מדוע תקנו חכמים כתובה לאשה
א
עָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁמָּצוּי הַדָּבָר שֶׁיִּתְכַּעֵס עַל אִשְׁתּוֹ וְיַחְפֹּץ לְגָרְשָׁהּ, וּלְאַחַר זְמַן תִּתְקָרֵר דַּעְתּוֹ וְיָשׁוּב לְאָהֳבָהּ, וְאִם אָכֵן קָפַץ וְגֵרְשָׁהּ וַדַּאי יִהְיֶה לִבּוֹ נוֹקְפוֹ, וּבִקְּשׁוּ חֲכָמִים תַּקָּנָה לְדָבָר זֶה, שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ, וְעָמְדוּ וְתִקְּנוּ שֶׁכָּל אָדָם לִפְנֵי שֶׁנּוֹשֵׂא אִשָּׁה וּמִתְיַחֵד עִמָּהּ חַיָּב לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה שֶׁהִיא שְׁטַר חוֹב שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁאִם יְגָרְשָׁהּ אוֹ יִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם זַכָּאִית הִיא לְקַבֵּל מִנְּכָסָיו מָאתַיִם זוּז לִבְתוּלָה, וְאִם נְשָׂאָהּ כְּשֶׁהִיא בְּעוּלָה, כּוֹתֵב לָהּ מֵאָה זוּז. וְכַמָּה הֵם מָאתַיִם זוּז, מִשְׁקַל מֵאָה וּשְׁנֵים עָשָׂר וָחֵצִי גְּרַם כֶּסֶף צָרוּף, וּכְתֻבַּת בְּעוּלָה הֲרֵי הִיא חֲמִשִּׁים וְשֵׁשׁ וָרֶבַע גְּרַם כֶּסֶף צָרוּף לְפִי שֹׁוִי הַכֶּסֶף בְּאוֹתוֹ זְמַן וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁבּוֹ נִכְתְּבָה הַכְּתֻבָּה. וְכָךְ, עַל יְדֵי שֶׁיְּהֵא נִזּוֹק בְּמָמוֹנוֹ אִם יְגָרְשֶׁנָּה, מֻכְרָח הוּא שֶׁיִּהְיֶה מָתוּן יוֹתֵר בְּדַעְתּוֹ וּבְמַעֲשָׂיו.
{בגמרא כתובות פב: "בראשונה היו כותבים לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והיו מזקינין ולא היו נושאים נשים, התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה, ועדין כשהוא כועס עליה אומר לה לכי אצל כתובתיך, התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה, עשירות עושות אותה קלתות של כסף ושל זהב, עניות היו עושות אותה עביט של מי רגלים, ועדין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי, עד שבא שמעון בן שטח ותקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה"..
וברמב"ם הלכות אישות פרק י´ הלכה ז´ "וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואחר כך יהיה מותר באשתו...".
ומרן השו"ע באבע"ז סימן ס"ו סעיף א´ כתב "אסור להתיחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה", ואין רשות לכלה למחול או לפחות מכתובתה, מסך המאתים או מאה זוז, שאמרו חכמים שבפחות מזה לא סמכה דעתה ובעילותיו בעילות זנות, וראה עוד לקמן סוף סעיף י"ג.}