דיני חיוב עונה · נט
כְּבָר בֵּאַרְנוּ בִּסְעִיף נ"ב שֶׁאִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁנִּשְּׂאוּ הֲרֵי הֵם מְשֻׁעְבָּדִים זֶה לְזוֹ לְעִנְיַן תַּשְׁמִישׁ, וְלָכֵן אִם אֶחָד מֵהֶם מְסָרֵב לָתֵת חֶלְקוֹ בְּדָבָר זֶה הֲרֵי לַהֲלָכָה נִקְרָא הוּא מוֹרֵד, וְחֵטְא הוּא בְּיָדוֹ, וְכֵן פָּסַק מָרָן בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ "אָסוּר לְאָדָם לִמְנֹעַ מֵאִשְׁתּוֹ עוֹנָתָהּ, וְאִם מְנָעָהּ כְּדֵי לְצַעֲרָהּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה דְּעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע, וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁמָּנְעָה עַצְמָהּ מִבַּעֲלָהּ נִקְרֵאת מוֹרֶדֶת", וּנְבָאֵר דִּינָם בַּסְּעִיפִים הַבָּאִים.
ס
מִי שֶׁמּוֹנֵעַ עוֹנָה מֵאִשְׁתּוֹ וַהֲרֵי הוּא טוֹעֵן הֲרֵינִי זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָהּ וְרַק מֵחֲמַת שֶׁשְּׂנוּאָה הִיא עָלַי אֵינִי בָּא עָלֶיהָ, וְהִתְרוּ בּוֹ בֵּית דִּין עַל כָּךְ, הֲרֵי מָסוּר דָּבָר זֶה בְּיַד אִשְׁתּוֹ, שֶׁאִם רוֹצָה הִיא בְּגֵט כּוֹפִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין לְגָרֵשׁ מִיָּד, וְאִם רוֹצָה לְהַמְתִּין לוֹ מַמְתִּינָה כַּמָּה שֶׁתִּרְצֶה, וְכָל שָׁבוּעַ שֶׁמַּמְשִׁיךְ בְּמִרְדּוֹ מוֹסִיפִים עַל כְּתֻבָּתָהּ שֹׁוִי מִשְׁקַל שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה שְׂעוֹרִים שֶׁל כֶּסֶף.
{שורש דין זה הרי הוא בגמרא כתובות סג. "המורד על אשתו מוסיפין לה שלושה דינרין בשבת, רבי יהודה אומר שלושה טרעפיקין...". והלכה כסתם משנה וכן הרמב"ם בהלכות אישות פרק י"ד הלכה ט"ו ומרן השו"ע אבע"ז סימן ע"ז סעיף א´, ונחלקו הראשונים בדבר אלו הדינרין אם הם בכסף מדינה או כסף צורי, וכאן בהלכה הבאנו דעת הרמב"ם, טור, רי"ף, רא"ש ומרן השו"ע שהם בכסף מדינה. מה שכתבנו שכל זה הוא לאחר שהתרו בו בית דין אף על פי שאינו מלשון הרמב"ם או מרן השו"ע, כך נותנת הסברה וכן הדין במורדת תלוי בהתראת בית הדין, שאין עונשים אלא אם כן מתרים תחילה.}