אשה רעה בעלת מצה ומריבה
כד
אִשָּׁה רָעָה בְּדֵעוֹתֶיהָ שֶׁהִיא בַּעֲלַת מַצָּה וּמְרִיבָה אוֹ שֶׁאֵינָהּ צְנוּעָה כִּבְנוֹת יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרוֹת, מִצְוָה לְגָרְשָׁהּ שֶׁנֶּאֱמַר גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן, וְכֵיוָן שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה צַד מִצְוָה שֶׁלֹּא לְהִתְחַבֵּר בְּאִשָּׁה רָעָה, יֵשׁ לוֹמַר דְּלָא חַיְלָא תַּקָּנַת רַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם גַּם בִּכְהַאי גַּוְנָא.
{וביותר על פי מה שבאר הרשב"א שתקנת רבנו גרשום היא לגדור בפני הפריצים והוללים המתעללים בנשותיהם שלא כראוי, או כטעמו של המרדכי בשם רבנו אביגדור שהוא מפני הקטטה, אין שיכות טעמים אלו לכאן שהרי היא המתעללת בבעלה ומתקוטטת כדלף טורד ביום סגריר, ומדוע תהא החוטאת נשכרת ויצטרך בעלה לסבול כל ימיו. יש לומר שגם בזה לא גזר רבנו גרשום לעגן בני ישראל אל מי שהיא מרה ממות, ופטור מן התקנה, ויתקן עצמו במה שתקנוהו חז"ל בגמ´ יבמות סג: "אמר רבא אשה רעה וכתובתה מרובה, צרתה בצידה, דאמרי אנשי, בחברתא ולא בסילתא" ובית דין שיתיר לבעל כזה לגרש אשתו בעל כורחה, או לשאת אשה נוספת שיחיה עימה בטוב, טוב יעשה, ויש בזה משום "לא תעמוד על דם רעך", וכתיב "אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך", וכתיב "אל תמנע טוב מבעליו אם יש לאל ידך לעשות", וזה בין לאשכנזים וק"ו לספרדים שלא קבלו על עצמם תקנות רבנו גרשום מעיקרא.}