אור ברסלב
נישואין ואישות זמן ההפסק בטהרה ודין מוך דחוק

נישואין ואישות

זמן ההפסק בטהרה ודין מוך דחוק

שצריכה להמתין ארבעה ימים לפליטת ש'ז או להפליטו בעצמה, ואם צריכה להמתין כך גם ברואה כתם, ובדמי טוהר ובדם בתולים

כג

לְאַחַר שֶׁנִּפְלְטָה שִׁכְבַת הַזֶּרַע מִן הָאִשָּׁה, אוֹ הִסְרִיחָה, כְּלוֹמַר, אִבְּדָה אֶת כֹּחַ הַהוֹלָדָה שֶׁבָּהּ, לְאַחַר שֵׁשׁ עוֹנוֹת שְׁלֵמוֹת, כְּשֶׁכָּל עוֹנָה הִיא שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת, וּפָסַק הַדָּם, תַּעֲשֶׂה הָאִשָּׁה הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה שֶׁהִיא הַבְּדִיקָה שֶׁבָּאָה לְבָרֵר שֶׁאָכֵן פָּסַק הַדָּם מִלָּזוּב.

כד

בְּדִיקַת הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה זְמַנָּהּ לְכַתְּחִלָּה מִזְּמַן מִנְחָה קְטַנָּה עַד הַשְּׁקִיעָה, שֶׁהֵם שְׁעָתַיִם וָחֵצִי בְּשָׁעוֹת זְמַנִּיּוֹת, וּכְכָל שֶׁתִּהְיֶה הַבְּדִיקָה קְרוֹבָה יוֹתֵר לִזְמַן הַשְּׁקִיעָה עָדִיף.

{כבר בארנו בסעיף א´ שבפרק זה שאע"פ שדין שבעה נקיים נאמר בתורה לגבי זיבה החמירו חז"ל מספק את חומרות הנידה והזבה על כל אשה שרואה דם.

בגמ´ נידה סח. "נידה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ובין השמשות לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה, הרי זו בחזקת טהורה, רבי יהודה אומר כל שלא הפרישה מן המנחה ולמעלה הרי זו בחזקת טמאה וכו´..."

ובארו הראשונים גמרא זו להלכה וכתבו הראב"ד, הרמב"ן, הרשב"א המאירי, רבנו ירוחם, הרב המגיד והרשב"ץ שבדיקת ההפסק בטהרה יכולה להעשות בשחרית באמצע היום או סמוך לבין השמשות וכך נפסק להלכה בשו"ע סימן קצ"ו סעיף א´ וכתב שם מרן להעדיף את הבדיקה שסמוכה לזמן בין השמשות ופרש רמ"א דעתו של מרן השו"ע שיכולה לפסוק בטהרה גם בשחרית אלא שהבדיקה שהיא סמוכה לבין השמשות היא לכתחילה ביחס לבדיקת השחרית, ויוצא מזה שאם יודעת שיקשה עליה מאיזו סיבה לפסוק בטהרה סמוך לשקיעה, כגון שתהיה בדרך, יכולה לפסוק בטהרה בשחרית.}

כה

טוֹב לִנְהֹג לְהַחֲמִיר, שֶׁתִּבְדֹּק עַצְמָהּ אַחַר הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, שֶׁתַּנִּיחַ מוֹךְ דָּחוּק בְּאוֹתוֹ מָקוֹם לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה וְתוֹצִיאֶנּוּ לְאַחַר צֵאת הַכּוֹכָבִים, וְהוּא עַל מְנָת לְבָרֵר טוֹב יוֹתֵר שֶׁאָכֵן פָּסְקָה מִלִּרְאוֹת דָּם.

וֶהֱיוֹת וּבְדִיקָה זוֹ אֵינָהּ חִיּוּב מִן הַדִּין אֶלָּא בְּגֶדֶר חֻמְרָא, אִם יֵשׁ לָאִשָּׁה רְגִישׁוּת מְיֻחֶדֶת בְּאוֹתוֹ מָקוֹם אוֹ חַבּוּרָה אוֹ עֲלוּלָה לִרְאוֹת כְּתָמִים מֵאֵיזוֹ סִבָּה שֶׁהִיא הֱיוֹת וּכְבָר פָּסְקָה בְּטָהֳרָה יְכוֹלָה לְהַתְחִיל לִמְנוֹת מִמָּחֳרָת אֶת שִׁבְעַת הַיָּמִים הַנְּקִיִּים בְּלֹא מוֹךְ דָּחוּק וְכֵן כַּלָּה בְּתוּלָה מְנוּעָה מִלַּעֲשׂוֹת בְּדִיקָה זוֹ.

כו

אִשָּׁה שֶׁנִּפְתַּח מְקוֹרָהּ לְהוֹצִיא דָּם וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם פָּסְקָה מִלִּרְאוֹת הֱיוֹת וְהָיְתָה זוֹ רְאִיַּת וֶסֶת גְּמוּרָה חַיֶּבֶת מִן הַדִּין לִפְסֹק בְּטָהֳרָה לְאַחַר מִנְחָה קְטַנָּה וְלֹא תּוֹעִיל לָהּ בְּדִיקַת שַׁחֲרִית אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד, וְזֹאת מִטַּעַם שֶׁהֻחְזַק מַעְיָנָהּ פָּתוּחַ. אֲבָל אִם אֵינָהּ רְאִיַּת וֶסֶת, וּפָסְקָה בְּטָהֳרָה לִפְנֵי זְמַן מִנְחָה קְטַנָּה בְּדִיעֲבַד עָלְתָה לָהּ, שֶׁבָּזֶה אֵין אָנוּ חוֹשְׁשִׁים שֶׁהֻחְזַק מַעְיָנָהּ לִהְיוֹת פָּתוּחַ.

כז

אִשָּׁה שֶׁנִּפְתַּח מְקוֹרָהּ לְהוֹצִיא דָּם וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם פָּסְקָה בְּטָהֳרָה סָמוּךְ לַשְּׁקִיעָה, חַיֶּבֶת מִן הַדִּין לְהַנִּיחַ מוֹךְ דָּחוּק בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, וּבְדִיעֲבַד, אִם לֹא הִנִּיחַתוּ עָלָה לָהּ הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה וְתַתְחִיל לִמְנוֹת שִׁבְעָה נְקִיִּים מִיּוֹם הַמָּחֳרָת, וְחִיּוּב זֶה נוֹבֵעַ גַּם הוּא מֵהַסִּבָּה שֶׁהֱיוֹת וְהָיְתָה זוֹ רְאִיַּת וֶסֶת, וְלֹא רְאִיַּת כֶּתֶם בְּעָלְמָא, לָכֵן הֻחְזַק מַעְיָן פָּתוּחַ וּצְרִיכָה בְּדִיקָה מְעַלְיָא.

{מרן השו"ע בסימן קצ"ו סעיף ב´ כתב "ראתה יום אחד בלבד ופסקה בו ביום צריכה לבדוק עצמה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות" וכתב הרמ"א בהגה שם "ובדיעבד אם בדקה עצמה סמוך לבין השמשות ומצאה עצמה טהורה אף על פי שלא היה המוך אצלה כל בין השמשות סגי, אבל בדיקת שחרית לא מהני הואיל ולא ראתה אלא רק יום אחד". וזה עפ"י דעת הראב"ד (בשער הספירה והבדיקה עמ´ סח´) תוספות רא"ש (נידה סח) צידה לדרך, ספר התרומה (סימן פז´) סמ"ג, מרדכי פרק ב´ דשבועות סימן תשל"ז, ורבנו ירוחם שלדעתם א"צ מוך דחוק כלל ומ"מ כתב רמ"א להצריכו לכתחילה.}

כח

לְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז שֶׁיֵּשׁ לְהַמְתִּין תָּמִיד חֲמִשָּׁה יָמִים עַד לַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, שְׁנֵי הַסְּעִיפִים הָאַחֲרוֹנִים קַיָּמִים בְּאֹפֶן שֶׁנִּפְתַּח מְקוֹרָהּ לְהוֹצִיא דָּם לְאַחַר שֶׁכְּבָר הִתְחִילָה לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים, אוֹ שֶׁפָּסְקָה בְּטָהֳרָה וּלְאַחַר שִׁשָּׁה יָמִים הֵחֵלָּה לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים עַל סְמַךְ הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה הָרִאשׁוֹן.

{הנפ"מ הראשונה היא לדעת הש"ך ובשניה לדעת החזון איש.}

כט

אִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה בִּהְיוֹתָהּ בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית וּבִזְמַן שִׁבְעַת הַנְּקִיִּים טָסָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְעַל יְדֵי כָּךְ נֶחְסְרוּ מֵהַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כַּמָּה שָׁעוֹת, לֹא תִּתְחַשֵּׁב בְּחִסָּרוֹן זֶה אֶלָּא תִּטְבֹּל לְפִי צֵאת הַכּוֹכָבִים שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

{ראה משמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ רע"ז-ר"פ.

וראה סעיף ז´ לעיל בפרק זה, לדעת מנחת יצחק והגרי"ש אלישיב הולכת לפי אופק ארץ ישראל, התפארת צבי כתב שצריכה לחכות לצאת הכוכבים של אמריקה, ומשמרת הטהרה פסק שבוסת שאינו קבוע שהוא דרבנן לכו"ע יש להקל ובקבוע למ"ד שהוא דאורייתא, יש להחמיר.}

ל

בַּיּוֹם שֶׁעוֹשָׂה הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, מִנְהָג טוֹב הוּא שֶׁתִּרְחַץ עַצְמָהּ אוֹ לְפָחוֹת אוֹתוֹ מָקוֹם, וּמִכָּל מָקוֹם, אֵין זֶה מְעַכֵּב אֶת הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה אִם לֹא רָחֲצָה כְּלָל, וְהוּא הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה טוֹב לְכַתְּחִלָּה גַּם בִּלְעֲדֵי הָרְחִיצָה.

{רחיצה זו אינה מוזכרת במרן בשו"ע ומביאה הרמ"א שכתב "מנהג כשר הוא כשהאשה פוסקת בטהרה שתרחץ ולובשת לבנים..." וטעם רחיצה זו יש לומר שהוא מחשש שמא מעט לכלוך דם מחוץ לבית הרחם ובבדיקה יתלכלך בו העד, ולכן אם אינה רוחצת אותו מקום לפחות היה טוב אם תקנח עצמה במה שנקרא היום מטליות לחות.}

לא

בַּיּוֹם שֶׁפּוֹסֶקֶת בְּטָהֳרָה תִּלְבַּשׁ בְּגָדִים הַבְּדוּקִים מִכְּתָמִים, וְתַצִּיעַ עַל מִטָּתָהּ סָדִין בָּדוּק, וּסְתָם בֶּגֶד שֶׁנִּתְכַּבֵּס בִּמְכוֹנַת כְּבִיסָה נֶחְשָׁב לְבָדוּק, וְאֵין חִיּוּב לִלְבֹּשׁ דַּוְקָא בְּגָדִים לְבָנִים וּלְהַצִּיעַ סְדִינִים לְבָנִים אֶלָּא הוּא בְּגֶדֶר שֶׁל מִנְהָג טוֹב, וּמִכָּל מָקוֹם גַּם לַנּוֹהֲגוֹת בְּכָךְ אִם יֶשְׁנוֹ חֲשָׁשׁ שֶׁתִּתְקַלְקֵל הַסְּפִירָה מֵחֲמַת כְּתָמִים עָדִיף לְוַתֵּר עַל מִנְהָג כָּשֵׁר זֶה וְלִלְבֹּשׁ בְּגָדִים צִבְעוֹנִיִּים בְּדוּקִים כְּדַעַת מָרָן הַשו"ע וְלִזְכּוֹת בְּמִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וּלְהִנָּצֵל מִן הַחֵטְא.

{כתב מרן השו"ע בסימן קצו סעיף ג´ "ביום שפסקה מלאות ובודקת עצמה כאמור, תלבש חלוק הבדוק לה שאין בו כתם ובלילה תשים סדינים הבדוקים מכתמים ומיום המחרת תתחיל לספור שבעה נקיים" וכתב רמ"א שהמנהג ללבוש לבנים ואין לשנות אבל בשעת הדחק כגון הולכת בדרך ואין לה בגדים תוכל לספור שבעה נקיים רק שהחלוק נקי ובדוק מדם. ופשוט שאשה שעלולה לראות כתמים הוא שעת הדחק לענין זה ובמיוחד בדורנו שאין זו דרך הגונה לעכב טבילה לזוג צעיר בשל מנהג טוב שנהגו.

ובמציאות ראינו שגם זוגות מבוגרים לא פסח מעליהם שבט היצר כמ"ש חז"ל שמניח אומות העולם ומתגרה בישראל ומניח עמי הארץ ומתגרה בתלמידי חכמים. וכאמור אין בזה משום מעלים עיניו מן הטומאה, אלא שבבגד צבעוני לא מתהווה טומאת כתמים מלכתחילה שהרי לא גזרו בהם וכמו שכתבנו לעיל בכמה מקומות משם הפוסקים.}

לב

הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה וְשִׁבְעַת הַיָּמִים הַנְּקִיִּים שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם אֵינָם מֻכְרָחִים שֶׁיִּהְיוּ סְמוּכִים, וְאִם רוֹצִים בְּנֵי הַזּוּג לִדְחוֹת אֶת הַטְּבִילָה יְכוֹלָה הָאִשָּׁה לִדְחוֹת אֶת הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, אוֹ לִפְסֹק בְּטָהֳרָה בַּזְּמַן, אֲבָל לְהַתְחִיל לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים בְּמוֹעֵד מְאֻחָר יוֹתֵר.

לג

אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה מִפְּנֵי מַכָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ, תְּחַכֶּה עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלֶיהָ מִסְפַּר הַיָּמִים שֶׁרְגִילָה לִרְאוֹת בָּהֶם, וְלִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה תַּסִּיחַ דַּעְתָּהּ מִכָּל מַחְשָׁבָה, וְתִתֵּן דַּעְתָּהּ אִם תַּרְגִּישׁ שֶׁיּוֹצֵא מִמֶּנָּה דָּם מֵהַמָּקוֹר, וְאִם אֵינָהּ מַרְגִּישָׁה כֵּן נֶחְשָׁב לְהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, וּבִבְדִיקַת שִׁבְעָה נְקִיִּים, תַּעֲשֶׂה קִנּוּחַ חִיצוֹנִי בְּעֵד בִּלְבַד. וְכָל זֶה עַל יְדֵי הִתְיָעֲצוּת עִם מוֹרֵה הוֹרָאָה מֻבְהָק. וְיֶשְׁנָהּ עוֹד תַּקָּנָה, שֶׁתִּבְדֹּק אוֹתָהּ אָחוֹת בְּלֹא שֶׁתִּגַּע בַּחַבּוּרָה.

{וכן הסכים הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (חלק ב´ סימן נה´ נו´) וכן דעת הנודע ביהודה ואבני מילואים, לעומתם פסק החוות דעת שאם יש לה מכה ואינה יכולה בשל כך לעשות הפסק בטהרה במוך בחורים ובסדקים נשארת טמאה תמיד, והחתם סופר בשו"ת חלק יו"ד סימן קעז´ הסיק שיכולה לעשות כן אך בתנאי שנולדה המכה כשהייתה האשה בחזקת טהרה, ואם לא, אי אפשר שתבחין אם יסגר פי המקור מלהוציא דם. ויש להזכיר כאן דעת הראשונים בדין הפסק בטהרה שלרי"ף וראב"ד אין צורך בבדיקת חורים וסדקים בשבעה הנקיים שזה נאמר לטהרות, ולהתירה לבעלה די בקינוח חיצוני וכן דעת הרמב"ם, כן מובא בשו"ת הנודע ביהודה חלק יורה דעה סימן מו´, ולהפסק בטהרה די שתתן דעתה ועי"כ פוסקת בטהרה ומתחילה לספור שבעה נקיים, ולרמב"ם די בקינוח בלבד שהם מפרשים את הגמרא בענין שבדיקות בעד עד מקום ששמש דש נאמר לאכילת טהרות. בשו"ת אבני נזר יו"ד רנב´ ב´ כתב לסמוך על הראב"ד בכשעברו מספר הימים שרגילה לראות בהם ואם באמת לא ראתה במשך שבעה ימים אלו וטבלה עלתה לה טבילתה כדקיימא לן (נידה טו:) בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה וכן בשו"ת זכרון יוסף (יו"ד י´) וחלקת יואב (יו"ד ל´), חזון איש (יו"ד פא´) שאם יש לה וסת ועברו ימי וסתה תולה במכתה כמ"ש בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה וכ"כ ר"ש קלוגר ועוד במשמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ רנד´.}

לד

עֵדוֹת שֶׁנָּהֲגוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ לַעֲשׂוֹת הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה וּבְדִיקוֹת הַשִּׁבְעָה נְקִיִּים עַל יְדֵי קִנּוּחַ בִּלְבַד יֵשׁ לָהֶם לְשַׁנּוֹת מִנְהָגָם בְּבוֹאָם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַתְרָא דְּמָרָן הַשו"ע וְלַעֲשׂוֹת בְּדִיקוֹת בְּחוֹרִים וּסְדָקִים כַּאֲשֶׁר פָּסַק.

{לכאורה, אם דעת רי"ף רמב"ם וראב"ד שאינה צריכה לבדוק בדיקה פנימית היה מרן השו"ע צריך לפסוק כמותם שהרי"ף ורמב"ם הם שנים מתוך שלושה עמודי הוראה, ויש לומר שפסק בזה שלא כדעתם מחמת ריבוי הראשונים שלא פרשו את הגמרא כמותם והצריכו בדיקת חורים וסדקים ומטעם חומרת איסור כרת.}

לה

אִשָּׁה שֶׁשָּׁכְחָה לַעֲשׂוֹת הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה וְנִזְכְּרָה לְאַחַר שֶׁשָּׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ יְכוֹלָה עוֹד, בְּדִיעֲבַד, לִפְסֹק בְּטָהֳרָה בִּזְמַן בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, עֵד צֵאת הַכּוֹכָבִים שֶׁהֵם שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה דַּקּוֹת וָחֵצִי מִשְּׁקִיעַת הַחַמָּה.

{יש כאן ספק ספיקא ברור להקל, ספק שמא לא ראתה כלל מקודם בין השמשות ואם תמצא לומר שראתה איזו טפה ונאבדה שמא בין השמשות יום הוא ויש לצרף לזה את שיטת רבינו תם הראב"ד, הרמב"ן, הרשב"א, הרא"ה, הרא"ש, הר"ן, הריטב"א, המרדכי, הסמ"ג, הרוקח, המאירי ורבנו ירוחם שלדעתם כל בין השמשות שלנו הוא יום גמור וכן פסק מרן השו"ע בסימן רס"א, ועוד יש לצרף לכל הנ"ל את סברת רבי יוסי שלדעתו כל בין השמשות של רבי יהודה הוא יום גמור ובין השמשות הוא בסופו וכהרף עין. ועוד שמא היא נידה ולא זבה שהרי נשי דידן ספק זבות הן, ואפשר שזו היא כוונת הרא"ש והטור שכתבו שהבדיקה תהיה בבין השמשות וכתב על זה הבית יוסף שהוא לאו דוקא שאינו מוכרח שתעשה הפסק בבין השמשות אלא אם עשתה יצאה ידי חובת הבדיקה אלא שלכתחילה תעשה אותה לפני השקיעה.}

לו

אִשָּׁה שֶׁרוֹצָה לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית מִבְּעוֹד יוֹם וּצְרִיכָה גַּם כֵּן לַעֲשׂוֹת הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, לְכַתְּחִלָּה תִּפְסֹק בְּטָהֳרָה לִפְנֵי תְּפִלַּת עַרְבִית, וְאִם הָפְכָה אֶת הַסֵּדֶר, וּפָסְקָה בְּטָהֳרָה לְאַחַר עַרְבִית, עָלְתָה לָהּ לְהֶפְסֵק, וַאֲפִלּוּ אִם הִדְלִיקָה נֵרוֹת שַׁבָּת, וְהִתְפַּלְּלָה עַרְבִית שֶׁל שַׁבָּת וְאַחַר כָּךְ הִפְסִיקָה בְּטָהֳרָה עָלְתָה לָהּ, שֶׁכָּל עוֹד לֹא שָׁקְעָה הַחַמָּה הוּא יוֹם לְעִנְיַן הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה.

{כך כתב בית יוסף בשם מהרי"ל וכ"ב בשו"ת מהרי"ל החדשות סימן צה, וכן כתב הרמ"א שבדעבד אין לחוש אם כבר עשו הקהל שבת, והדגול מרבבה פסק להקל בזה בין התפללו הקהל או התפללה היא ערבית אעפ"כ יכולה עוד לפסוק בטהרה, וכן החכמת אדם (כלל קיז סימן ה´) וערוך השולחן (ס"ק כ"א) ובספר מלבושי טהרה (סעיף ב´), ובטהרת ישראל (סעיף ד´) ובמשמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ רעד´-רעז´.}

לז

בָּדְקָה עַצְמָהּ בַּלַּיְלָה וּמָצְאָה הָעֵד נָקִי, וְלַמָּחֳרָת לֹא בָּדְקָה עַצְמָהּ כְּלָל, עוֹלָה לָהּ אוֹתָהּ בְּדִיקָה שֶׁעָשְׂתָה בַּלַּיְלָה לִהְיוֹת הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, כְּגוֹן בָּדְקָה בְּלֵיל מוֹצָאֵי שַׁבָּת, וּבְיוֹם רִאשׁוֹן לֹא בָּדְקָה כְּלָל, עָלְתָה לָהּ בְּדִיקַת מוֹצָאֵי שַׁבָּת לְהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, וְתַתְחִיל לִמְנוֹת שִׁבְעָה נְקִיִּים מִיּוֹם שֵׁנִי, שֶׁבְּדִיעֲבַד אִם עָשְׂתָה בְּדִיקַת הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה בַּלַּיְלָה, עָלְתָה לָהּ.

הִלְכוֹת שִׁבְעָה נְקִיִּים

{כך כתב באור לציון חלק א´ סימן ז´.}

תוכן העניינים

נישואין ואישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה