אור ברסלב
נישואין ואישות דברים המותרים ואסורים בזמן נידתה

נישואין ואישות

דברים המותרים ואסורים בזמן נידתה

שירה ובשמים בזמן נידותה

מח

מֻתָּר לְאִשָּׁה נִדָּה לְקַשֵּׁט וּלְיַפּוֹת עַצְמָהּ גַּם בִּזְמַן נִדּוּתָהּ, וְהִתִּירוּ זֹאת חֲכָמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה עַל בַּעֲלָהּ, וְאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ רְגִילָה בְּקִשּׁוּטִים וְאִפּוּר בִּימֵי טָהֳרָתָהּ, רָאוּי שֶׁתִּמָּנַע מִזֶּה גַּם בִּזְמַן נִדּוּתָהּ.

{גמ´ שבת סד: "תניא והדוה בנידתה זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונים, עד שבא רבי עקיבא ולימד, אם כן אתה מגנה אותה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה, אלא מה תלמוד לומר והדוה בנידתה, בנידה תהא עד שתבא במים" וכן פסקו רי"ף רמב"ם ורא"ש שמותר לאשה להתקשט בימי נידותה כדי שלא תתגנה על בעלה, וכן הטור ומרן השו"ע בסימן קצה סעיף ט´.}

מט

מֻתָּר לְאִשָּׁה בִּזְמַן נִדּוּתָהּ לִלְמֹד דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁרְגִילָה בִּימֵי טָהֳרָתָהּ וְאֵין בָּזֶה כָּל הֶבְדֵּל, וְכֵן צְרִיכָה אִשָּׁה בִּימֵי נִדּוּתָהּ לְבָרֵךְ וּלְהִתְפַּלֵּל כָּרָגִיל, וְאִם הֶחֱמִירָה בָּזֶה אֵין בְּחֻמְרָה זוֹ כְּלוּם, וַאֲפִלּוּ הַתָּרַת נְדָרִים אֵינָהּ צְרִיכָה, וְתִתְפַּלֵּל וּתְבָרֵךְ כְּמוֹ שֶׁחִיְּבוּ אוֹתָהּ חֲכָמִים.

נ

מֻתָּר לְאִשָּׁה בִּזְמַן נִדּוּתָהּ לָלֶכֶת לַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי וְלָגַעַת וּלְנַשֵּׁק אַבְנֵי הַכֹּתֶל וְכֵן מֻתָּר לָהּ לֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלִנְגֹּעַ בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים.

נא

רָאוּי לְכָל אִשָּׁה, כְּהַנְהָגָה טוֹבָה, שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבֵית הַקְּבָרוֹת כְּלָל, לֹא בִּזְמַן לְוָיַת הַמֵּת, וְלֹא בְּכָל זְמַן אַחֵר, שֶׁאִם יוֹצְאוֹת בִּזְמַן לְוָיָה גּוֹרְמוֹת רָעוֹת לְעוֹלָם, וְאִם הוֹלְכוֹת לְבֵית הַקְּבָרוֹת בִּשְׁאָר זְמַנִּים מְבֹאָר בְּדִבְרֵי הַגְּרָ"א שֶׁגּוֹרְמוֹת לְעַצְמָן נְזָקִים גְּדוֹלִים. וְכָל זֶה בֵּין אִם הִיא בִּזְמַן נִדּוּתָהּ בֵּין בִּימֵי טָהֳרָתָהּ.

{כתב מרן השו"ע ביו"ד סימן שנ"ט סעיף ב´ "יש למנוע מלצאת הנשים לבית הקברות אחר המיטה" ופסק בזה כדברי הזהר פרשת ויקהל שאם יוצאות גורמות רעות לעולם.

וכתב הגר"א באגרתו המפורסמת לאשתו "ותשמור שלא תלך לבית הקברות כלל וכלל (נ"א, ששם מתדבקין הקליפות מאוד וכל שכן בנשים) וכל הצרות והעוונות באים מזה".}

נב

כָּל הַמְּלָאכוֹת שֶׁעוֹשָׂה אִשָּׁה לְבַעֲלָהּ בִּימֵי טָהֳרָתָהּ עוֹשָׂה גַּם כֵּן בִּימֵי נִדָּתָהּ חוּץ מִמְּזִיגַת הַכּוֹס, הַצָּעַת מִטָּתוֹ, וּרְחִיצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, וּנְבָאֵר מְלָאכוֹת אֵלּוּ בַּסְּעִיפִים הַבָּאִים.

נג

אָסוּר לְאִשָּׁה לִמְזֹג כּוֹס יַיִן לְבַעֲלָהּ בִּזְמַן נִדּוּתָהּ וּלְהַנִּיחוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן לְפָנָיו שֶׁדָּבָר זֶה גּוֹרֵם לְגִלּוּי חִבָּה וְקֵרוּב דַּעַת, אֶלָּא תַּגִּישׁ אֶת הַכּוֹס לְבַעֲלָהּ בְּאֹפֶן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁנּוּי מֵהָרָגִיל, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה דָּבָר זֶה סִימָן וְהֶכֵּר בֵּינֵיהֶם שֶׁאֲסוּרִים בְּקֵרוּב דַּעַת, כְּגוֹן, שֶׁתַּגִּישׁ לוֹ בְּיַד שְׂמֹאל, אוֹ תַּנִּיחַ אֶת הַכּוֹס בְּמָקוֹם הַמְרֻחָק מִמֶּנּוּ מְעַט וְהוּא יְקָרֵב אֶת הַכּוֹס אֵלָיו, וְכָל זֶה בִּמְזִיגַת כּוֹס יַיִן בִּלְבַד, אֲבָל בִּשְׁאָר מַשְׁקִים יְכוֹלָה לִמְזֹג וּלְהַגִּישׁ לְבַעֲלָהּ כָּרָגִיל. וְכֵן אָסוּר הַבַּעַל לְהַגִּישׁ כּוֹס יַיִן לִפְנֵי אִשְׁתּוֹ בִּזְמַן נִדּוּתָהּ.

{כתובות סא. "אמר רב הונא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נידה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס, הרחצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה, אמר רבא, לא אמרן אלא בפניו, אבל שלא בפניו, לית לן בה".

מרן בב"י הביא את הרשב"א בתורת הבית הקצר שאומר שמזיגת הכוס שאמרו, היינו בכוס של יין המרגיל לדבר עבירה, וכתב מרן על זה שנראה מדבריו ששאר משקים מותרים חוץ מן היין. וכן כתב המאירי (כתובות ד:) "ואין איסור במזיגת הכוס אלא בכוס של יין אבל של מים או שכר מותר".}

נד

מֻתָּר לְאִשָּׁה לְהַגִּישׁ לְבַעֲלָהּ תַּבְשִׁיל אוֹ שְׁאָר מִינֵי מַאֲכָל וּלְהַנִּיחָם עַל הַשֻּׁלְחָן לְפָנָיו בְּלֹא שׁוּם שִׁנּוּי, שֶׁאֵין קֵרוּב דַּעַת אֶלָּא בְּהַגָּשַׁת כּוֹס יַיִן בִּלְבַד.

{כמו שנתבאר בסעיף הקודם עפ"י מה שכתב הב"י בשם הרשב"א, והמגיד משנה, שלא אסרו חכמים אלא ביין וכן כתב המאירי, ואע"פ שכתבו כמה מאחרוני אשכנז להחמיר גם בשאר תבשילים כתב בספר פני משה של רבי משה הכהן מג´ירבה "ואני אומר שמן הדין מותר גמור הוא, שהרי בש"ס לא אסרו אלא מזיגת הכוס, ועוד שאין הטעם אלא משום חיבה, ובנתינת קערה של תבשיל לפניו מאי חיבה איכא בהכי, וזה פשוט אפילו לדרדקי דבי רב, וכן מוכח מדברי מרן השו"ע, אבל אין זה מן הפלא על הב"ח הנ"ל כי ידוע שכל דרכם של רבני האשכנזים להחמיר בחומרות כאלה וכיוצא בהן, מינים ממינים שונים ואנו הספרדים לא מחמירים בהם כלל".}

נה

מְזִיגַת הַכּוֹס שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים הִנָּהּ מְזִיגַת כּוֹס הַיַּיִן בְּמַיִם, אַךְ נִרְאֶה, שֶׁבָּזֶה רָאוּי לְהַחֲמִיר גַּם בִּמְזִיגַת הַיַּיִן עַצְמוֹ מֵהַבַּקְבּוּק אֶל הַכּוֹס, הֱיוֹת וּבִזְמַנֵּנוּ אֵין דֶּרֶךְ לִמְזֹג אֶת הַיֵּינוֹת בְּמַיִם, וְהַיַּיִן מַגִּיעַ מִן הַיֶּקֶב כְּשֶׁהוּא מוּכָן לִשְׁתִיָּה.

{עפ"י מה שהביא הבית יוסף בשם הגהות מיימוני, שמזיגת הכוס שאמרו היינו מזיגת היין במים, וכן נראה מדברי הרא"ש בפסקיו (כתובות סא.), אבל יש להוסיף בזה שאין רגילות בזמננו למהול את היין במים אלא רק ביקבים עצמם, ואשה שתוסיף מים בכוס יינו של בעלה בזמן הזה עלולה רק להדאיג אותו אם נשאר בו רוב יין שיוכל לברך הגפן, והיות ולא מוזכר בש"ס בענין זה חילוק אם מדובר במזיגת היין מהכלי או מזיגתו במים, וכוונת חז"ל מובנת, שהיין במייטבו מרגיל לעבירה, הרי שלזמן הזה, כוונת חכמים היא ביין עצמו שיצא מן היקב ומוכן להגשה בלא שום תוספות.}

נו

אָסוּר לְאָדָם לְשַׁגֵּר כּוֹס יַיִן לְאִשְׁתּוֹ נִדָּה, בֵּין כּוֹס בְּרָכָה אוֹ כּוֹס אַחֶרֶת, כֵּיוָן שֶׁדָּבָר זֶה מַרְאֶה שֶׁנּוֹתֵן דַּעְתּוֹ עָלֶיהָ, אֲבָל אִם שְׁאָר בְּנֵי הַבַּיִת שׁוֹתִים מֵאוֹתָהּ הַכּוֹס וְהִיא אַחֲרֵיהֶם מֻתָּר, וְנִרְאֶה שֶׁהַדִּין כָּךְ גַּם בְּכוֹס שֶׁל קִדּוּשׁ שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, שֶׁהִיא שׁוֹתָה אַחֲרָיו וְאַחֲרֶיהָ שְׁאָר בְּנֵי הַבַּיִת, שֶׁיֵּשׁ לְהָקֵל בָּזֶה, וְזֶה כְּשֶׁשּׁוֹתִים כֻּלָּם מִכּוֹס אַחַת, אֲבָל אִם לְכָל אֶחָד יֵשׁ כּוֹס מִשֶּׁלּוֹ נִרְאֶה שֶׁיַּנִּיחַ הַבַּעַל אֶת הַכּוֹס הַמְיֹעֶדֶת לְאִשְׁתּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, בְּלֹא לְקָרֵב אוֹתָהּ אֵלֶיהָ, וְהִיא תִּקַּח אוֹתָהּ בְּעַצְמָהּ אוֹ שֶׁתִּרְמֹז לְאֶחָד מִבְּנֵי הַבַּיִת שֶׁיָּבִיא לָהּ אוֹתָהּ.

נז

כָּל אֵלּוּ הַהַרְחָקוֹת צָרִיךְ לְהַרְחִיק בֵּין בִּימֵי נִדּוּתָהּ בֵּין בִּימֵי לִבּוּנָהּ שֶׁהֵם כָּל יְמֵי סְפִירַת שִׁבְעָה נְקִיִּים, וְכֵן אֵין חִלּוּק בְּכָל אֵלּוּ בֵּין רוֹאָה מַמָּשׁ לְמוֹצֵאת כֶּתֶם שֶׁלֹּא בְּהַרְגָּשָׁה.

{הוא לשון מרן השו"ע סימן קצה סעיף יד.}

נח

אָסוּר לְאִשָּׁה נִדָּה לְהַצִּיעַ מִטָּתוֹ שֶׁל בַּעֲלָהּ בְּפָנָיו וְלַהֲכִינָהּ לִשְׁכִיבָה, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּסִדּוּר הַסָּדִין וְהַשְּׂמִיכָה וְכַדּוֹמֶה שֶׁהוּא דֶּרֶךְ חִבָּה, אֲבָל סִדּוּר מִזְּרוֹנִים וְכַדּוֹמֶה שֶׁהוּא טֹרַח וְאֵינוֹ דֶּרֶךְ חִבָּה, הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

וְשֶׁלֹּא בְּפָנָיו מֻתָּר הַכֹּל, אֲפִלּוּ יוֹדֵעַ הַבַּעַל שֶׁאִשְׁתּוֹ מַצִּיעָה לוֹ אֶת הַמִּטָּה וְהוֹפֵךְ פָּנָיו, הֲרֵי הוּא כְּשֶׁלֹּא בְּפָנָיו.

נט

מֻתָּר לָאִשָּׁה לְהַצִּיעַ מִטָּתוֹ שֶׁל בַּעֲלָהּ אֲפִלּוּ בְּפָנָיו כְּשֶׁנַּעֲשֶׂה הַדָּבָר לְאַחַר הַשֵּׁנָה וּכְדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַבַּיִת נָאֶה וּמְסֻדָּר.

{איסור הצעת המטה מבואר בגמ´ (כתובות סא.), תוספות (כתובות צ:) רא"ש, הגהות מיימוני בשם רש"י ור"ת, וכ"כ מרדכי, ריטב"א מאירי, או"ז ועוד ופסק זאת מרן השו"ע בסימן קצ"ה סעיף י"א.

החילוק בין הצעת המטה לשינה או לסידור הבית מובא בשבט הלוי (סעיף י"א ס"ק ב´).

כתב הרשב"א שאם הבעל הופך פניו הרי זה כשלא בפניו בתורת הבית (בית ז´ שער ב´), וכן כתב בספר חזקת טהרה.}

ס

גַּם הַבַּעַל אָסוּר בָּזֶה, וּכְמוֹ שֶׁאֲסוּרָה אִשְׁתּוֹ נִדָּה לְהַצִּיעַ מִטָּתוֹ בְּפָנָיו, גַּם הוּא לֹא יַצִּיעַ מִטָּתָהּ בְּפָנֶיהָ.

סא

אֲסוּרָה לִצֹּק לוֹ מַיִם כְּדֵי שֶׁיִּרְחַץ בָּהֶם פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ נוֹגַעַת בּוֹ, וַאֲפִלּוּ הֵם מַיִם צוֹנְנִים.

אֲבָל מֻתָּר לָהּ לְהָכִין לוֹ מַיִם, אֲפִלּוּ חַמִּים, שֶׁיִּרְחַץ בָּהֶם בְּעַצְמוֹ וַאֲפִלּוּ הֲכָנַת הָאַמְבַּטְיָה שֶׁיִּרְחַץ בָּהּ כָּל גּוּפוֹ, וְטוֹב שֶׁתַּעֲשֶׂה כֵּן שֶׁלֹּא בְּפָנָיו.

{איסור רחיצת פניו ידיו ורגליו מובא בגמ´ (כתובות סא.) ומובא ברשב"א, רמב"ן ובמאירי, רק שהמאירי התיר במים צוננים. ולדעת הט"ז והדרישה התירו הכנת המים לרחיצה וכן מסגרת השולחן, וספר מלבושי טהרה וכן נראה דעת הצמח צדק בפסקי דינים וכן בערוך השולחן.

בשו"ת מנחת יצחק כתב שהכנת האמבטיה שלא בפניו לא הוי חיבה יותר מהצעת המטה שלא בפניו.}

סב

גַּם לַבַּעַל אָסוּר לִצֹּק מַיִם כְּדֵי שֶׁתִּרְחַץ בָּהֶם אִשְׁתּוֹ נִדָּה וְכַנַּ"ל.

תוכן העניינים

נישואין ואישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה