אשת איש שטוענת על אחר שמשדלה לזנות
מו
אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁטּוֹעֶנֶת עַל אִישׁ אֶחָד שֶׁהוּא רוֹדֵף אַחֲרֶיהָ לִדְבַר עֲבֵרָה וְהוּא מַכְחִישׁ אֶת דְּבָרֶיהָ, אֵין לְהַאֲמִינָהּ, וּמִכָּל מָקוֹם יַזְהִירוּהוּ שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִמָּהּ כְּלָל, וְאִם גָּרִים שְׁנֵיהֶם בְּקִרְבַת מָקוֹם תִּדָּחֶה הִיא לַעֲבֹר לָגוּר בְּמָקוֹם מְרֻחָק יוֹתֵר, וְאִם אוֹתוֹ אָדָם מֻחְזָק לְחָשׁוּד עַל הָעֲרָיוֹת רָאוּי לִגְעֹר בּוֹ בִּנְזִיפָה וּלְאַיֵּם עָלָיו שֶׁאִם לֹא יִתְנַהֵג כַּשּׁוּרָה יַבְדִּילוּהוּ מִבֵּינֵיהֶם.
{כך כתב בתשובת הריב"ש סימן רס"ה והובא בב"י, ונתן הגר"א טעם שעד אחד בהכחשה אינו כלום, שכאן יש עד אחד והיא האשה ואותו אדם מכחיש אותה לכן אינה נאמנת. אבל אם הוא כבר מוחזק להיות פרוץ בעריות יש להתרות בו ולאיים עליו.}