מזנה בעיר שרובה גויים בלא טענה
כא
אֵשֶׁת אִישׁ הַנִּמְצֵאת בְּמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ גּוֹיִים וּבְוַדַּאי שֶׁנִּתְעַבְּרָה שֶׁלֹּא מִבַּעֲלָהּ עַל פִּי מַה שֶּׁבֵּאַרְנוּ בִּסְעִיפִים ח´ וְ-ט´, אוֹ שֶׁבַּעֲלָהּ אֵינוֹ מוֹלִיד בְּוַדַּאי, אַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ לְהַכְשִׁיר אֶת הַוָּלָד מִטַּעַם שֶׁרֹב הַמְּצוּיִים אֶצְלָהּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ גּוֹיִים הוּא רֹב כְּשֵׁרִים לְעִנְיָן זֶה, וַאֲפִלּוּ לֹא נִבְדְּקָה הָאֵם.
{שו"ת עט סופר בשם מהרי"ט הביא שאם היא במקום שרובו גויים הוי ליה רוב כשרים אצלה והולד כשר אפילו באשת איש, וכך נראה דעת רמ"א בספרו דרכי משה בסימן ד´ ס"ק ז´ בשם מהרי"ו להכשיר משום ספק ספיקא שמא התגרשה לפני שנתעברה ואת"ל אחרי שנתעברה התגרשה שמא מגוי נתעברה. לעומת זאת דעת הריטב"א ואור זרוע שרוב המצויים אצלה הם ישראל, אולם בשו"ת אבני צדק, בנין עולם, מגיד משנה ובית מאיר נתבאר שכנגד ההנחה שרוב מצויים אצלה ישראל יש הנחה שרוב הפרוצים בעריות הם עכו"ם, ואפילו שאנו יכולים לעשות ספק ספיקא לחומרא, כגון בנשאת כדת ונתגרשה שלא כדת ונשאת בנישואין אזרחיים לאיש אחר ספק ראשון שמא לא זנתה תחת בעלה השני וספק שני את"ל כן זנתה, שמא היה ישראל, אף על פי כן אין אנו עושים בזה ס"ס לחומרא והוא כדברי הבית מאיר אבע"ז ד´ כ"ו שאפילו לדעת הרשב"א שספק דאורייתא לחומרא מן התורה, מכל מקום בממזר כתבה התורה ממזר ודאי לא יבוא בקהל הא ספק ממזר מותר מן התורה, ואינו אסור אלא מדרבנן ובספק אחד ניתר, ולכן כל ס"ס לחומרא לא מחמירינן ביה שהינו בכלל איסור דרבנן בלבד, שהתורה עצמה התירתו לבוא בקהל. וכל זה כמ"ש גאוני ירושלים שבראשם הראשון לציון דאז היש"א ברכה שאפילו לא נחשדה בלזנות תחת השני תלינן שנתעברה מגוי שהרי חיה עם השני באיסור, ואינו בעלה שנאמר רוב בעילות אחר הבעל. והובא כל זאת בשו"ת יבי"א חלק עשירי סימנים ה´ ו´ ז´ וכן פסק הגר"ש משאש זצ"ל באותה תשובה.}