אור ברסלב
נישואין ואישות מצות יבום

נישואין ואישות

מצות יבום

פֶּרֶק כ'ו - הִלְכוֹת אִשָּׁה יְבָמָה

א

רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֹב רַחֲמָיו עַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לָתֵת תַּקָּנָה וְאַחֲרִית טוֹבָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵעַמּוֹ, עַם הַקֹּדֶשׁ, וְגַם אִם לֹא שָׁפַר עָלָיו גּוֹרָלוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם וְנִפְטַר מִן הָעוֹלָם בְּלֹא שֶׁהִשְׁאִיר אַחֲרָיו וָלָד, נָתַן לוֹ בּוֹרְאוֹ פֶּתַח וְתִקְוָה לַחֲזֹר וּלְתַקֵּן וּלְהַשְׁלִים עִנְיָנָיו עַל יְדֵי כָּךְ שֶׁתִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ לְאֶחָד מֵאֶחָיו, וְהַוָּלָד הָרִאשׁוֹן שֶׁיָּבוֹא מִמֶּנָּה יִקָּרֵא עַל שֵׁם הַנִּפְטָר וְיַמְשִׁיךְ דַּרְכּוֹ בְּזֶה הָעוֹלָם, וְגִלּוּ הַמְקֻבָּלִים שֶׁנִּשְׁמַת זֶה הַנִּפְטָר חוֹזֶרֶת וּמִתְגַּלְגֶּלֶת וּבָאָה שׁוּב בְּאוֹתוֹ הַנּוֹלָד, וּמַה שֶּׁהָיָה עַד עַתָּה סוֹף עָגוּם שֶׁל בֶּן יִשְׂרָאֵל שֶׁהָלַךְ מִן הָעוֹלָם בְּלֹא וָלָד הוֹפֵךְ עַתָּה לְהַתְחָלָה מְשַׂמַּחַת שֶׁל חַיִּים חֲדָשִׁים. וְכֵן כָּתַב הוּא יִשְׁתַּבַּח שְׁמוֹ בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה דברים כ"ה ה´-ו´ "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ, לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר, יְבָמָהּ יָבוֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד, יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת, וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל".

{מצות יבום חלה על אחים מן האב דוקא, וכן אם השאיר אחריו זרע הכוונה בין השאיר בן בין השאיר בת, דינה כאלמנה הפטורה מחליצה וכמובן אסורה ביבום, ומבואר זה בב"ב קט., כמו כן בגמרא יבמות יג: מבואר שמצות יבום חלה באלמנה בין מן הארוסין ובין מן הנישואין.

ובגמרא יבמות יז. מבואר שדוקא אח שנולד לפני שמת אחיו שייכת בו המצוה מה שאין כן אם מת בלא אחים, אע"פ שאח"כ נולד לו אח הרי אלמנתו אינה זקוקה לא ליבום ולא לחליצה. ובגמרא יבמות ב. ג: ח. מבואר שאין האח יכול ליבם את אשת אחיו אם היא ערוה עליו, וכגון שהיתה אחות אשתו הרי היא אסורה עליו בכרת ואמר שם רבא ערוה לא צריכא קרא דאין עשה דוחה לא תעשה דאית ביה כרת. ועוד אנו לומדים משם הלכה שכל שאינה ראויה ליבום אינה צריכה חליצה שכן אמרה שם הגמרא "כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה".

עוד שם במשנה ביבמות כב. "מי שיש לו בן מכל מקום פוטר אשת אביו מן היבום, וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו לכל דבר חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן העובדת כוכבים". ונלמדת מכאן הלכה נוספת שאפילו אם יש לאדם בן אחד והוא ממזר או רשע ונפטר אותו אדם אין אלמנתו זקוקה לא ליבום ולא לחליצה, אבל אם הוליד בן מגויה או שפחה אינו פוטר בן זה את אלמנת אביו מן היבום והחליצה מטעם שאינו נחשב לבנו כלל, שכבר למדנו שישראל הבא על הגויה והוליד בן אותו בן הינו גוי ואינו מתיחס אחר אביו, ואפילו נתגייר אותו בן אינו נחשב לבנו של הישראל לא לענין ירושה ולא לענין כיבוד אב ולא לענין יבום וחליצה.

ועוד הלכה אנו לומדים לענין יבום וחליצה ממשנה ו´ בפרק ראשון ממסכת אהלות שאפילו כשמת אותו אדם היה לו בן אחד ואותו בן פצוע או גוסס באופן שודאי הוא שימות גם הוא לאחר מיתת אביו, פוטר הוא את אשת אביו מן החליצה והיבום שהרי שכשמת אותו אדם היה לו זרע בזה העולם, וכן כתוב שם אהלות א´ ו´ "אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו, ואפילו מגויד, ואפילו גוסס זוקק ליבום (את אשת אחיו ואינה יכולה לינשא לזר), ופוטר מן היבום (אם הניח בן גוסס אותו בן פוטר את אשת אביו שמת מן היבום והחליצה)".

וכן אם השאיר אשה מעוברת אם יהיה אותו ולד בן קיימא, כלומר יחיה יותר משלושים יום אחר לידתו, או שודאי הוא לנו שנולד לאחר תשעה חודשי הריון ולא לפני כן, אותו ולד אף על פי שהוא עובר בזמן שמת אביו, פוטר את אשת אביו מן החליצה והיבום, ודבר זה נלמד מגמרא יבמות לה: "החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה, בזמן שהולד של קיימא, הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, ולא פסלה מן הכהונה...", והכל מטעם שמתברר למפרע שלא היתה החליצה כלום שהרי הייתה פטורה ממנה.}

תוכן העניינים

נישואין ואישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה