא דכפיית לכל פגיעי דעלמא ואחית לון לעימקא דתהום רבה. ת״ח בשעתא דעאל ליליא כו' כד אתער רוח צפון ואתפליג ליליא אתערותא קדישא אתער בעלמא כו'. זכאה חולקיה דההוא בר נש דאיהו קאים בההיא שעתא ואשתדל באורייתא. כיון דאיהו פתח באורייתא כל אינון זינין בישין אעיל לון בנוקבא דתהום רבה כו'. בג״כ יששכר דאשתדלותיה באורייתא כפית ליה לחמור ונחית ליה כו' דאיהו סליק לנזקא עלמא ושוי מדורי' בין המשפתים כו'.
וכן אמרו ז״ל בפ״ג דסוטה (ב״א א') דהתורה אגוני מגני מן היסורין בין בעדנא דעסיק בה בין בעדנא דלא עסיק בה ע״ש. כי היא גמלתהו רק טוב ולא רע כל ימי חייה. היינו אפי' בעדנא דלא עסיק בה. כ״ז שהוא דבוק ולא פירש ח״ו מחיי עולם שלה ודעתו עליה תמיד לחזור ולהגות בה:
הגהה: ומ"ש גמלתהו וכו'. כי גמול פירוש תשלום גמול למי שהיטב אתו מקודם. ז"ש שהתורה משלמת גמול טוב להאדם שעושה טובה עמה היינו כשעוסק בה לשמה. וגם אם עסקו בה שלא לשמה לגרמיה ולא להטיב אתה. שמהראוי היה שהתורה תגמלנו רעה ח"ו. עכ"ז אינה גומלת לו רעה ח"ו. ואדרבה גם בשמאלה היינו למשמאילים בה שלא לשמה. הוא נותנת לו עושר וכבוד בעולם הזה. ע"כ:
פרק טז
וגם מעבירין ומסלקין מעליו כל הטרדות והענינים מעול ד"א וכו' וכל שאר עניני זה העולם המונעות תמידות העסק בתו"הק. כמ"ש כל המקבל עליו עול תורה כו'. ואמרו בבמדבר רבה ובתנחומא פ' חקת שמזה הטעם ניתנה התורה במדבר כשם שמדבר אינו נזרע ואינו נעבד כך כו' וכשם שמדבר אינו מעלה ארנון (ר"ל מס) כך בני תורה בני חורין כו'.
ובזוהר ויחי רמ"ב ב' דכל מאן דידע לאשתדלא באורייתא ולא אשתדל אתחייב בנפשיה: ולא עוד אלא דיהבין עליה עולא דארעא ושעבודא בישא דכתיב ביששכר ויט שכמו לסבול כו' מאן דסטא ארחיה וגרמיה דלא למסבל עולא דאורייתא מיד ויהי למס עובד. וכן להיפך כו'.
וכך הדין הלכה פסוקה בש"ס כמ"ש (נדרים ס"ב ב' ובפ"ק דבתרא ח' א') שארי ליה לצורבא מרבנן למימר לא יהבינא כרגא דכתיב מנדה בלו והלך לא שליט למרמי עליהון.
ושם ר"ה בר"ח שדא כרגא ארבנן. א"ל רנב"י עברת אדאורייתא אדנביאים אדכתובים דכתיב כו'. כמש"ש דרבנן לא צריכי נטירותא.
ובתד"א סא"ר פ"ד כל ת"ח שעוסק בתורה בכל יום תמיד בשביל להרבות כבוד שמים. אינו צריך לא חרב ולא חנית ולא כל דבר שיהיה לו שומר אלא הקב"ה משמרו בעצמו כו'. ושם בפי"ח אם יש בו באדם ד"א ומקרא לבד מוסרין לו מלאך. א' לשומרו שכאמר כו'. קרא אדם תורה נביאים וכתובים מוסרים לו שני מלאכים שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך כו'. אבל קרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה ומדרש הלכות ואגדות ושמש ת"ח הקדוש ב"ה משמרו בעצמו כו' שנאמר ה' שומרך כו'.
וכפי ערך הקיבול אשר יקבל עליו עול תורה באמת ובכל כחו. כן לפי זה הערך יסירו ויעבירו ממנו טרדות עניני זה העולם. והשמירה עליונה חופפת עליו. והוא כבן המתחטא על אביו. ואביו עושה לו רצונו ומשלים לו כל חפצו. כמ"ש רז"ל (עכומ"ז י"ט א') כל העוסק בתורה הקב"ה עושה לו חפצו. וכ"א במדרש תהלים מזמור א'. ואמרו עוד שם שכתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים שכל העוסק בתורה נכסיו מצליחין.
ובמשלי רבתא ספ"ח ויפק רצון מה' כל מי שהוא מפיק בד"ת ומלמדו ברבים. אף אני בעת רצון מפיק לו רצון כו'. ומזונותיו מוכנים לו תמיד בלא שום עמל ויגיעה מועטת עליהם. כמ"ש שם בפ' אשת חיל שת"ח יושב ועוסק בתורה כו' ולא עוד אלא שהקב"ה ממציא לו מזונותיו בכל יום ויום שנאמר ותתן טרף לביתה.
ובת"דא סא"ר פי"ח ברוך המקום ברוך הוא שבחר בחכמים ובתלמידיהם כו' כשם שהם יושבין בב"כ ובב"מד ובכל מקום שהוא פנוי להם וקורין ושונין לשם שמים ויראה בלבבם ומחזיקים ד"ת בפיהם ומקיימין עליהם הפסוק טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו כך כביכול אפילו הם ישאלו את כל העולם כולו בשעה אחת הוא נותן להם מיד כו'.
ויתר על כן. אלא הגם שהוא עצמו ודאי בורח מהכבוד וגדולה. כי בלא זה בלתי אפשר בעולם כלל להיות עוסק בתורה לשמה. ולא תתקיים אצלו כלל. כמשז"ל בפ' מעלות התורה אל תבקש גדולה לעצמך ואל תחמוד כבוד. כי האדם אסור לו לפנות דעתו לזה כלל.
אמנם גדול העצה ית"ש נותן לו שמחה וגדולה בע"כ. כמ"ש בתד"א שם ברוך המקום ברוך הוא שבחר בחכמים ובתלמידיה' כו' כמו שהם יושבין בב"כ ובב"מד בכל יום וקורין ושונין לשם שמים ויראת שמים בלבבם ומחזיקים דברי תורה על פיהם ומקבלין עליהם בשמחה עול מ"ש כך כביכול הקב"ה נותן להם שמחה לצדיקים בעל כרחם שלא בטובתם כו' ע"כ.
וכמאמר הכתוב אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ר"ל הגם שאני בורח מהם המה רודפים אחרי בע"כ:
פרק יז
בין אחר פטירתו מזה העולם. ארז״ל (חגיגה כ״ז ב') תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולט בהם כו'. וכן אמרו שם ת״ח שסרח אין תורתו נמאסת. ובמשלי רבתא בפ' להבין משל ומליצה כו' ומליצה זו התורה עצמה ולמה נקראת שמה מליצה שהיא מצלת עוסקיה מדינה של גיהנם. ושם רפ״ב בני אם תקח אמרי כו' אמר הקב״ה לישראל על הר סיני אם זכיתם להצפין ולקבל תורתי ולעשותה אני מציל אתכם משלש פורעניות. ממלחמת גוג ומגוג. מחבלו של משיח. מדינה של גיהנם. ומצותי תצפן אתך אם זכיתם להצפין תורתי אני משביע אתכם מטוב הצפון לע״ל שנא' מה רב טובך אשר צפנת כו'.
ושם בפ״י ארחב״ד אין לך צדקה שמצלת את האדם מדינה של גיהנם אלא תורה בלבד כו'. שיש בה כח להציל אותו מיום הדין. ואפילו נתחייב אדם בדבר עבירה יכול להציל אותו מיום הדין כו'. הרי מכאן לת״ח שעבר בדבר עבירה שהיא מצלת אותו.
ובמדרש תהלים מזמור י״ט ותקופתו כו' ואין נסתר מחמתו כו' ר״י ורשב״ל אמרי תרוייהו אין גיהנם לע״ל אלא השמש הזו היא מלהטת את הרשעים שנאמר הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים כו' ולהט אותם כו' אבל לעתיד לבא מי נסתר מחמתו מי שהוא עוסק בתורה מה כתיב אחריו תורת ה' תמימה כו' וכן הוא אומר אין חשך ואין צלמות להסתר שם פועלי און ומי נסתר מי שהוא עוסק בתורה כו' ע״ש. וק״ו מאלישע אחר. שאמרו (חגיגה ט״ו ב') לא מידן נדייני' משום דגמיר אורייתא.
וכן אמרו בירושלמי שם ובקהלת רבה סימן ז' בפסוק טוב אחרית דבר כו' ולא כן תנינן מצילין תיק הספר עם הספר כו' מצילין לאלישע בזכות תורתו. ובזוהר יתרו פ״ג ב' אר״י אמאי אתייהב אורייתא באשא וחשוכא כו' דכל מאן דישתדל באורייתא אשתזיב מאשא אחרא בגיהנם ומחשוכא דמתשכין כל שאר עמין לישראל כו' ע״ש.
וברע״מ תרומה קל״ד ב' פקודא ללמוד תורה בכל יומא דאיהו רזא דמהימנותא עלאה למנדע ארחיה דקב״ה. דכל דאשתדל באורייתא זכי בהאי עלמא וזכי בעלמא דאתי ואשתזיב מכל קטרוגין בישין. בגין דאורייתא רזא דמהימנותא איהי דמאן דיתעסק בה אתעסק במהימנותא עלאה אשרי שכינתא בגוי' דלא תעדי מיני' כו' ע״ש.
וכמאמרם ז״ל ע״פ ארך ימים בימינה כו' למימינים בה ארך ימים וכ״ש עושר וכבוד. והוא בשני העולמים. עושר וכבוד בע״הז וארך ימים לע״הב. שעיקר האורך ימים הכוונה לעולם שכולו ארוך כמ״ש רז״ל בכמה דוכתי ובזוהר וישב ק״צ ריש ט״א ע״ש:
ושם בפ' חיי קל״א ב' ר״א פתח גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך כמה אינון ב״נ טפשין דלא ידעין ולא מסתכלין לאשתדלא באורייתא. בגין דאורייתא כל חיין וכל חירו וכל טוב בעלמא דין ובעלמא דאתי איהו חירו דעלמא דין ודעלמא דאתי איהו. חיין אינון בעלמא דין דיזכון ליומין שלימין בהאי עלמא כד״א כו' וליומין אריכין בעלמא דאתי. בגין דאינון חיין שלמין אינון חיין דחירו חיין בלא עציבו חיין דאינון חיין חירו בעלמא דין חירו דכלא. דכל מאן דאשתדל באורייתא לא יכלין לשלטאה עלוי כל עמין דעלמא כו' וע״ד כל מאן דישתדל באורייתא חירו אית ליה מכלא בעלמא דין משעבודא דשאר עמין חירו בעלמ' דאתי בגין דלא יתבעון מיני' דינא בההוא עלמא כלל כו' ע״ש.
ובת״דא סא״ר פי״ח בפסוק ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל כו'. מאי ולא יראה כי יבא חם לומר לך כל העוסק בתורה אינו רואה מדת פורעניות בין בעוה״ז בין לימות בן דוד ובין לע״הב. וכמו שפי' ז״ל בהתהלכך תנחה אותך בעוה״ז. בשכבך תשמור עליך בקבר. והקיצות היא תשיחך לעוה״ב.
ובזוהר פ' וישב קפ״ד ב' וקפ״ה א' ר״י פתח ואמר תורת ה' תמימה כו' כמה אית לון לב״נ לאשתדלא באורייתא. דכל מאן דאשתדל באורייתא להוי לי' חיים בעלמ' דין ובעלמא דאתי וזכי בתרין עלמין. ואפי' מאן דאשתדל באורייתא ולא אשתדל בה לשמה כדקא יאות זכי לאגר טב בעלמא דין ולא דיינין לי' בההוא עלמא. ות״ח כתיב אורך ימים בימינה כו'. אורך ימים בההוא דאשתדל באורייתא לשמה דאית לי' אורך ימים בההוא עלמא דבי' אורכא דיומין כו'. בשמאלה עושר וכבוד אגר עב ושלוה אית לי' בהאי עלמא. וכל מאן דישתדל באורייתא לשמה כד נפיק מהאי עלמא אורייתא אזלא קמי' ואכרזת קמי' ואגינת עליה דלא יקרבון בהדי' מאריהון דדינא. כד שכיב גופא בקברא היא נטרת לי' כד נשמתא אזלת לאסתלקא למיתב לאתרה איהי אזלת קמא דההיא נשמתא וכמה תרעין אתברו מקמא דאורייתא עד דעאלת לדוכתא. וקיימא עלי' דב״נ עד דיתער בזמנא דיקומון מתייא דעלמא ואיהי סניגורא עלי' הה״ד בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך כו'. בהתהלכך תנחה אותך כמה דאתמר. בשכבך תשמור עליך בשעתא דשכיב גופא בקברא דהא כדין בההוא זמנא אתדן גופא בקברא וכדין אורייתא אגינת עלי'. והקיצות היא תשיחך כמה דאתמר בזמנא דיתערון מתי עלמא מן עפרא היא תשיחך למהוי סניגורא עלך כו'.
וכן ארז״ל בפ' חלק (סנהדרין צ״ט ב') בפסוק נפש עמל עמלה לו כו'. הוא עמל במקום זה והתורה עומלת לו במקום אחר. ובמשלי רבתא פי״ד חכמות נשים בנתה ביתה. כל מי שקנה לו חכמה בעוה״ז יהא מובטח שהיא בנתה לו בית לעו״הב. ואולת בידיה תהרסנו כל מי שלא קנה לו חכמה יהא מובטח שקנה לו גיהנם לע״ל.
ובס״ת לך לך אחר הדברים האלה דא פתגמי אורייתא כו'. הה״ד אל תירא אברם אנכי מגן לך מכל זייני בישין דגיהנם. שכרך הרבה מאד בגין דכל מאן דאשתדל באורייתא בהאי עלמא זכי ואחסין ירותת אחסנתי' לעלמא דאתי כו' ע״ש.
ובזוהר ויקהל ר' ע״א בגין דכד ב״נ עסיק באורייתא קב״ה קאים תמן כו'. ואשתזיב ב״נ מתלת דינין. מדינא דהאי עלמא. ומדינא דמ״המ דלא יכיל לשלטאה עלי' ומדינא דגיהנם. וכשרז״ל בפ' מעלת התורה. ובבמדבר רבה פט״ז. ובחזית בפסוק מי זאת עולה כו'. ובתנחומא פ' עקב א״ת חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה ופי' ז״ל חירות ממלאך המות. וכן אמרו בפ״ד דמכות (י' ע״א) שדברי תורה קולטין ממ״המ. ובזוהר פ' חיי בד' הנ״ל חירו בעלמא דין חירו דמה״מ דלא יכול לשלטאה עלוי. והכי הוא ודאי דאי אדם הוה אתדביק באילנא דחיי דאיהו אוריית' לא גרים מותא לי' ולכל עלמא. ובג״כ כד יהיב קב״ה אורייתא לישראל מה כתיב בה חרות על הלוחות כו'. וק״בה אמר אני אמרתי אלקים אתם כו'. וע״ד כל מאן דאשתדל באורייתא לא יכיל לשלטאה עלוי ההוא חויא בישא דאחשיך עלמא:
פרק יח
ולזאת האדם המקבל ע"ע עול התורה הקדושה לשמה לאמיתה כמו שהתבאר לעיל פי' לשמה. הוא נעלה מעל כל עניני זה העולם. ומושגח מאתו יתב' השגחה פרטית למעלה מהוראת הטבעים והמזלות כולם.
כיון שהוא דבוק בתורה ובהקב"ה ממש כביכול. ומתקדש בקדושה העליונה של התו"הק שהיא למעלה לאין ערוך מכל העולמות והיא הנותנת החיות והקיום לכולם ולכל הכחות הטבעים. הרי האדם העוסק בה מחיה ומקיים את כולם ולמעלה מכולם. ואיך אפשר שתהא הנהגתו מאתו יתב' ע"י הכחות הטבעים.
וזשרז"ל (פסחים נ' ע"ב) כתיב עד שמים חסדך. וכתיב מעל שמים חסדך. ל"ק כאן בעוסקים לשמה כאן בעוסקים שלא לשמה.
היינו שהעוסק בתורה שלא לשמה אם כי ודאי שגם הוא מרוצה לפניו יתב'. אף אם כוונתו לשם איזה פניה שתהיה. רק אם אינו לקנטור ח"ו וכ"ש אם אינו מכוין לשום פניה. רק לפי שהורגל בכך. כי מתוכה יבא למדרגת לשמה כידוע ממאמרם ז"ל. עכ"ז עדן לא נתקדש ונתעלה שיהיה הנהגתו יתב' אתו בכל עניניו למעלה מכחות הטבעים. לכן כתיב בי' רק עד שמים היינו עד הכחות הטבעים הקבועי' בשמים. ולא למעלה מהם.
אבל על העוסק בה לשמה. אמר מעל שמים. ר"ל שכל הנהגותיו יתב' עמו רק למעלה מהוראת כחות הטבעים.
וז"ש ברע"מ פנחס רי"ו ב' ת"ח כל בריין דעלמא קודם דאתיהיבת אורייתא לישראל הוו תליין במזלא כו'. אבל בתר דאתיהיבת אורייתא לישראל אפיק לון מחיובא דככבי ומזלי כו'. ובג"ד כל המשתדל באוריי' בטיל מיני' חיובא דככביא ומזלי אי אוליף לה כדי לקיימא פקודהא. ואי לאו כאלו לא אשתדל בה ולא בטיל מיני' חיובא דככביא ומזלי:
ואדרבה הכחות הטבעים מסורים אליו כאשר יגזור אומר עליהם. ולכל אשר יחפוץ יטם. ואימתו מוטלת על כולם. כמ"ש בפ' התורה ונותנת לו מלכות וממשלה. כי נזר אלקיו אור התורה מאירה ומבהקת על ראשו. וחוסה כביכול בצל כנפי השכינה. כמ"ש בזוהר צו ל"ה א' פתח ר"א ואמר ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך כו'. תנינן כל ב"נ דאשתדל במלי דאורייתא ושפוותי' מרחשן אורייתא. קב"ה חפי עלי' ושכינתא פרשא עליה גדפהא הה"ד ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך כו'.
ובהקדמת הזוהר י"א א' וכ"ה באותו הלשון בפ' ואתחנן ר"ס ע"א ת"ח כמה הוא חילא תקיפא דאורייתא. וכמה הוא עלאה על כולא. דכל מאן דאשתדל באורייתא לא דחיל מעלאי ותתאי ולא דחיל מערעורין בישין דעלמא. בגין דאיהו אחיד באילנא דחיי ואכיל מיניה בכל יומא. דהא אורייתא אוליף לי' לב"נ בארח קשוט אוליף לי' עיטא כו'.
ובפ' בשלח מ"ו א' ר"י פתח כו'. כמה חביבא אורייתא קמי' דקב"ה. דכל מאן דישתדל באורייתא רחים הוא לעילא רחים הוא לתתא קב"ה אצית לי' למלולי לא שביק לי' בהאי עלמא ולא שביק לי' בעלמא דאתי כו' ע"ש.