דיני חיוב פדיונה · סח
לְדַעַת מָרָן הַשו"ע אֵינוֹ רַשַּׁאי לִפְדּוֹתָהּ בְּיוֹתֵר מִשָּׁוְיָהּ כִּשְׁבוּיָה, שֶׁאִם הִפְקִיעוּ הַשּׁוֹבִים אֶת מְחִירָהּ, אֵינוֹ פּוֹדָהּ, וְהִיא תַּקָּנָה כְּלָלִית לְגַבֵּי פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים, וְהוּא מִטַּעַם שֶׁאִם נְשַׁלֵּם יוֹתֵר מִשָּׁוְיָם יֵלְכוּ אֵלּוּ וְיִשְׁבּוּ שֶׁבִי נוֹסָף וְאֵין לַדָּבָר סוֹף.
אוּלָם לְדַעַת רְמָ"א יָכוֹל הַבַּעַל לִפְדּוֹתָהּ אַף בְּיוֹתֵר מִשָּׁוְיָהּ, שֶׁאִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ, וּכְשֵׁם שֶׁיָּכוֹל לִפְדּוֹת עַצְמוֹ בְּכָל מְחִיר כָּךְ יָכוֹל לִפְדּוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ.
{גמרא כתובות נב. "תנו רבנן, נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה, פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך רצה פודה, רצה אינו פודה, רבן שמעון בן גמליאל אומר אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם מפני תיקון העולם".
וברמב"ם בהלכות אישות פרק י"ד הלכה י"ט "אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו יותר על כדי דמיה אלא כמה שהיא שווה כשאר השבויות...". ופסק בזה הרמב"ם כרבן שמעון בן גמליאל, ובאר הרב המגיד "ופירוש דמיה הוא ששמין אותה כשפחה הנמכרת בשוק ולא לפי עושר הבעל". ועוד פסקו כרשב"ג הרי"ף והטור ומרן השו"ע אבע"ז ע"ח סעיף ב´, ולעומתם פסקו כחכמים שאת אשתו פודה אפילו ביותר מדמיה הרא"ש בשם הרמ"ה וכן הוא הסכים לו בזה והביאם להלכה הרמ"א בשו"ע אבע"ז סימן ע"ח סעיף ב´ וכן פסקו הבית שמואל והט"ז.}