פצעים, תחבושת וגבס · לה
קוֹץ הַתָּקוּעַ בַּבָּשָׂר, אִם כֻּלּוֹ מְכֻסֶּה עַל יְדֵי הָעוֹר אֵינוֹ חוֹצֵץ אֲפִלּוּ רוֹאָה אוֹתוֹ בְּוַדָּאוּת, וְאִם הוּא שָׁוֶה בְּגָבְהוֹ לָעוֹר, אִם נִרְאֶה - חוֹצֵץ, וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה - אֵינוֹ חוֹצֵץ, וְאִם בּוֹלֵט הוּא מֵעַל הָעוֹר הֲרֵי הוּא חוֹצֵץ.
{משנה בסוף מקוואות "חץ התחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומתו".
ובתוספתא "הנכנס לו חץ בירכו רבי אומר אינו חוצץ, וחכמים אומרים הרי זה חוצץ, במה דברים אמורים בשל מתכת אבל בשל עץ הרי זה חוצץ, ואם קרם עליה עור מלמעלה הכל מודים שאינו חוצץ" וכתב הב"י שיש שתי אפשרויות לבאר את התוספתא. וכתבו הרא"ש, רבנו ירוחם והטור דקוץ דינו כחץ.
מרן השו"ע פסק כלשון המשנה שתלוי הדבר בראיתו של הקוץ אם נראה חוצץ ואם לא אינו חוצץ.
והש"ך פסק שאם הקוץ משוקע בבשר נחשב לאינו נראה ואינו חוצץ. ולדעת הטור אם קרם עור על פני הקוץ מלמעלה - אינו חוצץ.}