דיני חיוב עונה · נג
חַיָּב אָדָם לִפְקֹד אֶת אִשְׁתּוֹ בְּלֵיל טְבִילָתָהּ, וּבְשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, וְכֵן אִם רוֹאֶה שֶׁמִּתְקַשֶּׁטֶת בְּפָנָיו כְּדֵי שֶׁיִּתֵּן דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ חַיָּב לְפָקְדָהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא".
{עוד כתב בבן איש חי שעל דרך הסוד יש מעלה יתירה בתשמיש שהוא בליל שבת ובליל טבילתה וכן בלילי ראש חודש וימים טובים. ובחיד"א כתב שבכל פעם שהאשה משתוקקת לזה הוא עיקר המצוה על פי הסוד, וכן פסק מרן בשו"ע אבע"ז סימן ע"ו סעיף ד´, ובאו"ח סימן ר"מ סעיף א´.
בגמרא ברכות כד. "אמר רב המנונא בריה דרב יוסף, הוה קאימנא קמיה דרבא, ואמר לי זיל איתי לי תפילין ואשכחתינהו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו, והוה ידענא דיום טבילה הוה". פירוש, שידע שאותו יום טבלה בו אשתו של רבא ושלכן שימש בו.}