כרך ג · דף פ.
אומרה לו מבע"ל: עיין מקדש מלך הגהת הרח"ו דנראה דגרס בקרא דמייתי "ואמרה לו" בוא"ו. וקאמר "אומרה לו" בלא וא"ו מבעיא ליה. ודרשת הוא"ו לאתוספא אורייתא כו'. היה מיושב לפי זה דוא"ו לרבות גם ו' הוא ת"ת אורייתא דבכתב. אלא דבאמת הוא כתוב בקרא כאן בלא וא"ו (רק באשת כסילות כתיב בוא"ו) וע"כ פי' כפירוש הרמ"ז, עי"ש.
דהכי תנינן כל מאן כו' למהך עמיה באורחא: סוף פרק ד' דפסחים .
מאי טעמא משום דלא ידעו הכין: דרש ידעו על הזיווג כמ"ש וידע אדם כו'. ולא הבינו באותה שעה להיות בקדושה כי אם כסוס ופרד, ועל כן בניהם חצופין, עזי נפש ככלב (ויש לדרוש גם מ"ש "לא ידעו שבעה" (ישעיהו נו, יא) גם כן לענין זה, וכמ"ש אבר קטן כו' משביעו רעב כו' וכמ"ש "שלש הנה לא תשבענה כו' ועצר רחם" (משלי ל, טו), וכמ"ש בליקוטי שם בס"ד).
לגלאה עמיקתא מגו כו' ונהרא מגו כו': כמ"ש (דניאל, ב) "הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא ונהירא [וּנְהוֹרָא] עִמֵּהּ שְׁרֵא".