נמוקי אורח חיים· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן רעא
סעיף ג'. (א) כבוד יום קודם לכבוד לילה היינו דוקא בשאר צרכי סעודה וכו'. עיי' בשערי תשו' בשם יש"ש למהרש"ל בענין מאכלי עונג שבת ודגים וכן הוא במקורו בש"ס סבת (דף קי"ח ב') במה מענגו בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין ובכל אלו לא חשב בשר ויין וגם בטוש"ע (סי' רמ"ב) כא חשב כלל בשר ומכ"ש יין. וברמב"ם (פרק ל' מהל' שבת הלכה ז') כ' וז"ל:
איזהו עונג זהו שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת והרי הזכיר משקה אבל לא כ' שיהי' יין דוקא. ולפי"ד הספרי (פ' בהעלתך) וביום שמחתכם זה השבת (ועיי"ש בחי' חמשה מאמרות בתורת שבת) ולפימש"כ לקמן (סי' תקכ"ט ס"ק ב') מד' השאג"א מובא בשע"ת שם ובדרת״ש (יו"ד סי' פ"ט ס"ק י"ט) שצ"ל יין ביו"ט בזמה"ז שאין ביהמ"ק קיים עפי"ד חכז"ל וכיון שנאמר דשבת הוא זמן שמחה ג"כ וכמ"ש לעיל והארכתי בזה במק"א א"כ בפרט אם לא הי' לו יין לקידוש וקידש על הפת והביאו אח"כ יין שיהי' חייב ביין בשבת משום שמחה או אם קידש על היין בליל שבת כשאין לו רק כוס א' יין דכבוד יום עדיף לשאר מעדנים (רק לא לקידוש כנ"ל במחבר בזה) ואם יש לו רק כוס יין א' לשבת (לסעודות) פשוט דיניחו על סעודת היום דכבוד יום עדיף. אמנם עדיין צ"ע בזה לכאורה דהא בזמה"ז יין הוא משום שמחה מפני שאין ביהמ"ק קיים ואין לנו קרבנות שלמי שמחה נמצא דבזמן שביהמ"ק קיים הי' החיוב בשבת בבשר משום שמחתכם כנז' מספרי דביום שמחתכם זהו השבת והלא אז אין שמחה אלא בבשר ומה יעשו בשבת דאין מקריבין שלמי שמחה ואין אז בשר לשמחה ובע"כ לומר דהיינו וביום שמחתכם זהו השבת דיכינו מאתמול בשר וא"צ לשלמי שמחה רק ברגל וגם ל"ש להקשות דבמה שיזבחו בעש"ק (בזמן שביהמ"ק קיים) אינו זביחה בשעת שמחה וז"פ. והיינו דאם הבשר אינו חביב עליו בטבעו אז גם בזמן שביהמ"ק קיים צריך לקיים שמחה העיקר רק ביין כמ"ש ויין ישמח לבב אנוש. ונראה ראיה מש"ס ר"ה (דף כ"ג א') דאמרי בבני הגולה במו"ש דלא קידשו החודש שם בבית דין והאי דלא עבדי משואות משום אתנוסי הוא דאיתנס פירש"י בשכרות של משתה השבת עכל"ה ואי אמרת דאין מצוה לשתיית יין בשבת היתכן לומר שיחשדו את ב"ד הגדול שבירושלים הממונים על קידוש החודש המה פקידי העדה כל בנ"י לצוות ולהודיע לכל הגולה. שהמה ישתכרו שלא לשם מצוה א"ו דהמצוה בשבת בשתיית יין ע"כ לפעמים שכיח שהוסיפו קצת יותר מהראוי ונשתכרו ונרדמו בשינה (משא"כ אם כא הי' כלל המצוה ביין בשבת לשמחה) כנז'. ועיי' ש"ס ביצה (דף ד' א') דרב לא מוקי אמורא עליו מיומא טבא לחברי' משום שכרות היינו ביו"ט דמצוותו ביין אחרי חורבן ביהמ"ק ועפי"ד השאג"א כנ"ל ורב הי' הרבה אחרי חורבן ביהמ"ק, אבל בשבת כהאי דש"ס ר"ה כנ"ל איך שייך לומר דהב"ד וגם הפועלים שהיו עושים המשואות כולם ירדמו בשינה עד ערב וחשכות לילה במוצש"ק אלא ודאי ראיה מזה דשבת מצוותו ביין לכל א' כנ"ל.
סעיף ט'. (ב) צריך שתהי' מפה על השלחן תחת הפת ומפה אחרת פרוסה על גביו. עיי' ט"ז (ס"ק י"א) דלטעם שכ' הטור משום זכר למן שהי' מונח כקופסא טל למעלה וטל למטה י"ל דגם במקדש על הפת צ"ל כן ועיי"ש בפרמ"ג במשבצות מ"ש על זה. והנה פשוט דלטעם זה דוקא לאו דוקא משום קידוש דאין שייכות המן לקידוש דייקא אלא גם בברכת המוציא (טרם הבציעה) מכסין בפת על הלחם שהוא הפת זכר למן. וכן נהוג עלמא. אולם בסעודת שבת בשחרית כשכבר כיסו בשעת הקידוש (ובפרט כשיצאו כבר הקידוש בפת הבאה בכיסנין במקום סעודה ויושבין אח"כ בשהיית זמן מה לסעודת שחרית) נהגו קצת שלא לכסות אז הפת כלל בשעת ברכת המוציא. וידענו ושמענו בקבלה ברורה בזה פלוגתא בין כמה צדיקים וקדושי עליון זי"ע כי בהיות הגה"ק הררמ"מ מריוונוב זי"ע בש"ק בלובלין אצל הגה"ק החוזה הרבי מלובלין זי"ע (כאשר ביקשו החוזה הרבי מלובלין לבא למחנתו ולהיות בצוותא בחברתו חמשה שבתות ויהי' תיקון עולם וכו' כו' ואחרי שבת השני נחלה הרה"ק מהררמ"מ זי"ע ובהכרח נסע לביתו. ופרטי הדברים שהיו אז ולתכליתן נאמרו בסוד ה' ליראיו מפה לאוזן ואינו ענין ועת האסף פה עובדות ומעשיות בדברים שנאמרו לדינא ולהלכה בזה בנמוקי שו"ע או"ח בעה"י) והרה"ק מרימנוב הי' דרכו (בביתו) לגלות הפת בסעודת שחרית ש"ק והרה"ק מלובלין הי' דרכו לכסות גם בשחרית וכאשר הסיר הרה"ק מרימנוב (לפני הנט"י) המפה מעל החלות של הרה"ק מלובלין ואמר בדרך פסק כי בשחרית א"צ לכסות הפת ונענה הרה"ק מלובלין ואמר לא נאמר אנחנו בדרך פסק דוקא לכסות רק (בשחרית ש"ק) דעביד כמר (לגלות) עביד ודעביד כמר (לכסות) עביד עכל"ה (ובמוצאי ש״ק נתחרט הרה"ק מרימנוב על שהורה הלכה בקול ובהחלט כ"כ נגד הרה"ק מלובלין ובבית מדרשו ובמוצאי ש"ק הלך לפייסו [בדרך הכנעה כזה, אשר יראתי להציג פה] והדברים אמתיים שמענו מפה קדוש אדומו"ר הרה"ק משינאווע זי"ע שהוא קיבל רוב עניניו בזה מחותנו הגה"ק זי"ע בעל ארי' דבי עילאי שהי' מגדולי תלמידי לובלין ואכמ"ל) ועכ"פ תלוי בפלוגתא דאשלי רברבי המעניקים חמה בגודל קדושתם. ונחזי אנן אם הטעם משום זכר למן הלא שייך גם בשחרית ש"ק דהא חיוב גם בשחרית לבצוע על לחם משנה זכר למן (שהי' ביום הששי לחם משנה בעד ש"ק) ולא לבד בליל ש"ק צריכין לחם משנה וא"כ למה לא יכסו הפת גם בשחרית מטעם זה ואין לומר דליל ש"ק עושים זכר למן יותר משום שאומרים אז ומתחילין בקידוש יום הששי וגו' וגם כ' ברמ"א (לעיל בסי' רמ"ב) בזה"ל:
יש שכתבו שבקצת מקומות נהגו לאכול מולייתא שקורין פשטידא בליל שבת זכר למן שהי' מכוסה למעלה. והרי שדקדק וכ' זה ״בליל שבת״ זכר למן, והרמ"א כ' שלא נהגו לחוש לזה ובשכנה"ג כ' על זה שמנהג פשוט במדינתו ובמקומותיו לאכול פשטידא בליל שבת כנז'. אך ז"א ראיה ואדרבה ראיה להיפך ממנהג העולם דבאמת נוהגין העולם לאכול הפשטידא והמולייתא שקורין קוגעל רק בשחרית ש"ק. ורק אצל אבותיי הקדושים וכמה צדיקים זי"ע היו נוהגים לאכול בליל שבת ג"כ מולייתא היינו מעי בהמה ממולא או צואר עוף ממולא לצאת דברי הרמ"א ז"ל שהביא (בשם מהרי"ל ז"ל) דמקצת נוהגין כן עכ"פ העולם נוהגי' העיקר כן ביומא דשבתא כנז' א"כ למה טעם הנגלים הפת בשחרית ובודאי כונה על פי סוד הי' להמגלים אז ואלו ואלו דא"ח. ועל כן נהג אאזמו"ר הרה"ק זי"ע אבדפה"ק לכסות (בשחרית) מקצת החלות ומקצתן מגולה וי"כ טעמו לשבח הוא כעין שכ' האחרונים בהל' תפילין לענין תפילין של ראש שצ"ל מגולים עפ"י שו"ע אכן עפ"י האריז"ל צ"ל מכוסי' תחת הטלית דע"כ צריכי' לנהוג לכסות התיתורא וקצת דופן המערבי של בית התפילין ובזה יצאו ידי שניהם. וכעין כמ"ש הפוסקים לענין עמידת אלכסון הס"ת והמזוזה לצאת י"ח כשני הדעות אם מעומד או מיושב ועיי' בדברינו במנחת אלעזר (חלק א' סי' ל"ו).
שוב ראיתי מפורש בלשון הלבוש בזה (סי' רפ"ט) שיהי' מפה פרוסה על הפת גם בשחרית ובשו"ע כ' בלשונו שם רק מפה פרוסה והי' יכולין לדחוק ולומר (לד' אלו שאינן מכסין הפת בשחרית) דנמשך למ"ש מטה מוצעת ומפה פרושה והיינו משום כבוד שבת בשחרית ג"כ ולא בליל שבת בלבד והכונה מפה פרושה על השלחן אכן זקיני הלבוש כ' בפירוש מפה פרושה (בהוספות התיבות) ״על הפת" כמו בסעודת הלילה, ומה שנהגנו עפ"י אאזמו"ר זי"ע מפה"ק כנ"ל לכסות מקצת ולגלות מקצת דעביד כן לצאת גם דעות הצדיקים שנהגו לגלות דטעמם בודאי עפ"י סוד י"ל כי הוא טוב גם לדעת זקיני הלבוש זי"ע הנ"ל דצ"ל מכוסין כשנוטלים דהא י"ב חלות המסודרי' על השלחן ע"כ לא ימלט (כשמכסין מקצתן ומגלין מקצתן כנז') שיש כמה חלות שלימות מכוסין לגמרי וכמה חלות שלימות מגולות ובזה יוצאי' לכל הדעות כמובן: