נחלת שבעה מהדורה קמא· רבי שמואל הלוי סג"ל
שבעה סימן כז
אלקא די אנא פלח ליה בתדירא הוא חכימי דחכימין טוביינא. כען סייעני ער גמירא לכתוב אשרתא דדיינא. תורתו התמימה עינים מאירה בדיני כתיבה ומסירה. אותיות אינן נקנין באמירה אלא בכתיבה ומסירה. ונ"ל שכך נוסחו:
כז זכרון עדות שהיתה בפנינו עדים ח"מ בכך וכך בשבת וכו' איך שבא לפנינו וכו' איך שמכרתי לר' פב"פ שט"ח זה שעל ר' פב"פ במכירה גמורה פסוקה וחלוטה ומעתה סלקתי את עצמי ויורשי אחרי וב"כ מן שטר זה שעל פלוני הנ"ל והוא מעתה לחלוטין לכמר פב"פ וליורשיו אחריו איהו וכל שיעבודא דאית ביה ושום אינש לא ימחא בידיה וכך אמר ר' פב"פ בפנינו עדים ח"מ הנני מקבל עלי בח"ח ובשד"א בפ"מ ע"ד רבים שאין לו התרה והפרה ובפרט ע"ד ר"פ הקונה שט"ח זה שלא אתן שום פטורים ומחילה לא אני ולא יורשי אחרי להחייב וליורשיו כדי להפקיע שום דבר מזה השטר חוב וכל הנ"ל נעשה דלא כאסמכתא ודלא כט"ד וקנינא וכו':
א ועיין בטור ח"מ וש"ע ריש סימן ס"ו וכתב הסמ"ע שם דיכול לכתוב כך טל השט"ח בעצמו וע"פ כתבתי נוסח זה משא"כ אם כותב בשטר בפני עצמו וצריך לפרש איך שמכרתי לרבי פב"פ שט"ח זה שעל פב"פ ופב"פ מסך פלוני. ועדיו פב"פ ופב"פ משא"כ אם כותב על השטר עצמו א"צ לזה האריכות. וה"ה נמי שיכול לכתוב בדרך הודאה מודה אני ח"מ וכו' וצריך שיכתוב אני פלו' מקנה לך איהו וכל שיעבוד' דאית ביה:
ב כתב הטור ח"מ סי' ס"ו המוכר שט"ח לחבירו חזרו ומחל מחול ואפילו יורש מוחל ואפילו אם כתב בפי' דאין יוכל למחול אפ"ה יכול למחול ועיין בא"ע סימן ק"ה וקשיא לפי זה איך יהיו נזהרין למכור שט"ח דאם אפי' כתיב' ומסירה לא מהני שיוכל להפקיע מן הקונ' בערמ' ע"י מחיל'. ולכן כתבתי בנוסח זה שמקבל עליו בחרם חמור וכו' דאם כתב כך ודאי אין יכול למחול ועיין בי"ד סימן רכ"ח ובא"ע סימן ק"ח ובש"ע שם סעיף ט"ו: ג ונ"ל דיוכל לתקן עוד מה שמשעבד את עצמו בשט"ח נגד כל המביא שט"ח זה וא"כ הוי המביא בעל דברים דידיה עצמו כמ"ש רמ"א בהדיא בח"מ סימן ס"ו סעיף א' דאם כותב אני משעבד לך ולכל מי שמוציאו נקנה בחליפין או במסיר' בלא כתיב'. ועיין בש"ע ח"מ סימן ס"א סעיף ד' ובסעיף יוד ובש"ע ח"מ סימן נ' וא"כ אם כתב שמשעבד את עצמו נגד כל המוציאו חייב לשלם לכל מי שמוציאו וא"כ המוציאו הוא עצמו הוי בעל דברים דידי'. ותדע שהרי צריך שיהא אותו שמביאו ילוד בשעה שהשתעבד עצמו דאין אדם מקנ' למי שלא בא לעולם כדאיתא בש"ע ח"מ סימן ס"א סעיף ד' וסעיף י' ואי לא קני רק מכח מכיר' שמכר לו זכותו בשטר זה ובכתיב' ובמסיר' מאי נ"מ אם היה ילוד באותו פעם שנכתב השטר או לא מ"מ השתא מוכר לו כל זכותו בכתיב' ומסיר' אלא ודאי דהמוציאו והמביאו הוא עצמו הוא בעל דברים דידי' שהחייב משעבד נגדו. וע"כ לא יוכל למחול כי אין בזה דין דהמוכר שט"ח לחבירו דהמוכר משועבד לזה המביאו והוי הוא המלו' שלו ובלבד שיכתוב דאתא מחמתו או שלא מחמתו כדאי' בח"מ סי' נ' וכ"ש אם כתב בו ג"כ שיוכל לגבו' בלא הרשא' (אע"פ שאין צריך לזה ועיין בש"ע סי' ס"א סע"ד ובסמ"ע שם ס"ק ח:
שוב מצאתי להר"ן בתשוב' סימן ס"ד שכתב דבשטרות שלנו שאנו רגילין לכתוב שיעבוד לוה למלי' ולבאי כחו שוב אינו יכול למחול אם מכרו: ולבן נראה לפי זה דכל המוסיף גורע דאין צריך כתיב' ומסיר' כלל דבלא"ה קנה המוציאו והמביאו ואין החייב רשאי למחול וראיתי בטופס שטר שבא לידי מעו"א בישראל ק"ק פראג שהיה כתוב בו כל הני לישנא ואעתיק נוסחתם בסמוך אך נ"ל למותר מה שכותבין שיכול לגבות אך בלא כתיב' ומסיר' דממ"נ אם מן הדין צריך כתיב' ומסיר' משום דמילי ננהו ואי אפשר לקנות בענין אחר א"כ איך מתנין שיקל בלא כתיב' ומסיר' ואי משום דכל תנאי שבממון קיים אך דמ"מ צריך כתיב' ומסיר' משום דבענין אחר אין הקנין חל עליו משום דמילי נינהו א"כ מאי אהני מה שכותבין שיועיל אף בלא כתיב' ומסירה ע"כ אך למותיר הוא רק מאחר שהקנ' השטר לכל המוציאו בין דאתי מחמתו או שלא מחמתו ואף בלא הרשא' ממילא הוי המוציאו הוא עצמו הבעל דבר וא"כ פשיטא דאין צריך לכתוב כתיב' ומסיר' גם מה שכותבין א בלא הרשאה הוא אך למותיר (ועיין בטור סימן ס"א) דאם כותבין דאתי מחמתו או שלא מחמתו די בהכי דאתי מחמתיה היינו בהרשאה ושלא מחמתיה היינו שלא בהרשא' ואפשר דאינו רק לתוספת ביאור וארגליה להו להסופרים דק"ק פראג לכתוב שניהם משום דבסימן נ' כתוב האי לישנא דאתא מחמתי' וכו', ובסימן ס"א כתוב בלא הרשא' וכו' והכל אחד והם כותבין שני הלשונות ועיין בסמ"ע סימן ס"א ס"ק ח':
ולכן נרא' בענין תקוני הממרנות שאין מזכירין שם המלוה כל עיקר רק כל המביא הממרן מוציא הממון בלא כתיב' ומסיר' כלל משום דהמביא הוא עצמו המלו'. ואע"פ שמזה אין כל כך ראי' דאין זה מדינא רק מתקנות המדינ' שנהגו בכל מלכות פולין לתיקון הסוחרים שמקיפין זה לזה ומשלמין חובותיהן בממרנו' אחד על חבירו ותקנו שמחמת טרדת היריד אין צריך לכתיב' ומסיר' לטרוח אחר סופר כל פעם ומה"ט תקנו הממרנות ולא שטרי חובות מפני תיקון הסוחרים המלוים ולוים ומקיפין זה לזה בירידים. וכעין זה כתב רש"ל בתשו' בענין עדות מפי כתבם וז"ל מ"מ נהגו העם כר"ת לשלוח העדות בכתב למקום אחר היכא שמכירין חתימתן והנראה בעיני דלא משום דינא הוא אלא משום תיקון העולם ותיקון הסופרים ההולכים למרחקים מביתם לשוקא לטרוף לחם חקם ולוים ופורעים ומקיפין ממקום למקום שלא יהא צריך כל פעם ליקח עדי' עמו ואולי אף הרמב"ם מוד' בזה עכ"ל וה"נ בענייני ממרנות הנ"ל וא"כ אין למדין ממנו לדינא. מ"מ אני אומר כל דתקנו חכמי וראשי מדינ' פולין יצ"ו כעין דינא תקנו וקרוב לדין ונ"ל לדקדק כן מלשון רש"ל עצמו ואולי אף הרמב"ם מוד' בזה ואי תימא דהעם נהגו כך מפני תיקון העולם מה לי אם יוד' בזה הרמב"ם או לא יוד' מאחר שצורך שעה הוא לתקן אפילו נגד הדין וכ"ש במקום שאין רווחא להאי ופסידא להאי רק בה א איכא רווחא לכ"ע ללו' ולמלוה אלא ש"מ שאפילו לצורך שעה מפני תיקון העולם אין רשות לחכמי הדור להסיע על קיצתן נגד דין תור' בדבר ממון ואין לו רמז מן התור' אם לא במגדר מלתא דאיסורא ומ"ש רש"ל ולא מדינא ר"ל דאין הדין כן בכל מקום להעיד מתוך כתב אבל בהא שהוא רצון המלו' והלו' אפשר שמדינא מותר והרמב"ם מוד'. ועוד דהא כתב מהרא"י דאפילו בענייני מסים יש לדקדק אם נוכל להשוותו לד"ת וא"כ כ"ש הוא דהא במסים העיקר תליא במנהג וסברא ואפילו הכי כתב דיש לדקדק להשוותן לד"ת וכ"ש בזה דיש להשוותו לד"ת וע"כ כתב שבאולי גם הרמב"ם מוד' בזה ש"מ שגם התקנ' הוא לפי הדין ואם כן בנדון זה נמי התקנות בענייני הממרנות שמוסר אחד ממרני על חבירו בלי כתיב' ומסיר' נמי אליבא דהלכת' ודינא הוא מטעם שכתבתי שהמוציאו והמביאו הוא עצמו נשתעבד הלו' אליו ואין צריך לכתוב שיגב' בלא הרשא' ובלא כתיב' ומסיר' ודאתא מחמתי' וכו' מאחר שלא נזכר שם המלו' נשתעבד לזה ומטעם זה צריך להיות ילוד באותו פעם ועיין מדיני ממרנו' בסמ"ע סי' מ"ח וסי' ס"ב ובב"ח סי' ס"ט ובלבוש סי' מ"ח: י ומ"מ נרא' ליישב מה שאנו כותבין כתיב' ומסור' אע"פ שאינו אפשר שהוא מטעם כדי שלא יוכל הלו' לטעון פרעתי למלו' והחזיר לי השטר וממני נפל ומצאתיו אבל בממרנות לא שייך חשש זה שיאמר פרעתי למלו' ונפל ממני ומצאתיו כי לא הוזכר שם המלו' בממרן ויכול המוציאו לומר אני המלו' הראשון גם מטעם זה צריך המוציאו שיהי' ילוד באותו פעם כדי שיוכל לומר שהיא המלו' הראשון וק"ל:
וענייני התקנות הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא כי ראיתי העם נפוצים אל ההורי"ם וזה אומר בכה וזה בכה ואין דבריהם עול' בקנ' א' וא"כ אנו על מי נסמוך ואל מי מקדושי' נפנ' ועל איזה צדיק נניח את ראשינו ע"כ כל מה דאפשר לי לקרב אותן שלא לעשותן חולקים זה על זה מצדי לא יבצר כפי הנרא' לענ"ד רק אבאר תחל' פסק דין אשר בא לפני ומתוכו יתברר גם דינים אלו בס"ד:
ז הקהל בבאמבערג שכרו מן הנכרי בית לבית הכנסת זה איזו שנים ושלש חלוקות בדבר גביות השכירות דהיינו שמנה רייכש טאליר נגבה א' פץ על הגלגולת וא' פץ על כל מאה. ושמנה ר"ט השניים נגבים חצי לפי הערך וחצי לגלגולת. ועוד ד' ר"ט נגבים הכל על הערך והממון. והסיבה לשלש חלוקות אלו כי מתחל' נתנו שמנה ר"ט שכירות הבית ואחר כך העלו אותם עוד בדמים עד הכפל עוד שמנה ר"ט והנהיגו לגבות בדרך אחר מן הראשונות ואחר כך העלו אותם עור בדמים ד' ר"ע וגבו אותן על הערך כמ"ש עוד בסמוך וטען הר"ר דוד וצירופו שכבר צעק זה ד' שנים שיהא נגבה חצי על הערך והממון וחצי לפי הגלגולת כאשר נגבית כל מילי דמצוה שכר הש"ץ ואתרוג וכדומה לזה ורבי נתן טען דאין מדקדקין בענייני מסים אף שהוא מנהג גרוע מאחר שנגבה כך זה יותר משלש פעמים ואמר דכך הוא סיבה סדר הגבייה דמתחלה לא נתנו רק שמנה ר"ט למס הב"ה ואותן ח' ר"ט גבו מקופה של צדקה שנותנים ממנו לעניים הנגבה אופץ על כל מאה ואופץ על הגלגולת ואחר כך העלו אותן בדמים והוסיפו עליהן עוד שמנ' ר"ט עשו ביניהם שיהא נגבה חצי לפי הערך וחצי לפי הגלגולת. ואחר כך העלו אותן עוד בדמים והוסיפו עליהם עוד ארבע ר"ט ולא רצו בינוני העיר לתת שכירות גדול כזה מב"ה כל שנה עשרים ר"ט ומהר"ר אלחנן ע"ה אבי כהר"ד עמד לכבוד ה' ואמר שלא ישחיתו נחלת ה' מקדשינו מעט בשביל ד' ר"ט אך אם לא ירצו הבינונים מ"מ יתנו אותן ד' ר"ט העשירים והוא יהיה ידו עמהם וישא אתם במס ה"ד ר"ט ועכשיו קם בנו כהרר"ד הנ"ל ואמר שאינו רוצה ליתן יותר ממה שהוא מחוייב מן הדין ושני הצדדים התעצמו לדין דוקא ואינם רוצים בפשרה. והנה אגלה דעתי הקלושה כפי מיעוט שכלי כי לדון דין תורה ד"ת לי"י:
תחלה אביא דברי מהר"ל פוסק בפסק של"ו שחיבר הנקרא דמיון אריה ומשם יתבאר שאילתינו. שהקשה המרדכי אהדדי הביאו בת"ה סימן שמ"ב וז"ל אודת המם כך הוא שכל מה שאדם מרויח בו בין בשלו בין בשל אחרים חייב לתת ממני מס ואך אם עד עכשיו נהגו מאליהן שלא ליקח המס ממה שיש ביד בני אדם משל אחרים יכולין מקצתן עתה למחות ולומר עד כה סבלנו מכאן ואילך לא נסבול יזה הביא הת"ה להלכ' פסוקה בסי' שמ"ב. ויש לדקדק שם הלא כתב המרדכי ג"כ בשם מהר"א כ"ץ ומוכח שם שמסכים עמו הת"ה להלכ' שעל ענין המס המנהג מבטל הלכה ודין התלמוד אע"פ שמצאו לו סמך מן המקרא וכתב דלאו דוקא מנהג חכמים כו' וא"כ קשיא דידיה אדידיה איך יוכלו לומר עד כה סבלנו מכאן ואילך לא נסבול מאחר שנהגו כך והמנהג עיקר שמבטל הלכה ודין חכמי התלמוד גם מהרא"י איך הביא לראי' תרי פסקים דסתרי אהדדי לפסק א' שלו ומוכרח בודאי ליישב הדבר שלא תקשה מידי שמה שכתב המרדכי בשם מהר"א כ"ץ שהמנהג מבטל הלכה הוא דוקא מנהג קבוע שקבעו אותו לדורות ונמנו על כך שיהי' מנהג קבוע למר כדאית ליה לר"ת וא"ז שיהא נקבע מפי חכמים וותיקין דוקא כמו שהביא ר"ת ממתניתין דב"ב ומריש פרק הפועלי' ולמהרא"י שכתב דההוא דר"ת וא"ז קאי על חילוק חצירות ובתים ובנין שלהם וכו' וכל כה"ג כו' שצריך שיהא המנהג שיש לו עיקר ע"פ חכמים וראיה מן התורה משא"כ בענייני מסים וכיוצא בו דמנהג בעלמא מבטל בהן דין תורה צריך דוקא שיהא אותו מנהג קבוע שנמנו על כך רוב טובי העיר הנוהגים תמיד להסכים בתקנתם שיהא נכתב בין שאר הנהוגים ותקנות לקבוע אותו לדורות או לשעה ולא שנהגו כך מאליהן כמ"ש הרא"ש ז"ל כלל נ"ח סעיף ט' (צ"ל כלל מ"ה כי' ט') וז"ל ואין לעשות מזה מנהג קבוע שיעבור הדין אמת מדברי תורה לקיים המנהג אם לא שיאמרו רוב טובי העיר נמלכנו והסכמנו מנהג זה עכ"ל ולעיל בסימן זה כתב ג"כ שאם באו חכמים לתקן תקנה לדורות שעכ"פ הסברא נותנת שיכתבוהו בלשון מובן למען ירוץ הקורא בו והנדון שהבאתי בשם המרדכי שכתב שם ואם עד עכשיו נהגו כך מאליהן כו' יכולין עתה למחות ולומר עד כה סבלנו מכאן ואילך לא נסבול משמע דוקא שנהגו כך מאליהן אבל לא שהיה מנהג קבוע לדורות או לשעה לא היו יכולין לומר ע"כ סבלנו וכו' ובזה ל"ק מידי וכן הוא משמעות של מהרא"י עצמו שם וז"ל אמנם נראה דצריכין לידע דמנהג קבוע ופשוט כו' והרבה פעמים עושים להם מהקנה לפי הצורך ואין בדעתם לקבוע מנהג כלל ע"כ וכ"כ המרדכי עצמי בפ"ק דב"ב בהדיא וז"ל ואם מטעם מנהג באנו לחייבו כדאמרינן בירושלמי כו' מנהג זה אינו כל כך קבוע וידוע עכ"ל שוב כתב עוד ואם באולי יבא בעל דין לחלוק ולומר שמה שכתב המרדכי שיכולין לומר עד כה סבלנו הוא דוקא עד שלא כלו ג' שנים אבל אחר ג' שנים הוי חזקה וכמ"ש מהרא"י שם ג"כ דתלתא זימנא הוי חזקה אצל מנהג (הביאו רמ"א בח"מ סי' קס"ג) אומר אני חדא ועוד הדא דהא מהרא"י עצמו כיון בלשונו לומר דתלתא זימנא הוי חזקה דוקא כשקבעוהו ובודאי פירושו דוקא שנמנו לקבוע ולכתוב כנהוג שם. ומסיים גם כן שה והרבה פעמים ציבור עושין להם מסקנה אפילו על כמה שנים יותר מג' שנים ואין בדעתם לקבוע כלל כי אם לפי הצורך ומשמע ג"כ בשלא קבעוהו ונהגו כך מאליהן אפי' כמה שנים דלא הוי חזרה ואין לילך אחריו ויוכלו לומר עד עתה סבלנו כו' ועוד דאף אם נאמר דתלתא זימנא הוי חזקה הן בדקבעוהו או לא קבעוהו הלא משנה שלימה היא בפרק חזקת ומוסכמת מכל הפוסקים כדאיתא בטור ח"מ הימן קמ"ו דכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה עכ"ל מהר"ל פסק באריכות הצריך לעניינינו מתוך תשובתו הנקרא דמיון אריה ומתוכה יבואר שאילתינו שאין בזה מנהג וחזקה כלל אך אם נהגו כך מאליהן יותר מג' פעמים כאשר אבאר עוד כל הצורך בס"ד. ונ"ל עוד ראיה ברורה לדברי המחבר הנ"ל דפשיטא דבנדון זה אינו חזקה כלל אך אם נהגו כך כמה שנים כמ"ש הריב"ש סימן תע"ז הביאו רמ"א בתשובה סי' ע"ג דאין הקהל מתנים על הגזילות דאטו אם גזלו את היחיד פעם א' יחזרו ויגזלו אותו שנית. וכתב רמ"א בח"מ סי' ז' וז"ל לפיכך עסקי המס אין דנין בדייני אותה העיר מפני שיש להם ולקרוביהם חלק בו וכ"כ בסימן ל"ז בני העיר שנגנב להם ס"ת אין דנין בדייני אותה העיר לפי שאי אפשר לסלק ממנה ש"מ שאין דנין בדייני אותה העיר אם לא במקום שהוא מנהג קבוע וידוע דהוי כקבלו עלייהו קרוב או פסול ולאו כל כמיניה לומר שהוא כאן מנהג קבוע אא"כ ידוע בודאי שהוא מנהג קדם כמו שמשמע מתשובת מהר"מ פדואה שנדפסת בתשובת רמ"א סי' נ"א ובתשובת רמ"א סי' ע"ג אבל לא אם נהגו כך מאליהו דאטו משום דברים נינהו גזלנים נינהו ואטו משום דגזלו היחיד פעם אחד הותרה להם הרצועה לגזלו שנית. וגדול א' השיב לי מהא דכתיב סוף סימן ל"ז דדנין בחזקת הישוב וכדומה לזה מצרכי העיר אפי' עד מפי עד מפי הקבלה דהרי בלאו הכי כולם נוגעים בדבר אני מקשה אם כן דברי רמ"א סתרי דבסי' ל"ז הביא להלכה דדנין בחזקת הישוב כו' משום דבלאו הכי כולם נוגעים וא"כ איך פסק בסימן ז' דאין דנין במס בדייני אותה העיר וכן לענין ס"ת אלא ע"כ יש לחלק דמה שיש לבני העיר זה עם זה אין דנין בדייני אותה העיר אבל מה שיש לבני העיר עם הנכרי הבא לגור שם עמהם יכולין להעיד עליו אפילו בעד מפי עד וטעמא נ"ל שהרי בלאו הכי יכולין לסגור בעד הבא לגור כמ"ש רמ"א בהג"ה בח"מ סימן קנ"ו ולאו מדינא דהא הראשונים לא קנו העיר בחזקה כו' כמ"ש שם רמ"א וא"כ גם מזה הטעם יכולין להביא עדים מתוכה ואפילו עד מפי עד כו' אבל לא בענייני מהים דמאן מפיס דכל אחר יאמר שהמנהג משכים עמו גם צריכין עכ"פ לעשות תקנה להשוות לד"ת וכ"כ בש"ת רמ"א סי' ע"ג הא די"א דאין רשות להקהל להסיע על קיצתן במידי דאיכא רוחא להאי כו' היינו כו' נגד ד"ת אך אמנם אם יעשו תקנה ואינה נגד ד"ת הרשות בידם עכ"ל הרי אפילו טובי העיר אינם רשאים לעשות נגד ד"ת כ"ש בדבר שלא נעשה ע"פ טובי העיר כמו שטען הר"ר דוד ועיין בתשובת מהר"י כ"ץ סימן ט' וסי' כ"ט ונ"ל דע"כ האמת כמו שחלקתי ומוכח כן במקור הדין בהגהות מיימוני דכתב דדנין בחזקת הישוב לא כתוב שם תיבות אלו וכדומה לז"ה מצרכ"י הע"יר אלא ש"מ דוקא בחזקת הישוב לבד ר"ל מה שיש לה' עם הנכרי שרוצה לדון עמהם בחזקת הישוב ולגור עמהם בזה דנין ע"פ אנשי העיר ומביאין עדיה מתוכה ואפילו בעד מפי עד ומטעם שכתבתי שאין זה מדינא כי גם יכולין לסגור בעדם ולא מדינא ומשום ה"נ יכולין להביא עדיה מתוכו ועד מפי עד אבל לא בשאר דברים כגון בני העיר זה עם זה אין מביאין עדיה מתוכ' ולכן לא כתוב בהגה במיימון תיבות אלו וכדומ' לזה מצרכי העיר רק הת"ה ורמ"א אחריו לומדים דה"ה כדומה לזה כו' ומ"מ יש לתרץ מדלא נקטו וה"ה לשאר צרכי העיר רק כדומה לזה מצרכי העיר משמע דאינהו נמי סברי דוקא כדומה לזה ממש שיש להם עם הנכרי ר"ל לאו דוקא בחזקת הישוב רק כל הדומה לזה מצרכי העיר שיש להם עם הנכרי שאינו מבני העיר ומטעם שאכתוב עוד בסמוך ועוד ראי' ברירה לחילוק זה דכתב בנימוקי. מהר"ם מריזבורק וז"ל ודין מה שחייב היחיד להשים משכון הייני דוקא יחיד הבא להוציא עצמו מכלל הקהל כו' אבל בדבר שיאמר כך דין הקהל יכך נהגו עד הנה והם אומרים להיפוך ואין הדבר ידוע מאי אולמא דהנהו להיות מוחזקים טפי מאלו ודבר זה צריך להתברר ע"פ ב"ד ואם אין התובעים מרובים לא הורע כחם בכך שגם הם באים מכלל הקהל עכ"ל הרי מוכח דכל שהוא בני העיר זה עם זה אין להביא עדיה מתוכה מפני שכל אחד יאמר המנהג מסכים עמו וכתב עוד וז"ל דאם אין נכרים הקהל נאמנים דמסתמא הקהל כשמתעסקים בשום דבר בתקנה או לעשות קנס ביניהם מסתמא מכשירין זה את זה להיות נאמנים להעיד אך ע"פ שנוגעים בעדות אפי' אם לא כתבו התקנה רק שזוכרים אותה כולם ואינם חלוקים הרי הם נאמנים ואם שכחו מקצתן הרוב נאמנים לפיכך הפקחין כותבין התקנה כל הבא לדור בעיר אדעתא דהכי בא לקיים המנהג עכ"ל באריכות ויש לדקדק על מי קאי נאמרות זה דבני העיר דע"כ נגד אחרים שאינם מבני העיר חדא דמה ענין לכאן מה שסיים כל הבא לדור כו' ועוד דאל"כ הוי דבריו סותרין אהדדי דכאן כתב דאם שכחו מקצתן הרוב נאמנים ולעיל כתב דאך אם התובעים מועטים לא אולמייהו דהנהו מהנהו אלא פשוט דלעיל איירי לענין בני העיר זה עם זה וכאן מיירי לענין בני העיר עם הנכרי וקצת מן הקהל נוטים אחר זכות הנכרי וע"ז אמר דהרוב נאמנים ואין לומר דגם בני העיר זה עם זה הרוב נאמנים אך לענין משכון לא אולמייהו הנהו מהנהו ואין צריכין ליתן משכון זה אינו דכ"ש הוא דלא אולמייהו להוציא מהם ממין. נמצא מוכח מזה דיש חילוק הא דנאמנים הייני לענין איש נכרי והא דאין נאמנים היינו בני העיר זה עם זה דלא אולמייהו וכו' מאחר ששניהם בני העיר: וא"כ הא דהוסיף רמ"א והת"ה על הגהות מיי' וכתבו וכדו"מה לז"ה מצרכ"י העי"ר אין ר"ל לענין חזקת הישוב לבד אם יש לו חזקת הישוב או לא רק ה"ה כדומ' לזה כגון נכרי הבא לגור ברצונם אך שאינו רוצה לקבל עליו תקנות הקהל כי הם מחולקים, אם כך תקנות הקהל ע"ז נאמנים בני הקהל' על היחיד הנכרי הבא לגור עמהם לומר כך היא התקנ' ואפילו הרוב נאמנים אך שהמיעוט מבני הקהל' נוטים אחר זכות היחיד הנכרי אבל בני העיר זה עם זה אין מביאין עדיה מתוכה וע"ז מסיים בנימוקים הנ"ל כל הבא לדור בעיר אדעתא דהכי בא לקיים תקנות שבעיר עכ"ל וכתב בתשובת דברי ריבות סימן קצ"ז וז"ל ואפילו הרשב"א שכתב בתשובותיו סי' תתי"א שמעידין מבני העיר עצמן על תקנותיהן אין זה מן הדין אלא מצד המנהג אם נהגו כך וכמו שכתב הוא ז"ל ובכל כיוצא בזה אמרו בירושלמי כל שהיא רופפת בידך ואינך יודע מה טיבה צא וראה היאך הציבור נוהג ונהוג כן וכ"כ הרא"ש בתשובותיו כלל ו' על הסכמות ותקנות שעושין הקהל ביניהם אם צריכין להעיד על אלו עדים שאינן מבני העיר דע כי לא נהגו כן להביא בכל פעם עדים שאינה מבני העיר אלא כך היא הסכמת הקהל להכשיר כל בני העיר להעיד על מי שעבר על תקנתם הרי שכתב שאין מן הדין אלא מכח מנהג וכיון שכן אם הוא מנהג קבוע וידוע לכל בעיר שלכם שנאמני' על כך בני הקהל עצמו מנהג כזה יבטל ההלכ' אבל אם אינו מנהג קבוע וידוע ופשוט לכל לא מבטלינן הל' פסוק' בשבילו וכמו שפסק מהרי"ק שור' ס"ה עכ"ל הרב דברי ריבות מכל זה בעלו טענות הגדול הנ"ל והנה אחר כל הנחי' אלו מבואר שאילותינו דאף אם נהגו כך כמה שנים בענין גביות שכירות הנ"ל לא יוכלו הקהל לטעון חזקה משום שנהגו כך יותר מג' פעמים דחזקת ג' פעמים אף ע"פ שהוא מנהג גרוע לא שייך רק שנכתב המנהג כך לדורות או לפי שעה או אפילו לא נכתב רק שהוא מנהג פשוט ברור וידוע שנעשה במוסכם הקהל או ע"פ טובי העיר או חכם העיר ואז הוי חזק' לעולם אם מתחל' נעש' עד עולם או הוי חזק' עד אותו זמן שהתנו מתחל' על כך ואז הוי מנהג אך ע"פ שהוא רווחא להאי ופסידא להאי דבזה יש להם כח לתקן והפקר ב"ד הפקר כמ"ש רמ"א בח"מ סי' ב' ובתשוב' סימן ע"ג. משא"כ בנדון דידו לא נמצא שום תקנ' כתוב' או שום פסק דין או פשר משום רב או מנהיג גם לא יוכלו לומר שנעשה ע"פ טובי העיר שהרי היחידים אומרים שאין כן התקנ' ועוד שצעק הרר"ד ד' שנים ולית דאשגח ביה הרי שמיח' בתקנתם וא"כ ממ"נ אינו חזק' חדא דלא נעש' ע"פ טובי העיר ואפילו אם הריב אומרים שנעש' על פי המוסכם ע"פ טובי העיר והמיעוט אומרים שאינו כן אין חזקתו חזק' דבני העיר זה עם זה מאי אולמייהו הנהו מהנהו כמ"ש בנימוקים ואת"ל דנעש' ע"פ טובי העיר מ"מ אין חזקתן חזק' דהא דבני העיר רשאין להסיע על קיצתן היינו דוקא אם כבר נתן הסכמתו עליו ואח"כ אינו רוצ' רשאין להסיע על קיצתן לחד פירושא וכאן לא נתן הסכמתו דהא מיחה כמה שנים ולאידך פירושא דרשאין להסיע על קיצתן היינו אינו נגד ד"ת וכאן הוא נגד ד"ת דהא כתב מהר"מ פדואה סימן מ"ב דנהגו לגבות כל הגביות של דבר שבקדוש' בפרט שכירות ב"ה חצי על הערך וחצי על ראש הבית ובנין ב"ה ושכירות מב"ה שוין בזה דהוי חצי לפי הממון וחצי לפי הנפשות והגלגולת וכ"כ כל גאוני ק"ק פראג על הסכמות הפסק של מהר"ל פוסק הנ"ל והם הגאונים מוהר"ר ישעיה סג"ל ומהר"ר אפרים ובעל תוספת י"ט ומהר"ר פנחס הורוויץ ועוד שאר גדולים עמהם דנוהגין לגבות כל דבר שבקדוש' חצי על הערך והממון וחצי לפי ראש הבית וכבר פסק מהרי"ק הביאו בש"ע ח"מ סימן כ"ה דאם דברי אח' מן האחרונים כתובים על ספר מי שפוסק כנגדו הוי כטוע' בדבר משנה וכ"כ מהרי"ק שורש י' דלא מבעי פסקי הגאונים אלא אפילו חכמי כל דור ודור וכתב עוד מהרי"ק שורש קמ"ד דמאחר שנמצא כן בספר תניא דאין לך מנהג ותיקין ודין תורה גדול מזה (לענין להמתין מ' לזכר ופ' לנקבה) ואם כן ה"נ מאחר שהוא מנהג כל ישראל וכתבו כן האחרונים דאין לך מנהג ותיקין וד"ת גדול מזה דיש לגבות כל דבר שבקדוש' חצי לפי הממון וחצי לפי ראש הבית פשיטא דאין לזוז מדבריהם וכל הפוסק כנגדם היי כטוע' בד"מ ואין לקבוע מנהג כנגדם. ואע"פ שכ' מהרי"ק שורש ע' דאפילו אם יש במנהג צד איסור אין לזוז ממנו יש לחלק כמו שאכתוב בסמוך וכ"ש דאין לזוז מדברי מהר"מ פדוא' והאחרו' משום דטעמא רבה איכא בדבר למה הנהיגו כך כאשר אכתוב בסמוך ואם כן יכולין היחידים לומר עד עכשיו סבלנו מכאן ואילך לא נסבול ואם לחשך אדם לומר דדוקא הקהל נגד היחיד יכולין לומר עד עכשיו סבלנו וכו' אבל יחיד נגד קהל לא מצי למימר הכי ולכאורה משמע הכי מאותו תשוב' שבמרדכי שכתב אוד' המם כך הוא שכל מה שאדם מרויח בין משלו בין משל אחרים חייב לתת ממנו למס ואף אם ער עכשיו נהגו כך מאליהן יכולין לומר עד עכשיו סבלנו וכו' דמשמע דוקא הציבור נגד יחידים יכולין לומר כן וכן משמע מהגהות רמ"א סימן קס"ג שהביא דברי המרדכי אלו ומשמע דמיירי מקהל וכעין זה דכתב שם בהג' מי ששהה בעיר שנים רבות ולא תבעו ממנו מס לא הוי מחיל' וצריך לתת למפרע וא"כ ה"נ נימא הכי דיחיד נגד קהל אין לו חזק' והקהל יכולין לומר עד עכשיו סבלנו ולא היחידים. זה אינו דמה שהביא בעל התשו' דמיון ארי' לראי' ממרדכי זה שיכולין לומר עד עכשיו סבלנו וכו' הביא הוא לנדון דידי' גם לענין יחידים עם הקהל ופסק דיחידים יכולין לומר לקהל עד עכשיו סבלנו וכו' ועוד דבמרדכי גופי' משמע הכי שכתב יכולין מקצתם עתה למחות ולומר עד כה סבלנו וכו' משמע אפילו יחידים וא"כ ה"ה בנדון דידן דיכולין היחודים לומר עד כה סבלנו וכו' גם מאי אולמייהו דהנהו מהנהו שגם הם באים מכח הקהל ובפרט במקום הזה שאין הכל אינם רק מנין ב"ב בדוחק מכ"ש שיכולין מקצתו למחות ואי משום חזקת ג' פעמים ג"כ לא מסתייעו הקהל מטעם שכתבתי שחזק' בלא טענ' היא ואטו משום דרבים נינהו גזלנים נינהו ומשום דעברו עביר' ושנו בה הותר' להם לגזול שנית. ובפרט אי נחית למניינא שני הצדדים אינם רבים כי בין הכל אינם מנין בעלי בתים גם כי לא נתרצו הרר"ד ודעמי' מעולם שצוח כמו ד' שנים ולית דמשגח ביה ואם בעל כרחם רוצים לקבוע מנהג נ"י שעשו שלא כדין פעם אחת ושתים יקבעו מנהג ממנו ועוד אף אם נניח דהוי חזק' אפילו מפי המנהג בעלמא מאחר שנהגו כך יותר מג' פעמים אומר אני דזה אינו שהרי אנו רואין שבכל פעם שנתייקר שכירות בית הכנסת עשו הם שינוי לגבות ההוספ' בפנים שונות זה ג' פעמים שבכל פעם שנתייקר עשו שינוי בגביות אותה הוספ' ואף שבין הוספ' להוספ' הוי יותר מג' פעמים שגבו וא"כ אנו רואים שהם בעצמם לא החזיקו למנהג קבוע כל כך דאם היה ישר בעיניהם הדרך הראשון לא הי' להם לזוז מזה הדרך ולגבות גם ההוספ' כתיקון גביי' ראשונ' ואך שחזרו מתיקון גביי' שניי' שהוא הדרך נכון לפניהם חצי על הערך וחצי ראש הבית וגבו ההוספה שלישית הכל לפי הממון ולא אחזו בדרך גביות ח' ר"ט האמצעית לגבות חצי ערך וחצי ר"ה וגלגולת הוא מטעם שטען הרר"ן עצמו וכעדותו של הר"ר משה אחי הר"ר דוד שאביהם מהר"ר אלחנן ע"ה עשה לפי שעה שאותן ד' ר"ט יוגבו הכל לפי הממון משום שלא הי' רוצה לבטל המקדש מעט כי צעקו הבנונים שאין ביכולתם להכביד עליהם המס ב"ה והי' בדעתם לעזוב ולהניח הב"ה מלהשכיר' כלל ולכן אזר כגבר חלציו מהרר"א ז"ל ותקן שיתנו ד' ר"ט אלו הכל לפי הממון והוא הי' אחד מן העשירים כדי שלא יתבטל התמיד ח"ו אבל משום הכי לא הוי חזק' שהרי לא עשה תיקון זה דרך פסק דין או פשרה לדורות או לזמן קבוע רק לפי שעה ואם יסור האונס הדין חוזר למקומו וכתב בתשוב' במיימון ובת"ה סימן שמ"ב דהרב' העמים עושים, תקנ' לזמן ואין בדעתם להיות מנהג קבוע לעולם ואם כן אף אם היה מהר"א ז"ל עצמו כאן הי' יכול לומר עד כה הבלנו מכאן ואילך לא נסבול כי מה שעשיתי מתחל' לגבות ד' ר"ט על הערך ונתתי ידי עמהם עשיתי לכבוד הש"י שלא לבטל התמיד אבל עכשיו שעבר האונס ושקט' חשש זה לא נסבול מכאן ואילך אבל באותו פעם ראה מהרר"א את הנולד דאם היו מעקשים שלא להוסיף הד' ר"ט שוב לא הי' מניח השר החדר יותר לב"ה ואפשר שנתבטל אחר כך התמיד לגמרי אי מטעם שלא הי' בנמצא בית אחר לב"ה אי מטעם קדר' דבי שותפי ולכן נלע"ד כדין עשה מהר"א דדינו שוה בשכירות חדר לב"ה לדין בנין ב"ה שאסור לסתור ב"ה ישינ' עד שיבנ' בית הכנסת חדש' בדאיתא בא"ח סימן קנ"ב נ"ל דה"ה אם אין להם ב"ה רק מושכרת מן השר שאסור להניח' עד שישכרו אחרת תחל כאשר קרוב לודאי שבקושי ימצאו לשכור אחרת או שמא יתרשלו לשכור אחרת ולכן אסור להניח הראשונ' ולכן בודאי כדין עשה ומצוה רבה עשה מהרר"א ז"ל שהפריז על המד' וגבה ההוספ' ד' רייכש טאליר הכל על הערך לבד ובאמת אם הי' חשש זה לעולם היו יכולין לתקן שיתנו הד' ר"ט הכל לפי הערך לעולם מאחר שנתקו לשם שמים אף על פי שהוא נגד המנהג הנכון ודין התור' הואיל מה שעש' נגד הדין כנגדו הי' מתקן תיקון גדול מזה ויצא הפסדו בשכרו שהמצו' היא יותר גדול' בערך מס שעש' היפוך הדין דאילולא שעש' כן נתבטל התמיד שהרי אמרו חז"ל גדול' עביר' לשמ' ממצו' שלא לשמ' וכ"ש בזה שגב' ד' ר"ט אלו הכל על הערך שלא כמנהג כל ישראל וד"ת הוא לשם שמים. וכ"כ מהרי"ק שורש ט' דאפילו אם יש במנהג קצת איסור יש לילך אחר המנהג וקשיא דדבריו סותרין דבכמ' תשובות כתב דאפילו במידי דממונא צריך להיות למנהג ראי' מן התור' כמ"ש עוד בסמוך אלא פשוט דה"ט משום דהמצו' היא יותר גדול' מן האסור והתם בשורש ט' נמי התיקון יותר גדול מן העיוות דשם היה המעש' על המנהג שנוהגי' באיטליא שבשבת בראשית מי שעול' לתור' ראשון לכבוד התור' להתחיל התור' קונ' המצו' בדמים יקרים ואם יש שם כהן קונ' אות' המצו' או מוחל על כבודי ויוצא מב"ה וכהן א' לא היה רוצ' לקנות המצו' ולא לצאת מב"ה ופסק דהכהן שלא כדין עשה היינו הטעם כמו שמפורש שם שהי' ב"ה אחרת בעיר שאין שם אותו מנהג והי' יכול ללכת שם ולעלות שם לתור' ראשון והי' אפשר לקיים מצות עשה של וקדשתו וגם יכול לקיים המנהג או הי' הכהן עצמו יכיל לקנות המצו' נמצא היו שניהם קיימים המנהג הי' עומד במקומו וגם לא הי' נעקר מ"ע של וקדשתו' ולכן בודאי הכהו שלא כדין עש' שעבר על המנהג נמצא בכגון זה יש לקיים המנהג אפילו אם נעשה קצת באיסור לפום ריהטא אבל באמת התיקון הוא יותר מן העיות. וכ"כ התוספת לענין תענית חלום בשבת ונ"ל שעל זה וכיוצא בזה אמרו הפקר ב"ד הפקר ולא לעבור על ד"ת רק לעשות סייג לתור' וע"ז אמרו מנהג מבטל הלכ' דמצד אחר נתקן תיקון גדול יותר בערך מן האיסור שיעשה נגד הלכ' ועוד תדע דכן הוא דאל"כ קשיא אם מתחלה אינה רשאין לתקן מה שהוא נגד הדין והלכה אם כן איך יבא לכלל מנהג קבוע אלא ע"כ כדאמרן ולכן אם היה חשש זה לעולם הי' יכול מהרר"א לתקן כך לדורות לגבות הד' ר"ט על הערך אף על פי שהוא נגד הדין אבל אם אין השש זה לעולם רק לפי שעשה ולפי שעה עשה מה שעש' פשיטא שאם יעביר האונס אפילו אם מהרר"א בעל אותה תקנ' עצמו הי' כאן הי' יכול לומר עד כה סבלנו מכאן ואילך לא נסבול. והוי ממש נדון דידן כנדון של פסק מה"רר ליב פוסק בדמיון ארי' בענין הפשר' שעשו יחידים מוכרי יינות עם השר שיתנו לו סך קצוב לשנה כדי שיחזיק השר דתינו וכו' ופסק מטעמים הנ"ל דהדין עמהם שמה שסבלו עד עתה יש להן טענות מעלייתא וה"נ בנדון דידן כמו שכתבתי וא"כ מכל הלין שכתבתי אין זכות לצד הר"ן דאם רצה להביא עדי' מתוכה כולם נוגעים ודוקא נגד הנכרי מביאין עדי' מתוכ' אבל לא בני העיר זה עם זה דמאי אולמייהו וכו' וגם לא מכח מנהג ולא כח חזקה כדאמרן:
ואם נאמר דלהכי יתקיים המנהג וסדר הגביי' מאחר שבתחלה היה כהרר דוד וחביריו מרוצים באותה תקנה כי באותו זמן לא היה עשיר כל כך ואחריה היו עשירים ממנו ועכשיו נתהפך הגלגל שהוא עשיר מן כולם וא"כ כמו שהיה מרוצה מאז ומקדם והעשירים שבאותו פעם סבלו כמו כן צריך לסבול גם הוא עכשיו שנתעשר הוא אמינא חדא דאית ביה תרתי חדא שהרי באותו פעם לא הי' המס גדול כל כך רק שמנה ר"ע ואף אם נתייקר עוד בשמנה ר"ט בעוד שהיו הם עשירים מ"מ היו ח' ר"ט השניים נגבים חצי לפי ערך וחצי לפי ראש הבית וזהו דרך הנכון וא"כ מה להם לזעוק. ושמנה ר"ט הראשונים הנגבים מן הממון באמת כמו שסבלו האחרים שהיו באותו פעם עשירים לגבות לפי הממון כמו כן יסבול גם הוא עתה משא"כ ד' ר"ט האחרונים דבזמן שהיו הם יותר עשירים לא היה עדיין הוספה של ד' ר"ט אלו ונתחדשו מאז שהעשיר הדר דוד וא"כ לא יוכלו לומר כמו שסבלו וכו' וק"ל ואף אם עשו כן כמה שנים יכולין לומר עד עכשיו סבלנו וכו' ועוד שעשו הר"ד וחביריו מחאה כמה שנים ועוד דאף בשמנה רי כש טאלר הראשונים יכולין לומר עד עכשיו סבלנו מאחר שלא היתה תקנה קבוע כנ"ל אף שהאחרים שהיו עשירים מלפנים סבלו מ"מ יכולים העשירים עכשיו לומר חף אם הם סבלו אלו לא נסבול מטעם שכתבתי. ועוד נ"ל דשמנה ר"ט הראשונים הנגבים ח' פץ מכל מחה וח' פץ מראש הבית הוא נגד הדין אף שכתב מהרח"י ריש סימן שמ"ב דענייני מסים תנו טפי במנהג ממה שתלו בדין תורה מ"מ הלא כתב באותה תשובה עצמה דמ"מ ראוי ונכון נדקדק הטיב חם נוכל להשוות כל המנהגים לד"ת וא"כ איך לקחו ח' ר"ט הראשונים ממעות צדקה שנגבה ח' פץ מראש הבית וא' כץ ממחה דבשלמא לענין צדקה דינא הכי לפום גמלא שיחנא דכל אחד צריך ניתן לפי עשרו כדאיתא בב"י בי"ד סימן ר"ן בשם הרשב"א ולכן נכון ומדוקדק ניתן מכל מאה ומה שגם העני נותן ח' פץ ראש הבית נ"נ הטעם משום דאפילו עני המתפרנס מן הצדקה יתן צדקה ולכן די במה שנותן כאחד שיש נו מחה אחד אבל למס ב"ה לא יתכן כלל לגבות בענין זה רק חצי לפי ערך וחצי לפי ראש הבית כמ"ש מהר"מ פדואה סי מ"ב וחי משום שכתב בת"ה גבי עיר שכבשו כרכום דיכולין ליקח חצי מממון של צדקה התם היינו טעמא מפני שהוא מוכן ואי היו ממתינים עד שיוגבה היה נפיק חורבא מיניה ח"ו מה שאין כן כאן דיש שהות להגבות. ועוד דכאן אף מעות של צדקה אינו מוכן וצריך כל פעם לגבות באופן הנ"ל וח"כ אם יש להם כל פעם לגבות למה יגבו אותו כדין ממון צדקה ולא בדינו בשכירות ב"ה: ח ואף שכתב בש"ע א"ח סימן נ"ג גבי שכר ש"ץ שפורעי' מקופת הקהל אעפ"י שמוציא הדל כעשיר מ"מ אין יד העני משגת כעשיר וכתב הלבוש דיש לנהוג כך במקום שאין מנהג עכ"ל והוא מתשובת הרשב"א הביאו הב"י סימן נ"ג וכתב שאעפ"י שהש"ץ מוציא הדל כעשיר מ"מ אין יד העני משגת כעשיר שאם אי אתה אומר כן אלא שפורעים זה כזה לפי שאלו נהנין כאלו א"כ אף אנו נאמר דמי שאינו בקי יפרע הכל שהרי הוא מוציא את שאינו בקי ואינו מוציא את הבקי אלמ' שפסק לפרוע הש"ץ לפי הממון מ"מ הא פסק רמ"א שם סי' נ"ג כעין פשרה חצי לפי הממון וחצי לפי הנפשות וכתב בלבוש הטעם דחף אם אלו נהנין כאלו מ"מ העשיר נהנה טפי מש"ץ נעים זמירות וקולו ערב. ולכן נ"ל דאף זה דומה לש"ץ לגבות חצי לפי הממון וחצי לפי הנפשות וכך פסק מהר"מ פדואה סי' מ"ב בשכירות ב"ה ונ"ל הטעם דגבי ש"ץ שגובין חצי לפי הממון וחצי לפי הנפשות דינא הכי הוא אף על פי שמוציא הדל כעשיר דיש להקשות על הלבוש שכתב משום נעימות קולו העשיר נהנה יותר מן העני קשיא סברא זו הידיעה מכחשת אותה דאף העני נהנה מנעימות קול כמו העשיר ויותר ממנו דהעשיר עשרו משמחו והעני בעניו אין לו במה לשמחו כדמות ראיה לזה ממ"ש במסכת שמחות פ"ג הלכה ה' ר' יהודה משום ר' אלעזר בן עזרי' אומר אף שכיניו לעניין הספד מספידין לעניין בני שלש ולעשירים בני ארבע ר' עקיבא אומר לעניים בני שש ולעשירים בני שבע והטעם דהעשירים אין להם צער כל כך על בניהם שממונם משמחם. וה"נ כעין זה שיש לעניים שמחה בש"ץ שקולו נעים אך העני בעניו אין יכול לפזר ממון על זה ומספיק בחזן שיוצא עמו ידי חובתו אעפ"י שחין לו נעימות קול רק שמוציאו בתפלה והעשיר לתענוגו מהדר אחר ש"ץ שקולו ערב ומפזר ממון על זה אבל כל ההנאות שוין ועל כן מטעם זה ש"ץ שקולו נעים יותר מצוה והידור מצוה משום זה אלי וגו' כבד ה' מהונך מגרונך ועל כן מונח ההידו' מצוה על העשירי' טפי מעל העניים ולכן במה שמוציא בתפלה הדל כעשיר בזה היה די בש"ץ שאין לו נעימות קול והיה מספיק חצי הסיפוק שנותנין לחזן חשוב וזה באמת גובין לפי הנפשות אבל המותיר שהוא להידור מצוה ומונח טפי על העשירים לכן גובין חצי הנשאר לפי הממון כנ"ל טעם התפשטות המנהג אף על פי דהידור מצוה עד שליש במצוה כדאיתא בטא"ח סימן תרנ"ו וא"כ לפ"ז היה להם לתקן שני שלישים לפי הנפשות ושליש על הממון כי השליש הוא להידור מנוה מ"מ איכא חד דיעה עד שליש משלו מש"ה גובין חצי לפי הממון משום הידור מצוה נמצא מכל מה שכתבתי דאין לילך אחר המנהג אא"כ הוא קבוע וידוע וכאן אין המנהג קבוע שהרי לא נתקן מרצון כולם. ועוד שהוא נגד ד"ת ואין נעשות תקנה מתחלה מה שה ח נגד הדין אם לא בדרך הנזכר למגדר מלתא לצורך מצוה לפי שעה או לדורות הכל כפי הצורך כמו שאמרנו:
ט ועוד נ"ל דאף אם נניח שהולכין בענייני מסים אחר המנהג שעשה ג' פעמים יהיה כדין או שלא כדין מכל מקום נ"ל דאין זה דין סתם מסים דנאמר שיועיל מנהג גרוע וראיה ממ"ש מהר"י כ"ץ מקראקא בסי' י"א בענין קהל ששכרו מס מן השר ופסק דאין זה המס בכלל סתם מסים שידונו בדייני אותה העיר וכ"ש הכא בשכירות הבית הכנסת שאין בזה דין מסים כלל לילך אחר מנהג גרוע שנהגו ג' פעמים רק אחר דין תורה ומנהג ותיקין וכ"ש כפי מה שכתבתי דאף בענייני מסים אין הולכין אחר כל המנהגים רק אם יהיו באופן שזכרתי ושאזכור עוד בסמוך ולאו כל כמנייהו דהני אלמי כל אלמי חברייהו לעשות איזה הטלה על הציבור כפי אלמותן להכביד על הא' ולהקל על אחרים ולקבוע אח"כ מנהג מזה ואומרים בפה מלא מנהג עוקר הלכה אף אם חדשים מקרוב באו שעשו איזו דבר איסור בטעות או מחמת קלי הדעת או מפני שאינם בני תורה ואם נשתרשו בחטא פעמים ושלש אי אפשר לשום מורה להוציאם ממנהגם הרע אפי' באיסור של תורה ואפי' עמי הארץ ובורים שאינם יודעים בין ימין לשמאל מרגלא בפיהם מנהג עוקר הלכה ועושין מנהג ממנו כאשר זה דבר שכיח ורגיל טובא בעו"ה באתרין צ"ד אפילו באיסורי תורה:
י ועוד דבזה הנייה לרמאי רמאותו כאשר גם בצעקין דארף במדינות באמבערג שכרו חזן על ג' שנים והרע בעיני העשירים הרודים בעם מחמת אלמותן ונותנים חתיתם בארץ החיים לגבות שכר הש"ץ חצי כפי הממון וחצי לפי הנפשות ועשו תקנה שיוגבה בראש מכל ראש הבית רביעית ר"ט ואחר כך הניחו אחד פ"ץ (שהוא גראשין פולניש) על השחיטה והמותיר מה שלא יגיע לסך שכירות הש"ץ יגבו חצי לפי הממון וחצי לפי הנפשות ואצל תקנתם לא היו כל הקהל רק המנהיגים הרודים בעם לבד ואך אותן שהיו במעמד אין להם פה להשיב מטוב ועד רע מחמת שהם עניים מרודים אשר אין להם לחם לאכול רק מה שהם מקבצין ונעים ונדים כל השנה ומיראה אין משיבין דבר. ובודאי לאחר ג' שנים יטענו שהוא מנהג אף על פי שהוא מנהג גרוע מ"מ אין מדקדקין בענייני מסים מאחר שנהגו כך ג' פעמים וידוע לכל שעיקר מחשבת' הוא זה בפרט כי שכרו הש"ץ על ג' שנים ופשיטא שיטענו אחר כך מנהג וחזקה וע"כ לענ"ד בודאי אין רוח חכמים נוחה ממנהגים גרועים כאלו ובעיני הם פחותים מחתרא דנהיגי בהוצא ודפנא כי אין טעם וריח לתקנה זו כלל למה מתקנים כך כי אינו רק להקל על העשירים ולהכביד על העניים והנה לקו העניים בכפליים כי צריכין ליתן בראש כל א' רביעית ר"ט ואחר כך א' פץ מן השחיטה ואם כן אותן עניים שיש להם מחיה קצת מן השחיטה לקו בכפלים גם כי לא היו כל היחידים בת נתן ואם כן נשני הפירושים לא שייך הכא להסיע על קיצתן וק"ל גם מה שהניחו על השחיטה אינו בדין כלל שהרי פסק בש"ת שארית יוסף סימן ע' על נכרים שהעלילו שלא ישחטו היהודים והיו צריכין הוצאה והסכימו ליתן מכל בהמה ג' גדולים ואותו מעות יהיו מוכנים להוצאה ואחר כך נתפשרו כל שנה ארבעים זהובים ועשירים רוצים להטיל על הבהמות כפי ערך ההוצאה והעניים ר"ל אותן ששוחטים הרבה טוענין שיתנו סך הממון של פשר לפי הממון ופסק דהדין עם העניים מהא דאיתא במרדכי הביאו רמ"א בח"מ סימן קס"ג שומרי העיר שהיו מתחלה שומרים בעצמם בלילות וכו' והשתא ק"ו ומה התם דהעלילה הי' על מחיות השוחטים והקצבים אפ"ה מאחר שנתפשרו אחר כך על סך קצוב הרי צריך לגבות מכלל הקהלה ואם כן מכ"ש בשכר החזן שהוא צורך כל הקהלה וגם משפטו חרוץ לגבות חצי לפי הנפשות וחצי לפי הממון וא"כ מכ"ש שאין כח בידם להטיל על השחיטה:
יא שוב מצאתי במהרי"ק שורש קפ"א וז"ל בשם מהר"ם דהא דאמרינין רשאין בני העיר להסיע על קיצתן היינו קיצתו שנהגו בעיר כבר מימי קדם שהם עצמם באים לתקן תקנה מדעת כולם וכו' וקמצ"ן דנתקיימו הדברים תע"ג דבדיבורא בעלמא קא מתנו וכו' עד תבל לשנות שלא מדעת כולם במידי דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי ולאו מגדר מלתא היא אין שומעין להם לעשות תקנה לעצמו שלא כתורה עכ"ל הרי לך בהדיא דבעינן שיהא מדעת כולם אם נא שכבר נהגו בעיר מימי קדם או דנהוי מגדר מנתח ופשיטא דלא מקרי מגדר מלתא אנא במילי דשמיא שהדור פרוץ לעבור על ד"ת ורוצים לגדור גדר ולעשות סייג והביא ראיה מכל מגדר מלתא שבתלמוד כגון בא' שהטיח באשתו וכו' וכתב שוב עוד דדוקא למגדר מלתא במיני דשמיא יש כח בידם נעשות בנח הסכמות כולם אבל לא בשום ענין השייך לתקנות העיר או הקהל לבדם בני רשות כולם או מבלי שיתמנו מאת כולם להנהיג הקהל או הקהילות עכ"ל הרי מבואר כמו שכתבתי דדוקא במגדר מנתח במילי דשמיא יכולין נעשות שלא מידיעת כולם כגון בענין היינות שבתשובת דמיון אריה הנ"ל או בענין ב"ה בנדון דידן מגדר מלתא במיני דשמיא הוא אז רשאים לעשות שלא מדעת כולם גם נגד ד"ת וכמו שכתבתי דעל זה שייך מנהג עוקר הלכה:
יב אי נמי שייך לומר מנהג עוקר הלכה דאם נעשה המנהג ונקבע קודם שהוקבע הלכה כמן דאפליגו תרי תנאי או תרי אמוראי וקבעי אינהו מנהג כחד מינייהו ואתר כך הוקבע הלכה כאידך קא משמע לן דמנהג עוקר הלכה ולא אמרינן דהוי כטעה בשיקול הדעת וכן יש לדקדק מלשון מהר"ם הנ"ל שכתב וז"ל דהא דאמרינן רשאין בני העיר וכו' היינו קיצתו שנהגו בעיר כבי מימי קדם וכו' קודם שהוקבע הלכה דאי אמרת לאחר שהוקבע הלכה אך שהוא מנהג קדם איך יבא לכלל מנהג קבוע מאחר שלכתחלה אין רשאין לתקן נגד הדין והלכה אלא ודאי מנהג קדם משמע קודם שהוקבע הלכה וכן משמע להדיח במהרי"ק סוף שורש ס"ה שצריך שיהא המנהג פשוט הרבה קודם שנשנה ע"י דין תורה והביא ראיה מן המרדכי פ"ק דב"ב ובפרק הגוזל בתרא ואם מטעם מנהג באנו לחייבו כדאמרינין בירושלמי וכו' מנהג זה אינו כל כך קבוע וידוע לשנות על ידו הלכה קבוע וידוע ע"כ לשונו ואם כן בנדון דידן שהלכה הוא קביע וידוע לגבות חצי ערך וחצי ראש הבית והמנהג אינו קבוע ולתקן לכתחלה מנהג נגד הדין והלכה אין בידם כמ"ש וכן משמע מדברי מהרי"ק שורש קס"א שחין מנהג מבטל הלכה אנא א"כ הוא קבוע ע"פ חכמי המקום לא ע"פ המון ב"ב והביא ראיה מן המרדכי פרק הפועלים שצריך שיהא המנהג קבוע קודם שיבטל דין התלמוד וכתב עוד דצריך שיהא מנהג ותיקון וכל מנהג שאין ני ראיה מן התורה הוי כטועה בשיקול הדעת קמ"לן דאם הוקבע המנהג קודם שהוקבע הלכה שאין צריכין לשנות מנהגם ולא הוי כטועה בשיקול הדעת. וכן משמע מש"ת מהר"י כ"ן סימן ט' וז"ל ואם יאמרו נעשה תקנה קבוע אין כחם יפה בזה לעשות מידי דמעלי להאי וקשה להאי ואפילו ליחיד נגד רבים וזה אין צריך פנים כי הוא הסכמת כל הפוסקים עכ"ל (ובאמת נראה כן מכל הפוסקי' ולכן תימא על רמ"א שכתב בח"מ בסי' ב' דיכולין לתקן וכו' דלא כיש חולקין וכו' וצ"ע) נמצא שאין יכולין לתקן תקנות אלא אם כן צריך להיות באחר מן החילוקים הנ"ל שצריך שלא יהא המנהג נגד ד"ת והלכה כעין זה שכתבתי למעלה או אפילו אם אינו נגד הדין והלכה מכל מקום אין רשאין לתקן במידי דאיכא רווחא להאי וכו' שלא מדעת כולם:
יג ועוד יש לחלק דדין תורה לחוד והלכה לחוד דין תורה ר"ל דין פשוט שיש לו ראיה ורמז מן המקרא אין לעשות תקנה כנגדו אבל ההלכה היא שהיא עצמה אין לה ראיה מן התורה רק שחכמינו ז"ל עשו וקבעו כך לפי אומד דעתם כגון כמה יהיה בעיר ויהיה כאנשי העיר י"ב חדש דגם ההלכה אין לה עיקר מן התור' ולכן יכולין לתקן בדבר כזה נגד ההלכה כדאיתא במרדכי פ"ק דב"ב בשם הר"ר אביגדור כ"ץ אם מנהג קבוע בעיר ליתן בתוך י"ב חדש איני יודע לפטרו מפני שגם ההלכה היא באומד הדעת ולכן אם נעשה תקנה כללית שאינו רוחא להאי ופסידא להאי בכיון רוצה לומר שאין מכוונם בתקנתן להרע או להטיב לאיזה יחיד פרטי בזה נוכל לומר מנהג עוקר הלכה ובתשובת הרשב"א בספר תולדת אדם סימן רס"ח כתב דבדבר ממון אמרינן מנהג מבטל הלכה כגון הא דסיטומתא קניא וכל כיוצא בזה ממנהג הסוחרים בזה אמרינן מנהג עוקר הלכה ע"ש משמע דוקא בדבר כזה שאין בו רוחא להאי ופסידא להאי רק ממנהגי התגרים בענין משא ומתן. ומ"ש בהגהות מנהגים מהרח"ט מנהג עוקר הלכה אפילו באסור תורה כגון בני ריינס שאוכלין הכנס וכו' היינו שאין הדין פשוט נגד מנהגם דלא אפסיק הלכתא לא כרבינו יואל ולא כרבינו אפרים ואפשר דהדין עם בני ריינס ואין זה ממש מנהג עוקר הלכה דשמא דינא הכי עם בני ריינס אבל בדבר שהוא ידוע שהוא נגד הדין לא אמרינן באיסור תורה מנהג עוקר הלכה:
יד נמצא כללו של דבר דאין בני העיר רשאים לתקן נגד הדין והלכה אם לא שהי' מנהג קדם קודם שהוקבע ההלכה וכן משמע במהרי"ק שורש י"ד או שהוקבע המנהג אחר הלכה אבל מ"מ גם ההלכה אין לה ראי' מן התורה כגון כמה יהי' בעיר ויהי' כאנשי העיר וכו' אבל מ"מ אין בו רוחא להאי וכו'. אבל מה שהוא נגד הדין ממש שהדין יש לו ראי' מן התור' אסור לקבוע מנהג כנגדו ואם התקנה והמנהג הוא לשם שמים לדבר מצוה מותר לקבוע מנהג אפי' נגד הדין משים דהתיקון הוא יותר גדול מן העיות כעין מה שכתבתי למעלה כנדון של מהרי"ק שורש ט' בענין הכהן ותדע דהרי בכל תשובותיו כתב מהרי"ק שאין לעשות מנהגות נגד הדין ואם כן דבריו סותרין שבסימן ט' אלא ודאי דהכא בסימן ט' הוא המצוה יותר גדולה מן העבירה ובפרט שאין שם עביר' כלל דיוכל הכהן עצמו לקנות המצוה כמ"ש הכל למעל'. וכנדון דידן וכנדון היינות דבתשובת דמיון ארי' ועיין עוד במהרי"ק שורש א' וז' וח' וי"ד ונ"ד וקמ"ד אבל זולת זה צריך הכל להיות שלא יהיו נגד הדין ואפילו במידי דממונא ולכן צריך בכל המנהגות מנהג ותיקון דוקא ולא מנהג חמרין ולכן נ"ל שמטעם זה אין לעשות תקנות בלי רב העיר ועיין בתשובת מהר"ם מינץ סימן ו' וסימן ט"ו וכתב עוד בסי' מ"ג ובסימן ס"ו דאין לסמוך על שום מנהג אא"כ הוא מנהג ותיקון וע"ע שם בסי' ס"ג דבדבר ממון אין לעשות תקנות בלי רשות כל הקהל וכן משמע בדברי הרשב"א הנ"ל:
ומה שפסק המרדכי דבענייני מסים דמנהג בעלמא מבטל בהן ד"ת וכתב עוד דאין צריך בזה מנהג ותיקין רק אפילו מנהג חמרים כמו שהבאתי דבריו בקצרה בריש סימן זה סעיף ז' היינו דגם ההלכה אין לה סמך מן התור' רק מאומד הדעת כמו כמה יהי' בעיר ויהי' כאנשי העיר י"ב חדש ופסק המרדכי בשה מהר"ר אביגדור כ"ץ דאם נהגו ליתן תוך י"ב חדש אינו יודע טעם לפטרו. ותדע דכן כוונת המרדכי שבפסק מהר"ל פטסק בדמיון אריה שהבאתי בראש דברי הביא המרדכי בשם מהר"א כ"ץ שעל ענין המס המנהג מבעל הלכה וכתבו גם המרדכי משמו דאם המנהג בעיר ליתן תוך י"ב חודש אינו יודע טעם לפטרו והיינו הטעה כמו שכתבתי דהלכה הוא לפי אומד הדעת ואפשר דדבריו שם ודבריו בכאן הכל הולכים אל מקום א' וק"ל אבל זולת זה יש להשוות הכל לד"ת כמ"ש בת"ה סי' שמ"ב:
וגם כל זה בדבר שהוא ממון אפילו אינו נגד הדין אין רשאין לתקן במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי רוצה לומר שלא נתקן התקנה בשביל איזה יחיד או יחידים להרע או להטיב רק תקנה כללית ד"מ קהל שעושין ביניהם שדייני העיר ידונו אף על ענייני מסים וכיוצא בזה שאינו מגיע לשום יחיד פרטי ואינו יודע למי יועיל ולמי יזיק וזה מותר וכן משמע מדברי מהרי"ק שורש נ"ד ושורש י"ד ושורש א וכן משמע מדבריו בשורש ז': טו ולפי זה אתי נמי שפיר תקנות שו"ם וחכמי צרפת שהוא בדבר ממון והוא נגד ד"ת שהבעל יורש את אשתו והם תקנו החזרה ותקנות טוליטולה ומולינה בענין הנישואין שבטור א ע סימן קי"ח ויש להן סמך מן הגמרא דפרק האשה רבה דף צ' דבדבר ממון יכולין לעקור דבר מן התורה אפילו בקום ועשה ופרש"י הטע' דבכל מילי דממונא לאו עקירה היא מצורף לזה כי כל דרכיהם דרכי נועם שיש טעם גדול לכל תקנותן גם אינו רווחא להאי וכו' בשעת עשיית התקנה לשום יחיד פרטי רק דרך כלל על כל איש ואשה שיעשו נישואין וכו' ועיין בפרק נגמר הדין דף מ"ו ע"א:
טז ומעתה יתכן גם בקהלות גדולות שעושין תקנות ומנהגות ואין ספק שאין שם דעת והסכמת כל יחיד ויחיד והיינו טעמא מפני שטובי העיר או בעלי תקנות הממונים על כך מפי כל הקהל ודאי הוי כאלו היה שם דעת כל יחיד ויחיד מאחר שנתמנו מתחלה מדעת כל הקהל מה שאין כן במקומות שיש שם מתי מעט כנדון שלפנינו ולא נתמנו על זה ב' או ג' מכלל הקהל פשיטא שאפילו הפרנסים שלהם אין להם לחדש דבר מעתה בלי רשות כל הקהל וכן בקהלות שיש שם רב ומומחה בלי רשות הרב כדאיתא בב"ב בהנהו תרי טבחא ועיין בתשובת מהר"מ מינץ בסימנים הנ"ל וכתב בתשובת מ"ב סימן ל"ג בארצות הללו שמנהג הקהילות להעמיד עליהם פרנסים מנהיגים ונותנים בידם מקל ורצועה על כל אנשי קהלה לעשות כרצונם בכל עסקי הקהלה ואם כן ודאי דעתייהו היי כדעת כל הקהל וכל הקהל מבטלים דעתייהו לגבייהו מה שאין כן במקומות הננו כל הגדול מחבירו בולע את חבירו ומולכים מעצמם וכל אחד עושה להנאתו ולטובתו ע"י אלמותן ואין מי שיעמוד לנגדם ואין פוצה פה ומצפצף ואף כי אינם משגיחין במי שמרנן אחריהם וגזלו את היחידים פעמים ושלש ונעשה להם כהיתר לקבוע מנהג מזה:
אמנם מ"ש הרב משאת בנימין דמנהג מבטל הלכה לענין מסים והבית ראיה מן המרדכי פ"ק דב"ב בשם הר"ר אביגדור כ"ץ אם מנהג קבוע בעיר ליתן בתוך י"ב חדש מס אינו יודע לפטרו אלמא אע"ג דמדין התלמוד אין לחייבו ליתן מס עד י"ב חדש כדמוכח במתניתין כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר י"ב חדש ומוקמינין בפסי העיר וה"ה לענין מסים כמו שפרש"י וכן בח"מ סימן קס"ג ואע"פ כן פסק המרדכי דאם נהגו ליתן תוך י"ב חדש מנהג מבטל הלכה עכ"ל אין זה סותר לדברי דלעיל דגם ההלכה אינו יסוד וראיה מן התורה רק הגמרא נותן שיעור דאם הוא בעיר י"ב חדש מסתמא דעתו לקבוע והוי כאנשי העיר אבל במקום שהוא מנהג בפירוש שיתן מס תוך י"ב חדש פשיטא דתנאם קיים וכמנהגם יעשו שאין זה רוחא להאי וכו' ליחיד פרטי כמ"ש מהרי"ק שורש י"ד וה"נ תקנה כללית היא על כל הבא לגור שיתן מס בתוך שנה ראשונה זכו' ותדע שהרי סיים הרב מ"ב וז"ל ושמא תאמר דהמרדכי איירי במנהג גמור ע"פ ותיקין זה אינו שהרי מסיק ובלבד שלא ישנה ממנהג חמרים וכו' עכ"ל וקשיא איך יאמר שמנהג חמרים מבטל הלכה ולכל הפוסקים שהבאתי צריך דוקא כל המנהיגים ע"פ חכמים וותיקים אלא ש"מ שגם בהלכה יש חילוק ר"ל בין הלכה שהיא מצד הדין ע"פ מחלוקת הפוסקים ובין הלכה שאינה רק לפי אומדנא ומן הסתם כגון לענין מסים כנ"ל בזה יכולין לקבוע מנהג נגד הלכה:
ובזה דברי הרב מ"ב נכונים דכתב דלענייני מסים וכן בכל צרכי העיר אזלינן אפילו בתר מנהג חמרים וקשיא טובא הרי כתבתי לעיל שכל הפוסקים סבירא להו שצריך מנהג ותיקין ואפילו בצרכי העיר וא"כ איך כתב בפשיטות דלענין צרכי ציבור מועיל אפילו מנהג חמרים אלא ודאי דחילוק יש דודאי אם רוצים לעשות תקנה או מנהג במידי דממונא בדבר שהוא רווחא להאי ופסידה להאי אז צריך מנהג ותיקין וצריך שיהא לו ראיה מן התורה כמ"ש מהרי"ק שורש ח' דאפילו במידי דממונא צריך שיהא לו ראיה מן התורה אבל בענין תקנות כנדון של הרב מ"ב בענין ברירות הראשים אם רשאים הבוררים להיות פסולים וקרובים יחד וכעובדא דבתשובת מהר"י כ"ץ בשארית יוסף סימן למד דאין בזה רווחא להאי וכו' לא לענין הפסד ממון שהם אינם דיינים רק מבררים ראשים ודיינים ולא נגד הדין והלכה פשיטא דיכולין לתקן מה שירצו וכמה תקנות כעין זה אך מה שהביא הרב משאת בנימן ראיה מן הת"ה סימן שמ"ב דבכל צרכי ציבור אזלינין בתר המנהג גרוע אין משם ראיה כלל ואין כן דעת הת"ה כלל במה שכתב ודנין בחזקת הישוב וכדומה לזה מצרכי העיר וכו' רק לענין חזקת הישוב עם הנכרי הבא לגור ולכן כתב כדומה לזה מצרכי העיר ולא כתב וכן כל צרכי העיר וכמו שהבאתי למעלה אבל מ"מ דברי הרב מ"ב נכונים לנדון דידיה וכמו שכתבתי אבל בנדון שאילתינו אין בזה תקנה ולא מנהג כלל כאשר הוכחתי נ"ל. ויתר דיני חילוקי המנהגים עיין בתשובת הרשב"א סימן רס"ח בספר תולדת אדם ומכללם תמצא סייעתא לכל דברי בס"ד דוק ותשכח:
וכתב בתשובת דברי ריבות בסימן קצ"ז ובסימן רצ"ח דלא מקרי רוב אלא יהיו כל הנבררים במעמד וכ"כ מהרי"ק שורש קפ"א:
וכתב עוד בסימן רכ"ד דאזלינין בתר רוב אפילו הם עניים והדיוטות והמיעוט עשירים וחכמים וע"ש וכן משמע מדברי רמ"א בסימן קס"ג בשם תשובת מהר"ם והגהות מיימון כל צרכי גיבור שאין יכולין להשוות עצמן יש להשיב כל בעלי בתים הנותנין מם וכו' ופירש אפילו אם אינם נותנין רק לפי ראש הבית ולא לפי ממון ומ"ש רמ"א שם בסימן קס"ג בשם ת"ה כל מה שגובין לפי הממון הולכין אחר רוב ממון והעשירים שהם מיעוט נפשות הם חשובים רוב לענין זה נ"ל דהיינו אם הגבייה היא הכל לפי הממון ואז באותו גבייה הולכין אחר רוב בנין אבל כל מה שגובין גם לפי הנפשית וראש הבית הולכין אחר רוב מנין דגם הם בכלל פורעי המס הם. כי דין פרוטה כדין מאה ולפום גמלא שיחנא:
ולענין יחיד המדיין עם הקהל כתב רמ"א בסימן ד' דמחויב היחיד להשים משכון קודם שירדו עמו לדין טעמא כדי שהקהל יהיו מוחזקים נתבעים ולא תובעים כדי שלא יהא קדר דבי שותפי משמע דוקא לענין זה נקראים מוחזקים אבל לא שיהיו הקהל מוחזקים לעקור השבועה מן היחיד וכן משמע מתשובת ר"ג מ"ה המתחלת ציץ המטה וז"ל אך הקהל ירדו עמו לדין במקומם לפני מי שאינם נוגעים בעדות ויחיד כאלו תופס את שצו ואין כאן מוציא, מחבירו עכ"ל אכן בתשובת מהר"ם סימן ק"ו בדפוס פראג הביאו בת"ה סי' שמ"ח דנקראים מוחזקים אף לענין לעקור השבוע' מן היחיד ולכאורה נראה לפסוק כמהר"ם כי בודאי מהרא"י ראה וידע כל תקנות רגמ"ה ואפ"ה פסק כמהר"ם וכן דעת מהרי"ל בתשו' סי' ע"ה דהקהל מוחזקין אף לענין השבועה וראיה שכן פסק רמ"א בתשובה סימן פ"ט פעם א' דלא כהגה הרי"ף ופסק כדיע' החולק עליו מאחר דמהרא"י שהוא בתראי קאי כוותי' וה"נ כן אמנם כד דייקת שפיר נ"ל דלא פליגי מהר"ם ורגמ"ה דלענין מסים הקהל מוחזקים לכל מילי אף לענין לעקור השבוע' מן היחיד מטעם דמוהרקייהו דהנהו בטפסי דמלכא מונח ומזה מיירי מהר"ם והת"ה שהביאו ומזה איירי נמי מהרי"ל ולכן הביאו לראיה גמרא דפרק איזה נשך מוהרקייהו דהנהו בטפסי דמלכא מונח ורגמ"ה איירי משאר תביעות להקהל על היחיד אין הקהל נאמנים ומוחזקים נגד היחיד לענין לעקור השבועה מן היחיד רק לענין זה הם מוחזקים כדי שלא יהא קדרא דבי שותפי ולכן צריך שיתן היחיד משכון כדי שיהא היחיד תובע ולכן מביא רגמ"ה ראי' מהא דב"ב גבי אם האילן קודם קוצץ ונותן דמים דהטעם הוא משום קדר' דבי שותפי וראי' לזה דבנימוקי מהר"מ מירזיצורג הביא לראי' הא דמוהרקייהו וכו' ומהר"מ מיירי לענין מס ומהרי"ק שורש ב' אעפ"י שאיירי נמי לענין מס מ"מ הביא תחלה ראיה זו דמוהרקייהו וכו ואח"כ הביא הא דקדר' דבי שותפי וכו' והיינו הטעם משום דאותן יחידים לא היו דרים עוד בקהלתם והי' נתפרד' החביל' וע"כ צריך לטעם זה דקדר' דבי שותפי וע"ש וק"ל וכן משמע מלשון רמ"א עצמו שכתב והא דנקראים מוחזקים דוקא לענין מסים אבל לא בשאר דברים ש"מ שאינם מוחזקים רק לענין מסים ואח"כ כתב ומ"מ צריך לתת משכון אלא ש"מ שלענין מסים לכל דבר הם מוחזקים אפילו לענין השבוע' אבל לענין שאר דברים אינם מוחזקים רק ליתן משכון ועיין בשארית יוסף סימן נ"א ומיהו דוקא משכון מחויב להשים אבל אינו מחוייב לפרוע המס תחלה שארית יוסף סי' ל"ח ומהרי"ו סימן קכ"ד ומה שכתב מהר"א ן' ששון בתשובה סי' ס"ט בשם תשובת מהר"ם וכן מצאתי בתשובת מהר"ם שכל יחיד המדיין עם קהל עבור ענייני מסים שהקהל גובין ממנו מס ואח"כ ירדו עמו לדין ואם נטלו שלא כדין יחזרו לו ע"פ ב"ד עכ"ל נ"ל לחלק דלא תימא דמהרי"ו ומהר"י כ"ץ פליגי אמהר"ם דחילוק יש במסים דמוהרקייהו דהנהו בטפסי דמלכא מונח צריך ליתן המס מקודם ולא סגי במשכון ובשאר תביעות שהטעם הוא משום קדר' דבי שותפי די במשכון כדי שיהא היחיד התובע ומ"ש מהר"י כ"ץ דאינו מחוייב לפרוע המס תחלה לאו דוקא מס אי נמי דגם במס יש חילוק היכא דאיכא למיחש לחורבא אם אינו מזומן כגון בכרקום הבא לעיר שהביא בת"ה וכה"ג מחלק מהר"י כ"ץ סימן י"א לנדון דידיה בין מסים למסים הבאתיו לעיל ובמקום שהיחיד מחוייב להשים משכון היינו דוקא יחיד השייך לקהל שלו אבל לא יחיד מקהל אחר מהרי"ק שורש א' ואף שבשורש ב' כתב דאם יצאו מן העיר אפ"ה נקראין מוחזקין היינו מפני שכבר היו שייכין לעיר ועדיין יש להם סכסוכים בעיר באותו ענין משא"כ יחיד מקהל אחר לגמרי אין צריך היחיד להשים משכון כנ"ל לחלק דלא תקש' דברי מהרי"ק אהדדי ובזה אין אנו צריכין למ"ש הסמ"ע דרמ"א לא כתב דין זה דיחיד שאינו מבני עירן משום שמסתפק בזה ור"ל שמסתפק בדברי מהרי"ק לעד"נ דאין כאן ספק כלל רק לענין יחיד מקהל אחר לגמרי אין מוחזקים נגדו כלל. אפילו לענין משכון גם לענ"ד נרא' שגם רמ"א ס"ל הכי שכתב וז"ל אבל יחיד נגד רבים והוא מבנ"י העי"ר וכו' עכ"ל משמע אבל לא יחיד מעיר אחרת וכן משמע מלשון מהר"ם שכתב יחיד המדיין עם קהלו ולא כתב סתם עם הקהל וגם ביחיד מבני העיר שהקהל מוחזקין נגדו הייני דוקא יחיד ממש אבל אם בני העיר זה עם זה מחולקים בענייני הקהל אין להרוב דין מוחזק וצריך להתברר ע"פ ב"ד כמו שהבאתי לעיל בשם מהר"ם מירזיבורג ומעתה דברי כל הפוסקים עולים בקנה אחד ואיש על מקומו יבא לשלום בלא מחלוקת בס"ד: