פה, שיניים ובית הסתרים · כו
אֵינָהּ צְרִיכָה לִפְתֹּחַ פִּיהָ כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ בּוֹ הַמַּיִם, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא בֵּית הַסְּתָרִים וְצָרִיךְ לִהְיוֹת רַק רָאוּי לְבִיאַת מַיִם שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ חוֹצֵץ, וַאֲסוּרָה לִקְפֹּץ פִּיהָ בְּכֹחַ אֶלָּא תַּשִּׁיק שְׂפָתֶיהָ זוֹ לְזוֹ דִּבּוּק בֵּינוֹנִי.
{בגמרא קידושין כה. ונידה סו: "מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת" ובגמרא בארו שמהפסוק "ורחץ בשרו במים", מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי ומכל מקום בעינן שיהיה הפה ראוי להכניס בו מים, וכדרבי זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. והתוספות בגמ´ מנחות יח: סוברים שמהתורה בעינן ראוי לביאת מים, ולדעת הריטב"א ראוי לביאת מים אינו אלא מדרבנן ויש בזה כמה קולות א. אם לא בדקה פיה לפני הטבילה ובדקה לאחריה ולא מצאה חוצץ לא חיישינן שהיה ונשר במקוה. ב. לא בדקה לפני ולאחר הטבילה אכלה ונמצא עצם חוצץ בין שיניה תלינן שבא מאכילתה ולא היה שם בזמן הטבילה, כ"כ הראב"ד וכן פסק מרן השו"ע בסימן קצ"ח סעיפים כ"ה כ"ו, ואילו הש"ך פסק כרוקח שצריכה לטבול שוב.}