נמוקי אורח חיים· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן שיא
סעיף א'. (א) באותו רשות ע"י ככר או תינוק הנה התרתי להלכה למעשה במת ר"ל שאירע בבית חולים של המדינה דפה, בשבת, ובאם יניחוהו שם בבית הנואדנוען קאממער יש לחוש שינתחוהו (סעקצירן) כדרך הרופאים הרשעים בהבליהם כולם למיניהם (כמו שביארתי עליהם בשו"ת מנחת אלעזר חלק ד' סי' כ"ח עיי"ש) וכאשר פעלו אצלם בש"ק (אחרי מיתתו) בבקשות ותחנונים שיתנוהו חפשי להמת להניח באהל של הח"ק בבית החיים ע"י שומרים יהודים שם עד אחרי ש"ק שיקברוהו כדת אז העצה יעוצה להצילו רק ללקחו משם מיד כדי שלא ינחמו ויתחרטו לרעה כנ"ל וצויתי להניח עליו ככר בהמטה ולנשאיהו יהודים הקברנים הנושאים לבית האהל של הח"ק כנ"ל והוא פשוט כיון שבכאן יש עירובין בצוה"פ עצהיו"ט והביה"ח והאהל הוא בתוך העיר והצורת תפתח העירובין הנז' ובאותו רשות מותר לכתחלה לטלטלו ולהצילו מבזיון (שהוא נתוח וניוול כנ"ל) גם לכרמלית או לרה"ר מותר ע"י תינוק כדלקמן (סעי' ב') אבל באותו רשות גם ישראל גדולים מותרים ע"י ככר, ולסמוך על כתנתו או בגדיו של המת שהי' מונח בהם עודנה אין לעשות לכתחלה כיון דתליא בפלוגתא כמ"ש המג"א בזה (ס"ק ט"ז) ושארי נו"כ, והוא פשוט לכאורה. אך הוי לכאורה מילתא דתמוה כשיראו יהודים הקברנים ונושאי המטה יובילו לביה"ח מת במטה בשבת (כמעשיהם בחול כך מעשיהם בשבת) כיון שהככר מונח מבפנים מכוסה בתוך המטה (ולא למעלה על המטה מבחוץ שלא יהי' כחוכא. וגם לא מצינו שיגזרו גזירה זו שיניחו הככר טבעיות כלל כי מה יועיל לפי השכל אם השועל הזה (שלקחו ממנו השן) חי או מת שם הרחק ביער וכן מסמר של התליי' לקדחת שלישית שהם רק סגוליות מתמיהות וזרות מדרך הטבע והרפואה (וכמ"ש שם במגיד משנה) ובפרט הרמב"ם ז"ל אבי הרופאים ואשר הוא חולק על כל אלו הסגולות הן וכיוצא בהן ואיך יתיר להוציאן בשבת (וכן קשה בפי' המשניות שבו פתח שכן יזמו בעלי הסגולות וסיים אח"כ ברפואות הטבעיות] שאין כאן משום דרכי האמורי עיי"ש) וכן מ"ש לעיל בזה בסמוך (סעי' כ"ה) מדיני קמיעות להוציאן בשבת ופסק כן גם הרמב"ם והלא הוא לשיטתו חולק על כל פעולות הסגולות והקמיעות וכ' שלא יועילו כנודע דרכו. ואיך התיר להוציאם בשבת, וצע"ג.
סעיף מ'. (ה) כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור להניחו אפילו בבית משום אהל. עיי' ט"ז (ס"ק כ"ז). ועיי' בבאה"ט דהאריז"ל הי' נזהר מטעם זה שלא ללבוש הקאפולי"ש בשבת. והנה צריכין ליזהר הרבנים בגלילות העליון ואשכנזי' שהולכים בשבת בהקא פולישען (הוטען) אשר הראנד שלהם רחב טובא עד שיגיע לטפח והם ס' מחללים ש"ק כי הראנד שלהם הוא קשה ואינו רך ונכפף בנקל וגם אשר הלכו הרבנים הזקנים של גלילות אשכנז באונגארן בין בשבת בין בחול בכובעי' (שיפס הוטען) שיש להם ראנדען רחבים טפח בודאי וקשורים למעלה בחוט י"ל דאין חשש כ"כ מחמת שהם רכים ונכפפים ע"י החוט כנז' ולא הוי אהל ועיי' בט"ז כנז'. אבל ההוטען הפשוטים שהולכים הרבנים צריכין בדיקה אם אין בהם רוחב טפח בהראנד לענין שבת כנ"ל.
וע"ד הכובעים שנקראו שיפסהוטען עיי' מ"ש בזה בעה"י בנימוקי יו"ד (סי' קע"ח)