מעשה ידיה לבעלה
צ
מִן הַדִּין יֶשְׁנָן שְׁלֹשָׁה סוּגֵי מְלָאכוֹת שֶׁחַיֶּבֶת הָאִשָּׁה לַעֲשׂוֹתָן מִשֶּׁנִּשְּׂאָה: [א]. לַעֲשׂוֹת מַלְאֲכוֹת הַבַּיִת, כְּגוֹן מְבַשֶּׁלֶת וּמְכַבֶּסֶת. [ב]. מְשַׁמֶּשֶׁת אֶת בַּעֲלָהּ, כְּגוֹן שֶׁתַּגִּישׁ בְּפָנָיו אוֹ תִּטֹּל מִפָּנָיו. [ג]. וְכֵן עוֹשָׂה אֵיזוֹ מְלָאכָה הַמַּכְנֶסֶת מָמוֹן לְבַעֲלָהּ. וּשְׁלֹשָׁה סוּגֵי מְלָאכוֹת אֵלּוּ שֶׁמָּנִינוּ אִם נִמְנַעַת מִלַּעֲשׂוֹתָן כּוֹפִין אוֹתָהּ בֵּית דִּין וְעוֹשָׂה, וְלֹא נָהֲגוּ בִּזְמַנֵּנוּ לִכְפּוֹת עַל כָּךְ.
{בגמרא כתובות מו: "מתניתין, האב זכאי בבתו בקידושיה, בכסף, בשטר ובביאה, זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה, ומקבל את גטה, ואינו אוכל פירות בחייה. נשאת, יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה, וחייב במזונותיה, ובפרקונה וקבורתה... " ובדף מז: "תנו רבנן, תקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, ופרקונה תחת פירות וקבורתה תחת כתובתה... אמר אביי תקנו מצוי למצוי, ושאינו מצוי לשאינו מצוי". ובדף נט: "מתניתין, ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה, טוחנת, ואופה, ומכבסת, ומבשלת, ומניקה את בנה, מצעת לו המטה, ועושה בצמר. הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת, שתים, אין מבשלת ואין מניקה את בנה, שלש, אינה מצעת לו המטה ואינה עושה לו בצמר, ארבע, יושבת בקתדרא, רבי אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שעמום" ונחלקו האמוראים בענין התקנה מזונות כנגד מעשה ידיה שלדעת רב הונא עיקר התקנה לטובת האשה כדי לחייב את בעלה במזונותיה שחששו שמא לא יספיק לה מעשה ידיה, וכנגד זה תקנו שמעשה ידיה לבעלה כדי שלא תהיה לו איבה אליה, ולכן יכולה אשה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה, וריש לקיש סבר שעיקר התקנה הייתה לטובת הבעל שיהיו מעשה ידיה שלו ולכן אינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה. ובגמרא כתובות קז: נפסקה הלכה כרב הונא. ואשה שאמרה איני ניזונית ואיני עושה אם יכולה אחר כך לחזור בה ולומר הריני ניזונת ועושה ראה לעיל בסעיף כ"ט ובבאורים, שיש בזה מחלוקת בראשונים ויכול הבעל שהוא המוחזק לטעון קים לי וליפטר מחיוב מזונותיה.}
צא
אִם הָיָה לַבַּעַל מָמוֹן הַרְבֵּה אוֹ שֶׁהִכְנִיסָה לוֹ אִשְׁתּוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה כְּשֶׁנִּשְּׂאוּ, רַשָּׁאִית הָאִשָּׁה לְמַעֵט מֵעֲבוֹדָתָהּ, וְיִשְׂכֹּר הַבַּעַל נָשִׁים שֶׁיַּעֲשׂוּ מְלַאכְתָּהּ כְּפִי יְכָלְתּוֹ.
צב
אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל הַבַּעַל לִשְׂכֹּר נָשִׁים שֶׁיַּעֲשׂוּ כָּל מְלֶאכֶת אִשְׁתּוֹ, אֵינָהּ רַשָּׁאִית לֵישֵׁב בְּטֵלָה, שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי שִׁעֲמוּם וְזִמָּה, וַאֲפִלּוּ הוּא, אִם אוֹסֵר עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תַּעֲשֶׂה מְלָאכָה מִכָּל הַמְּלָאכוֹת שֶׁמָּנִינוּ אֶלָּא שֶׁתֵּשֵׁב בְּטֵלָה, חַיָּב לְהוֹצִיאָהּ בְּגֵט וְלִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ.
{כך פסק מרן בשולחן ערוך אבע"ז סימן פ´ סעיף ג´ והוא על פי המשנה בכתובות נט: שכתבנו בבאורים לסעיף צ´.}
צג
כְּבָר בֵּאַרְנוּ לְעֵיל בִּסְעִיף כ"ט שֶׁכָּל מַה שֶּׁמַּרְוַחַת הָאִשָּׁה בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעֲלָהּ, וַאֲפִלּוּ טוֹרַחַת הַרְבֵּה וְעוֹשָׂה הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵהָרָאוּי לָהּ לַעֲשׂוֹת הֲרֵי הַכֹּל לְבַעֲלָהּ מִתַּקָּנַת רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וּמִטַּעַם זֶה אֵין רְשׁוּת לְאִשָּׁה לִתֵּן מָמוֹן, אֲפִלּוּ לִצְדָקָה, אֶלָּא אִם כֵּן תִּטֹּל רְשׁוּת מִבַּעֲלָהּ תְּחִלָּה, וְכֵן אִסּוּר הוּא שֶׁחָל עַל גַּבָּאֵי צְדָקָה לִטֹּל מָמוֹן מֵאִשָּׁה בְּשִׁעוּר כָּזֶה שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁבַּעֲלָהּ מַקְפִּיד בּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן אוֹמֶרֶת שֶׁבַּעֲלָהּ יוֹדֵעַ וְאֵינוֹ מַקְפִּיד.
{וכמה יכולה ליתן צדקה בלא שתצטרך ליטול רשות מבעלה תחילה, שמענו מכבוד מורנו הרה"ג בן ציון אבא שאול זצוק"ל לפני קרוב לעשרים שנה שנתן לזה קצבה עשרה שקלים מטעם שבסכום כזה אין הבעל מקפיד, ועתה בזמן הזה נראה שאפשר שבעשרים ש"ח אין הבעל מקפיד וזה באברך מצוי ורגיל, אבל אדם עשיר יותר, אפשר לומר שאינו מקפיד בסכום גדול יותר והכל לפי עושרו של אדם, ועד כמה נוהג להקפיד בדברים כאלו. עוד יש להוסיף שאם בני הזוג דחוקים הרבה בפרנסה והבעל מקפיד על כל סכום שהוא אין רשות ליטול מאשתו אפילו סכום מועט מאוד אא"כ יודע בעלה בכך ומסכים.}
צד
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁיְּכוֹלִים הָאִישׁ אוֹ הָאִשָּׁה לְהַתְנוֹת לִפְנֵי הַנִּשּׂוּאִין שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וְאֵין מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלּוֹ, וְהוּא מִטַּעַם שֶׁכָּל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם, וְאוּלָם, אִם רוֹצִים לְהַתְנוֹת כָּךְ לְאַחַר שֶׁכְּבָר נִשְּׂאוּ, כָּאָמוּר לְעֵיל, בָּזֶה יֵשׁ רְשׁוּת לָאִשָּׁה לְבַדָּהּ לוֹמַר אֵינִי נִזּוֹנֵית וְאֵינִי עוֹשָׂה, שֶׁכְּבָר נִפְסְקָה הֲלָכָה כְּרַב הוּנָא שֶׁעִקַּר הַתַּקָּנָה הָיְתָה לְטוֹבָתָהּ וְלָכֵן רַק הִיא יְכוֹלָה לִמְחֹל עָלֶיהָ.
{ויכול האיש לומר טלי מעשה ידיך למזונותיך ואם אינו מספיק לך אוסיף לף משלי וגם בזה צריך שתסכים לו, ואם שתקה הוי כהסכמה, כ"פ מרן השו"ע סימן ע´ סעיף ט´, ורמ"א בסימן ס"ט סעיף צ´.}
צה
אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹצֵא מִתַּקָּנַת חֲכָמִים שֶׁאֵין לָאִשָּׁה מָמוֹן מִשֶּׁלָּהּ וְהַכֹּל שַׁיָּךְ לַבַּעַל, וַדַּאי הוּא, שֶׁמִּי שֶׁזָּכָה לְאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פִּקְּחוּת וְרֶגֶשׁ אַחֲרָיוּת, יָכוֹל לְהַנְהִיג בְּבֵיתוֹ שֶׁכָּל הַמָּמוֹן יִהְיֶה מֻפְקָד בְּיַד אִשְׁתּוֹ, שֶׁהִיא תְּנַהֵל אֶת כָּל עִנְיְנֵי הַכְּסָפִים וְצָרְכֵי הַבַּיִת, וְיַשְׁאִיר בְּכִיסוֹ מְעַט לִצְרָכָיו הָאִישִׁיִּים מַה שֶּׁיְּאַפְשֵׁר לוֹ לְהִתְפַּנּוֹת כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר לְלִמּוּד הַתּוֹרָה, נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ, וְאִלּוּ הִיא, בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר. וְזוֹ הַנְהָגָה הָרְאוּיָה לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים, וּבְוַדַּאי גַּם לִשְׁאָר הָעָם.
{היא הנהגה נכונה בתנאי שאכן זכה לאשה המוכשרת לכך, שאם היא קלת דעת ושוטה ודאי שלא בזו דברנו, וכן ראוי שינהיג אדם בביתו שאף פעם לא יקנו בחנות על ידי רשימת חובות שיפרעם כשיוכל, אלא יקנה תמיד במה שיש לו מזומן ויכלכל מעשיו אחרית דבר מראשיתו, ואפילו קניה בשיקים דחויים ישתדל להתרחק מכך, ואל יחשוב אדם שאין הדבר אפשרי אלא יאמר אפשי ואפשי וצריך להתרגל לדבר, וכן לענין חשבון בנק הנהגה חשובה היא עד למאוד שלא יהיה בחוב לבנק אפילו בפרוטה אחת, וכמו שאינו יכול לעבור מדרגת חוב מסויים שהבנק מתיר לו, כך לא יעבור את הגבול שהציב לעצמו, שלא יהיה בחוב לבנק כלל, והדבר תלוי במשמעת עצמית ושיבין חשיבות הדבר.}