נחלת שבעה מהדורה קמא· רבי שמואל הלוי סג"ל
שבעה סימן לז
שטר מתנות שכ"מ:
לז זכרון עדות שהיתה בפנינו עדים ח"מ וכו' למנין שאנו מנין בעיר פלוני איך א) ששלח אחרינו כמר פב"פ ובאנו אליו ומצאנוהו שוכב ומוטל על ערש דוי ומילולו בפיו ודעתו ב) מיושבת עליו והיה יודע לדבר ולישא וליתן בשאר בני אדם ההולכים בשוק ואמר לנו הנה שלחתי אחריכם לעשות צוואה בפניכם כמצוה מחמת מיתה וביקש מאתנו לשמוע ולקבל צוואתו ולכתוב ג) ולחתום כמבואר בשטר זה וכן צוה בפנינו בצוואת ש"מ בדקציר ורמי בערסיה וכך אמר וצוה מחמת ד) מיתה שאחר מיתתו אותו שהוא ראוי לירש אותו מדאורייתא יירש סך פלוני ושאר כל הנכסים מותיר על אלו הסך הנ"ל הן כסף או שוה כסף הן משכנות או חובות על יהודים או על עכו"ם ה) בשטר או בע"פ מזומנים או אשראי ראוי או מוחז' טמון וגלוי כלי בית משוה פרוטה ומעלה כל אותו מותיר יטול כמר פלוני ויהיו לו וליורשיו אחריו לחלוטין לעשות עם אותו מותיר כמו עם שאר נכסיו בלי הפרש וכל מי שיבא לערער על צוואה זו יהיה דברי המערער בטלין ומבוטלין וכך אמר לנו ר"פ הנ"ל שטר צוואה זו כתבוהו בשוק וחתמוהו בברא כי היכי דלא ליהוי כמילתא דטמירתא רק גלוי ומפורסם לכל (ועוד אמר כמר פ' הנ"ל שטר צוואה זו כתבו וחתמו מחד עד מאה אפי' אם יהי' מוחזק בב"ד עד דיפוק חד מתחת ידיכון שיהא נכתב כראוי וכתקון חז"ל באופן שתהא צוואה זו המבואר בשטר זו מקיימת ומאושרת שלא יהא עליה שום פקפוק וערעור ודין ודברים בעולם ואחריות וחומר שטר צוואת ש"מ קבלתי עלי ועל יורשי אחרי כאחריות וחומר כל שטרי צוואת שכ"מ דנהגין בישראל כתיקון חז"ל דלא כאסמכתא ודלא כט"ד):
וכך מת כמר פלוני מתוך אותה חולי וחיים לרבנן ולכ"י שבק ומה שנעשה בפנינו ומה שציוה בפנינו בצוואת ש"מ היה היום יום פלוני כתבנו וחתמנו הכל שריר וקיים:
א ששלח וכו' ואין צריך ק"ס דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי פירוש ככתובין בקרקעו' וכמסורין במטלטלין וש"מ שביקש לעשו' קנין במתנו' פסק הטור בסי' רנ"ד דקונין אפי' בשבת שזה הקנין אינו צריך אבל באם כותב כל נכסיו ומפרש שלא יחזור בו אף אם יעמוד דבז' מועיל קנין אין קונין בשב' ולהרא"ש אף בזה קונין בשב' דכל עיקר הטעם שהתירו כאן איסור' דרבנן כדי שלא תטרוף דעתו ואם לא יקנו ממנו יש לחוש לטירוף הדע' אבל במתנה במקצ' אין קונין ממנו דכיון דלא נתן אלא מקצ' לאו מדאג' מיתה הוא נותן ואין חוששין לטירוף הדע' כן הוא דעת הרא"ש וא"כ להרמב"ם במתנה במקצ' דאיכ' תרתי דליכא דאגת מיתה וגם הקנין מועיל אין קונין בשב' ובכותב כל נכסיו ואינו מפרש שלא יחזור בו אף אם יעמוד בהא כ"ע לא פליג דקונין בשב' ולא פליגי הרמב"ם והרא"ש אלא בנותן כל נכסיו ומפרש שלא יחזיר בו דלהרמב"ם אין קונין בשב' מאחר שזה הקנין מועיל דאם יעמוד לא יוכל לחזור ולהרא"ש אעפ"י כן קונין דנוכל לומר דמשום הכי כתב כל נכסיו ופירש שלא יחזור בו אף אם יעמוד דכל כך גמר בלבו שימו' בודאי ולכן מפרש שלא יחזור וא"כ מכ"ש יש לחוש לטירוף הדע' ולכן שפיר פסק הב"ח לדע' הרא"ש דמקנין אפילו ביפוי כח דאם יקנו בסתם אם ירגיש בו החולי וידע שלא יקנה בזה המקבל דקנין בלא יפוי כח גרוע גרעי כ"ש שיש לחוש לטירוף הדע' עכ"ל וא"כ אפשר דהרמב"ם סובר להיפוך דבנותן כל נכסיו ומפרש שלא יחזור בו נמי קונין בלא יפוי כח דהא לא עביד מעשה ואדרבה הקנין גרוע מגרעי ולטירוף הדע' אינו חושש הרמב"ם אבל קשה להרא"ש דקונין אפילו ביפוי כח לדע' הב"ח לפירוש הרא"ש והא קי"ל סתם קנין לכתיבה עומד אם לא מיחה כמ"ש לעיל סי' ח' סעיף י"ב ועיין בש"ע ח"מ סימן רל"ח וא"כ גם כאן צריך לכתוב ובודאי שאינו מוחה אדרבה דיותר ניחא ליה ויש לחוש שמא יכתוב בשב' דהא מטעם זה אין מקדשין בשבת כדאיתא בא"ח סי' של"ט בשלמא אם מקני על כולה ולא מפרש דאז אין צריך לכתוב כלל דדברי ש"מ ככתובין וכו' אין לחוש שמא יכתבו מכח הקנין דהא הקנין עצמו אך למותיר הוא אבל בכה"ג קשה דכי התירו איסורא דרבנן ה"מ היכא דליכא למיחש שמא יבא לידי איסורא דאורייתא אבל הכא איכא למיחש שמא יבאו לידי אסורא דאוריית' שיכתבו בשבת ואפשר לתרץ דידעי העדים שהכתיבה הוא איסור דאוריית' ושזה לא התירו חז"ל ואין אדם חוטא ולא לו. דהא מטעם זה התיר רמ"א בתשובה סי' קכ"ה לעשו' חופה כמו ב' שעו' בלילה בליל שבת בדיעבד משום שעכשיו אין החתן עצמו כותב אין לחוש להך גזירה שמא יכתוב דאין אדם חוטא ולא לו ובן מצאתי בספר תניא סימן צ' וז"ל ירושלמי דכנסין ארמלין צריכין לכונסן מבע"י שלא יהא כקונה קנין בשב' וה"ה בתולה הנשאת בששי צריך לכונסה מבעוד יום מכאן יש להוכיח שאסור לכנוס אשה בשבת מדקאמר צריכין לכונסה מבע"י שלא יהא כקונה קנין בשבת ש"מ דבשבת עצמו אסור לכנוס ומנהג פשוט בידינו לכנוס אפילו בשבת עכ"ל ש"מ שגם הספר תניא התירו ולא חש לשמא יכתוב משום דאין אדם חוטא ולא לו ואף להרא"ש בריש פ"ק דכתובו' שהביא הך דהירושלמי וכתב דה"ה דאין להכניס בתולה בשבת דע"י החופה זוכה במציאותה וכו' ואין קונין קנין בשבת אבל מטעם שמא יכתוב לא אסר וה"נ הכא לא חיישינן שמא יכתבו העדים בשבת משום טירוף הדעת דבשביל זה לא יעברו על איסור דאורייתא:
ב ודעתו מיושבת ואם לא כתב כן אין לחוש ומה שכותבין כך אינו אלא לשופרא דשטרי רמ"א בשם הריטב"א בח"מ סימן ר"ן וכבר כתבתי כמה פעמים שכל מה שאינו צריך לגוף השטר רק שנוכל לדרשו שאינו נידון לשופרא דשטרי רק כאן אין צריך לגוף השטר דבלאו הכי נמי כשר וגם ליכא למידרש מיניה כלום ע"כ אינו רק שופרא דשטרי:
ג ולכתוב ולחתום כך מצאתי כל זה הנוסח אבל אינו נכון דמשמע שביקש מן העדים לשמוע ולקבל צוואתו ולכתוב ולחתום ובהדיא איתא בסימן ר"ן שאין כותבין ואמר לנו כתבו ותנו וטעמא דשמא לא גמר להקנותה אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה וליכא למימר דבעל נוסח הנ"ל סמך עצמו על מ"ש בסוף יפוי כח והיינו מה שכתב שטר צוואה זו כתבו מחד עד מאה וכו' וכן מה שכתב ואחריו' וחומר וכו' העשוין כתיקון חז"ל דזה הוי יפוי כח מ"מ ממ"נ אם כתבו מחיים ונתנו לאחר מיתה דבזה מהני יפוי כח א"כ איך כתב לבסוף וכך מת ר"פ משמע שאחר מיתה כתבו ועוד דע"כ צריך לכתוב וכך מת וכו' כמ"ש בסוף סי' זה וא"כ אם כותב לאחר מיתה לא מהני יפוי כח כן משמע מפשט הש"ע והסמ"ע בסימן ר"ן וכאן אי אפשר שנכתב מחיים וניתן לאחר מיתה מאחר שכתוב בנוסח זה וכך מת מתוך אותה חולי ומכ"ש דלא נוכל לומר שכתבו ונתנו מחיים. ועוד דאם כתבו ונתנו מחיים אין צריך יפוי כח כלל ואי משום דכתב בלשון צוואה דאז אין צריך יפוי כח כמו שמחלק הטור והש"ע בין לשון מתנה ללשון צוואה לא היה צריך לכתוב אח"כ יפוי כח ועוד דאם לא נוה הש"מ לכתוב בלשון שטר והוא כותב בלשון שטר ויפוי כח לא די שאינו מועיל אלא אפילו מזיק כמ"ש המרדכי סוף פרק יש נוחלין דבשטר לא תקינו רבנן למימר מצוה לד"ה או דש"מ ככתובין וכו' אלא בדברי צוואתו בע"פ אי נמי בגילוי דעתא בלא שטר שבזה חשו חכמים שמא תטרוף דעתו אבל בשטר סבור המת ובטוח שיתקיים ואין כאן טירוף הדעת הלכך אין שטר לאחר מיתה עכ"ל וא"כ אם לא כתב בלשון שטר רק לזיכרון דברים בעלמא אמרינין מלד"ה או דש"מ ככתובין וכמסורין דמי משא"כ אם כותב בלשון שטר לא אמרינין הכי ואם כן הוי פסידא להמקבל ונ"ל דבזה אין צריך הצוואה לבא בחיים ליד המקבל רק בשטר ממש מה שאין כן אם העדים כותבין לזיכרון דברים לא דלא גרע מאלו לא כתבו העדים כלל דאי לענין פרעתי אף אם השטר בידו יכול לטעון פרעתי כדאיתא בסימן רנ"ג ועיין בסמ"ע סימן רנ"ה סעיף ב' ועוד תדע שהרי צריך לכתוב וכך מת כמו שאכתוב בסמוך סעיף ו' וא"כ אם נתכוין לשטר גמור הרי צריך לבא מחיים ליד המקבל ואיך יכתוב וכך מת וכו' לכך נ"ל דבעל נוסח זה ארכבי אתרי רכשי ואין לכתוב בנוסח זה מן הסתם רק אם הש"מ מפרש שירצה שטר ואז לא יכתוב וכך מת וכו' אבל מן הסתם יכתוב כלשון זה וכתבנו וחתמנו לזיכרון דברים ואחר כך לא יכתוב יפוי כח כלל דהיינו כל מה שרשמתי בתוך חצי לבנה ויכתוב אחר כך וכך מת וכו' ולכן כתבתי בסמוך נוסח ת"ש ד"ק והוא הנכון לענ"ד:
ד וצוה מחמת מיתה ואין צריך לכתוב דלא בהשטאה דאין אדם משטה בשעת מיתה אבל דלא בהשבעה נ"ל לכותבו כדי שלא ואמרו שלא כתב כן אלא שלא להשביע את עצמו או את בניו דטענ' שלא להשביע יכול לטעון בין בריא בין שכ"מ כדאית' בח"מ סימן פ"א ואם המעו' אינו בעין ואמר מנה לפלוני בידי לדעת רשב"ם הוי שלא להשביע ואם המעו' בעין לדעת התוספ' כ"ש דאמר שלא להשביע כדי שלא יחזיקוהו בעשיר אם אמר בדרך הודאה ולא אמר אתם עדי אבל אם אמר בדרך הודאה ואמר אתם עדי ליכא למימר שאמר שלא להשביע כדאיתא בח"מ סימן פ"א אז אין צריך לכתוב גם שלא בהשבעה ובנוסח' אלו כתוב זכרון עדו' או בפנינו עדים וכו' הוו עלי עדים כשרים וכו' משמע שמעצמו הודה בפני עדים ואמר אתם עדי אינו יכול לטעון השבעה וכן אם הודה ע"י תביעה דלא שייך לומר שלא להשביע הודה וגם טענת השטאה ליכא אף על פי דבעלמא יכול לטעון השטאה בהודאה ע"י תביעה כאן לא שייך השטאה דאין אדם משטה בשעת מיתה ולפיכך אם השכ"מ מודה שיש לפלוני פקדון בידו או הלואה צריכין העדים לדקדק אם אמר שלא להשביע או לא כגון אם הודה ע"י תביעה או לא או אם אמר הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני סך כך וכך ועיין בח"מ סימן רנ"ה סעיף ב' ובסמ"ע שם ולפי זה בכל השטרו' אינו מן הצורך לכתוב דלא בהשטאה ודלא בהשבעה מאחר שכתוב זכרון עדו' וכו' הוו עלי עדים וכו' דאז הוי הודאה מעצמו ולא שייך השטאה וגם השבעה לא שייך מאחר שאמר אתם עדי מיהו אם לא יועיל לא יזיק ולא יהא אלא שופרא דשטרי ויש כותבין עוד דלא בהשנאה ר"ל שאינו כותב להבריח מזולתו מפני השנאה וזה נכון במקום דשייך:
וטענת שלא להשביע טוענין לו אף על פי שהוא אינו טוען וטענת השטאה אם איהו לא טעין אנן לא טענינין ליה כדאית' בסי' פ"א סעיף ג' וי"ר מקשין העולם מ"ש למה אנן לא טענינין ליה טענת השטאה וטענת השבעה טענינין ליה דאין זה דומה לשאר חילוקים שביניהם כגון השטאה הוא ע"י תביעה והשבעה שלא ע"י תביעה דאם הוא ע"י תביעה יוכל לומר אתה היית משטה בי לתבוע ממני בדרך שחוק מה שאין אני חייב לך גם אני הייתי משטה בך להודו' לך בדרך שחוק אבל שלא ע"י תביעה לא הוי השטאה כי אין דרך להתל בבני אדם אבל השבעה הוא בהיפוך ע"י תביעה לא שייך השבעה רק שלא ע"י תביעה וק"ל אבל לענין שב"ד טענינין ליה מ"ש הא מהא ומתרצין דבטענ' השבעה הוא כל עיקר הודאתו הוא שלא יחזיקוהו בעשי' ולכן אנן טענינין ליה דאם הוא בעצמו יטעון כן מאי אהני חכמתו שאמר כן שלא להשביע מאחר שסוף כל סוף מודה בעצמו שהוא עשיר ושלא אמר שחייב רק שלא להשביע משא"כ בטענ' השטאה אי אית' דהאמת כן שאינו חייב לו רק כיון להשטו' למה אינו טוען כן לכן אנן לא טענינין ליה:
א ה בשטר ואין צריך כתיבה ומסירה כמו שאר דברים שאינן צריכין קנין: ב וכתב רמ"א בח"מ סי' ר"ן שיש ליזהר במתנו' ש"מ שלא לכתוב שנתן במתנו' בריא או מהיום אם לא שצוה כך ואם כתב במתנו' בריא צריך קנין ולא אמרינין שזה שכתב במתנו' בריא הוא ט"ס ואם לא היה בה קנין המתנה בטלה ובתשובה סי' מ"ח האריך הרב להוכיח כן וחולק על הגאון ב"י שהביא שם בתשובה סי' מ"ז והגאון מהר"מ פדואה הסכים לדברי רמ"א ז"ל:
ג זה הכלל דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי ואין צריך קנין כלל בין במתנו' ש"מ בכוליה בין במקצת אלא שלענין זה יש חילוק לענין אם עמד דאם היה מתנו' ש"מ בכוליה אם עמד חוזר אפי' היה בקנין וביפוי כח דלא יהיב אינם כל אשר לו לאחרים והוא ישאל על הפתחים והואיל ויהיב כל אשר לו ולא שייר לעצמו כלום (ולדע' הרא"ש והטור כדי פרנסתו י"ב חדש) בודאי אדעת' דהכי נתן שהיה סבור שימו' אבל במתנה במקצ' ששייר לעצמו למר כדאי' ליה ולמר כדאית ליה אם עמד אינו חוזר וה"מ כשהיה בקנין וביפוי כח דנוכל לומר גמר ומקנה אע"פ שיחיה שהרי שייר לעצמו ואם לא היה בקנין וביפוי כח אפי' במתנה במקצת חוזר מאחר שעמר דין בריא יש לו ולפיכך לא קנה המקבל אע"פ שהיה במתנה במקצת וא"כ הא דכתב בש"ע וז"ל אין כל הדברים הללו אמורים אלא בנותן כל נכסיו ולא שייר לעצמו כלום אבל אם שייר כלום שלא נתן דינו כמתנו' ברי' שאינו נקני' אלא בקנין עכ"ל אין רצונו. לומר דצריך ליקח קנין מן הש"מ במקצת דהא אין צריך קנין ממנו כלל בין בכוליה בין במקצת ועוד דלמה נכוף אותו לקבל קנין דאז אם יעמוד לא יוכל לחזור בו רק ה"ק דאינו נקני' להמקבל אם עמד הש"מ אלא בקנין וכן משמעו' לשון הטור סי' ר"ן דלשון צריך קנין ר"ל אם ירצה הנותן שיקנ' המקבל אפי' אם יעמוד וגם זה אינו אלא כשנתן סתם אבל אם פירש מחמת מיתה או אפילו לא פירש אלא שנראה מתוך דבריו שהו' נותן מחמת מיתה כגון שמתאונן על מיתתו וכיוצא בזה אפילו יש בה שיור נקני' באמירה בלא קנין לכשימו' ואם עמד חוזר אפילו יש בה קנין וביפוי כח במתנה במקצת כ"כ הטור והש"ע שם:
ודע שיש חילוק בין מתנו' שכיב מרע למצוה מחמת מיתה כדאיתא בטור סימן ר"ן אך מהו החילוק עיין שם סימן ר"ן סעיף כ"ד ובש"ע סעיף י"ד דמתנו' ש"מ בכוליה אם עמד חוזר ומתנתו במקצת בקנין ואפילו אם עמד אינו חוזר דמסתמא אם מחמת מיתה נתן היה נותן כל נכסיו ומדלא נתן כל נכסיו ושיר לעצמו ודאי מה שנתן למתנה גמורה נתכוין אם לא שפירש שנותן מחמת מיתה אבל במצוה לד"ה אפילו במתנה במקצת ובקנין דינו כמתנו' ש"מ בכוליה וגם אין צריך קנין וכ"כ בסמ"ע אלא שקיצר במובן ואימת נקרא ש"מ או מלד"ה מפורש בטור סימן ר"ן דהיינו כל ג' ימים הראשונים יש לו דין מתנו' ש"מ ומכאן ואילך יש לו דין מלד"ה אם לא קפץ עליו החולי ואם קפץ עליו החולי אפילו תוך ג' ימים כל צוואתו מחמת מיתה הוא: ועוד כתב ר"ת סוף פרק מציאת האשה דלא אמרינין מלד"ה אלא בשהושלש מתחלה לכך אי נמי במת נותן בחיי המקבל אבל דברי ש"מ בכל ענין ככתובין וכמסורין דמי עכ"ל ואם כן הא דכתב בש"ע סימן רנ"ב מלד"ה אפילו בריא שצוה ומת והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך עכ"ל הא דכתב והוא שנתנו לשליש וכו' אינו קאי על בריא שלפניו רק קאי גם על של מעלה דמצוה לד"ה והוא שהושלש לשם כך ומ"ש אפילו בריא שצוה ומת פירוש אם הזכיר הבריא לשון מיתה ר"ל שמצוה עכשיו איך יתנהגו לאחר מותו שלא יריבו ואז ים לו דין מלד"ה וכן הוא במרדכי פרק יש נוחלין ופרק מי שמת אבל עכ"פ גם בחולי צריך להיות מושלש לשם כך כמ"ש ר"ת. ואף על פי שבמהרי"ק שורש צ"ד ובתשוב' מהר"מ פדואה סימן נ"ב הביאו רמ"א סוף סי' רצ"ז דבבריא המסדר צוואה אין בו משום מצוה מחמת מיתה היינו לענין קנין שלא מהני בלא קנין ובלא לשון דמהני אצל בריא וכך הם דברי מהר"ם פדואה וז"ל דהא בש"מ עצמו לא קנו רק מתקנו' חכמים שלא תטרוף דעתו משא"כ בבריא מאיזו טעם יועילו דבריו בלא קנין וכו' אבל בבריא שיזכיר מיתה מה כח יהא מעורב בו ומאיזה טעם נדון שיצלחו דבריו בלא קנין עכ"ל ודברי מהרי"ק סוברים על מה שאמר הבריא לשון אני מניח דשייך גבי ש"מ אבל אם אמר לשון המועיל ובקנין והושלש לשם כך גם בבריא מועיל. אך קשה מה חילוק יש בין בריא סתם לבריא שהזכיר לשון מיתה ונ"ל דחילוק גדול יש בין בריא סתם לבריא שהזכיר לשון מיתה דאם לא הזכיר לשון מיתה אף על פי שהושלש לשם כך מאחר שלא זכה בו ולא בא לידו בחיי הנותן אין היורשים מחיובים לקיימו משום מלד"ה אבל מאחר שהזכיר מיתה לענין זה הוי כאלו אמר בעת מותו ולכן מלד"ה וכן משמע במרדכי פרק י"נ ופרק מי שמת ועוד אפשר לחלק דאם הזכיר לשין מיתה לא שייך לומר שכיון להשטו' דאין אדם משטה בשעה שמזכיר המיתה ואפשר דבזה מודים מהרי"ק ומהר"ם פדואה:
ו וכך מת כתב בש"ע סי' רנ"א מתנו' ש"מ שלא כתוב בה שמתוך החולי שצוה בו מת ואין העדים מצויין לשאול להם אע"פ שהרי המצוה מת הרי המתנה בטילה שאין מיתתו ראיה שמא מחולי שנתן בו נרפא ואח"כ חלה חולי אחר ומת ועיין בטור וש"ע סימן ר"ן ורנ"א ועיין בש"ת מהר"מ מינץ סי' מ"ז מדין שכ"מ שעשה צוואה ואחר כך עמד על רגליו יום או יומים וחזר לחליו אשר ימות בו ורצו מקצתן לחזור בהן כיון שעמד ובש"ת מבי"ט ח"ב סי' מ"ג:
ז מתוך אותו חולי כתב רמ"א בסי' רנ"א בשם נ"י שיכולין העדים לסמוך על עצמו או על שמשיו וכו':
צוואה שקיימה היורש בטרם נודע לו מה בתוכו וכשנודע לו מה בתוכו רצה לחזור באמרו שלא היה כן דעת המצוה עיין בתשו' רמ"א סי' ך': צוואת שכ"מ שתדור בתו בביתו ואינו רוצה ליתן צרכי הבית גם רוצה להשכיר דירתה לאחרים פסק רמ"א בהגה ח"מ סי' שי"ו וכן בתשובה נדפס' בתשוב' רש"ל סימן י"ז דיכולה להשכיר דירתה לאחרים ורש"ל בתשובה סימן מ"ט חולק עליו ובש"ת משאת בנימן הסכים לדעת רש"ל ועיין בסימן הסמוך סעיף א':
יורש שנתרצה בצוואת מורישו וקיבל עליו בח"ח לקיימה אם יוכל לחזור בו עיין בתשוב' רמ"א סימן צ"ב:
צוואת ש"מ שאין היורשים רוצים לקיימם באמרם שאין משמעו' הלשון כך והגבאים ובית דין רוצים לכופו לקיים הצוואה עיין בתשוב' רמ"א סי' ל"א:
שטר צוואה לרבים ורוצה אחד שיכתבו לו חלקו לבדו עיין בח"מ סימן מ"א וסוף סימן רנ"ג:
צוואת מת שאין לו יורשים ואותם שיש בידם משלו רוצים להחזיק בשלו עיין בש"ת שארית יוסף סי' ג':