נמוקי אורח חיים· רבי חיים אלעזר שפירא
סימן נה
סעיף א'. (א) אומרים קדיש וכו'. עיין כנה"ג ומובא בבאה"ט כשם שאסור להרבות בברכות כך אסור להרבות בקדישים ועיי"ש בבאה"ט מ"ש בשם תשו' דבר שמואל ועוד, והנה הא פשיטא כי אין לומר קדיש רק אחר תפלת י"ח או מזמורי תהלים או לימוד משניות ברבים או מילי דאגדתא (וכמו שכ' בשו"ת מנחת אלעזר ח"ד סימן ע"ב עיי"ש) וא"כ בר"ח צ"ל הקדיש מיד לאחר ובא לציון כשמכניסין הס"ת וזהו הקדיש קודם מוסף ולא כאותן שמניחין מקודם תפילין דר"ת ואומרים ק"ש ומפסיקין גם בדבורים המה ואח"כ אומרים קדיש קודם השמ"ע דז"א דפשוט דהקדיש הזה קאי רק על אחר הקה"ת ואשרי ובא לציון ואם יאמרוהו בהפסק כנ"ל רק קודם מוסף אין לו ענין על מה קאי, ואין לומר דיאמרוהו אז כפי שידעו שאז מתחילין תפלת מוסף ז"א, דבזה לא נאמר רק בלבוש (סימן תצ"ב) ועיין בפמ"ג במ"ז בזה (ס"ק א') הטעם דאין אומרים ח"ק במנחת שבת על הבימה מיד אחרי קה"ת כדי שידעו מתי יתחילו שמ"ע ע"כ יאמרו ח"ק לפני העמוד במנחה משא"כ כשאומרים אשרי ובא לציון ל"ש זה כנזכר בפמ"ג בזה וע"כ במוסף ר"ח שאומרים מקודם אשרי ובא לציון ל"ש זה, וזה פשוט.
אמנם זאת ראיתי לעורר כי נפלאת היא בעיני (הגם שראיתי נוהגים כן בבית המדרשי של צדיקים מפורסמים וגדולי תורה ז"ל) שנוהגים בקצת מקומות שאומר הא' אדם חשוב (שהוא יתום) קדיש לבדו ואח"כ יאמרו האחרים אחרי קדיש שלו, נמצא קדיש אחרי קדיש וכזה לא מצינו (דמותר לעשות כזה) בשום פוסק כיון דהקדיש שיאמר השני הוא כבר הפסק בהקדיש הראשון אחרי התפלה או הפסוקים שאמרו מקודם [ונוהגים בהרבה מקומות ופה"ק לאחר סתימת הגולל ל"ע כשיש איזה בנים שירצו שיאמרו כל אחד קדיש בפני עצמו אז אומרים העומדים שם בין כל קדיש וקדיש מזמור א' בתהלים כדי שיאמר כ"א קדיש על המזמור בפ"ע אבל לא שיאמרו קדיש אחר קדיש] ה"ז דומה כעין מ"ש המג"א לקמן (סימן קכ"ד ס"ק י"ד) דאם מאריך הש"ץ הרבה בואמרו אמן בניגון הוי הפסק בין הקדיש לאמן עיין שם, וקדיש דומה לקדושה ואמן שצ"ל אחרי המזמור א' כנ"ל ולא בהפסק עם קדיש שאמר א' לפניו כנז'.
סעיף ד'. (ב) מיהו יש נוהגין להקל בשעת הדחק. עיין מג"א (ס"ק ה') שהיה המנהג בימיו דגם שלא בשעת הדחק מצטרפין קטן וחומש בידו. והנה נסתפקתי בחציו עבד וחציו בן חורין אם לצרפו לעשרה כשיש חומש בידו ובחי' שו"ת מנח"א (חלק ה' סימן פ״ט אות ט') הארכתי בעה"י לפלפל בזה עיי"ש.
סעיף כ' (ג) ויש אומרים שלא יהי' מפסיק טינוף או ע"ז. עיין מג"א ועיין בדברינו במנחת אלעזר (ח"ב סי' ע"ב) מה שהארכתי בשורש ומקור הלכה זו שלא יהיה דבר טינוף או ע"ז מפסיק שהב"י מביאו בשם אורחות חיים ובשם מהר"י אבוהב בשם ירושלמי ובאורחות חיים לא הביא דין זה וגם בירושלמי לא ידענו מקומו אי' וגם בביאור הגר"א בזה לא כ' כלל מקורו וכפי הנראה בע"כ לא מצא מקומו והרבה מהירושלמי שהיו לפני הראשונים רבותינו הקדמונים ז"ל ולא נדפסו ונעלמו מהאחרונים ע"כ לא היו דברי הירושלמי אלו נודעים ונגלים לעיני הגר"א ז"ל. ועיין בשו"ת אבני נזר להגה"צ מסאכאטשוב ז"ל (חאו"ח סימן ל"ב) לענין דברי הט"ז להלן (סימן קנ"א) דגם למעלה כשנכרי דר בעליי' שעל גבי ביתו ובביתו של נכרי יש ע"ז דאסור להתפלל בבית ישראל דהוי ע"ז מפסיק בינו לשמים והוא דבר כמעט שלא יוכלו לעמוד בו בעיירות הגדולות בבתים של חמשה או ששה עליות זה על גבי זה ובתוכם דרים הרבה ערלים וכמעט שלא ימצאו אחב"י דירה (אשר בל"ז ג"כ מציאתה קשה) שיוכלו להתפלל ולומר בו דבר שבקדושה עכ"ז מה נעשה כיון שנכונים דברי רבינו הט"ז, וכמו שביאר ג"כ באבני נזר שם.