אור ברסלב

נחלת שבעה מהדורה קמא· רבי שמואל הלוי סג"ל

שבעה סימן כד

שבעה סימן כג

והנה ביד"ך מסורי"ן. שטרי בירורין. הנקרא בלעז קונפרמיס. על הבעלי דינין בקנס להעמיס:

כד:

נחנו א) בעלי דינין ח"מ מודים ומעידים בחתימות ידינו דלמטה והיא תעיד עלינו ב) כמאה עדים כשרים ונאמנים שאנחנו ח"מ ג) בררנו יחד שני הדיינים מוהר"ר פב"פ ומוהר"ר פב"פ וקבלנו אותם עלינו לדון בינינו כפי ראות עיניהם או לפשר בינינו כפי אשר ימצאו ביניהם ואם לא יוכלו שני הדיינין הנ"ל להשתוות יחד יבררו הם עוד שלישי וכל מה שיפסקו עלינו או ד) יפשרו בינינו הכל לפי ראות עיניהם מחוייבים אנחנו לשמוע דבריהם וכל א' מאתנו ח"מ לא יטה ימין ושמאל מדבריהם ולא יפול דבר ארצה מכל מה שימצאו בינינו בין דין בין פשרה בכח ב"ד יפה כאלו עמדנו לדון בכי דינא דרבינא ורב אשי וכל א' מאתנו ח"מ אשר ימרה את פי הדיינין הנ"ל בכל אשר יאמרו בענין זה בין דרך פסק בין דרך פשר בין מעצמם בין שישאלו מרב אחר יוקנס בעד סך פלוני חצי לשררה יר"ה וחצי לצדקה וכל זה ה) קבלנו עלינו בח"ח ובשד"א ובת"כ בפ"מ לאשר ולקיים כל הנ"ל דלא האסמכתא ודלא כט"ד לעדות ולראיה כתבנו וחתמנו יום וחותמין הבעלי דינין:

א נחנו בע"ד וכו' דאם כותבין שטרי ברורין לא יוכלו אח"כ לחזור בהן ועיין בא"מ וש"ע סימן י"ג ועמ"ש לעיל סי' ת' סעיף יוד סעיף קטן ב: ב כמאה עדים עיין מה שכתבתי לקמן בסימן כ"ט בנוסח כתב יד הלוה: ג בררנו יחד ואע"ג דאיתא בח"מ סימן י"ג שכותבין פלוני בירר פלוני ופלוני בירר פלוני כתב הב"ח שם בשם הרא"ש פ"ק דמציעא דלכך כותבין פ' בירר פלו' וכו' משום דבעוד שלא נכתב יוכל כל אחד לחזור בו בעוד שלא התחילו לטעון ולומר אני רוצה לברר אחר עכ"ל וא"כ אין נפקותא אם כותב דרך כלל בררנו יחד או כל אחד בורר שלו ועיין מ"ש בסמוך: ד או יפשרו בינינו אע"ג דפשרה צריכא קנין ובנוסח זה לא כתבתי קנין עיין בסעיף הסמוך והא דפשרה צריכה קנין ומחילה אין צריך קנין אע"ג דפשרה נמי מחילה הוא דהתובע מוחל לו תביעותי ולא עוד שהרי במחילה אפילו לא תפיס שטרא צריך קנין שאני פשרה דדמיא למחילה בטעות דהפשרנים הטעוהו בדבריהם אי נמי מצי טעין לא ידעתי שהדין נוטה אחרי ובקנו מיניה בין שהקנין היה קודם פשרה או לאחר פשרה לא הוי קנין בטעות אבל בלא קנין אפילו התובע יכול לחזור בו אבל מחילה שאדם מוחל מעצמו בלא פשרנים לא מצי הדר ביה דאין כאן מי שהטע' אותו עכ"ל הב"ח אך קצת קשה אי מצי טעין לא ידעתי שהדין היה נוטה אחרי, א"כ למה לא הוי פשרה בטעות וי"ל דלא מקרי פשרה בטעות אלא כגון שהנתבע היה מסופק אם הוא חייב לתובע ולא רצה לשבע מספק ונתפש' עם התובע ואחר כך נודע לו בבירור שאינו חייב לו כלום אז פטור מלשלם אע"פ שנתפשר בקנין שישלם לו דבכה"ג אפילו נשבע הוי פטור (ועיין בח"מ סימן י"ב וסימן כ"ה) דאין שבועה אלא לזרז הפרעון ואם פרעון אין כאן שבועה אין כאן כמ"ש מהרי"ק שורש ק"א והריב"ש סימן שכ"ח הבאתיו לעיל סימן ח' סעיף י' וכן פסק רמ"א בתשובה סימן ע"ח בפשר' הנעש' בק"ס ורצו אחר כך לבטלה מכח ירושה דאורייתא דאין יכולין לבטל' ונ"ל נמי הטעם כמ"ש שהרי מעיקרא ידע שהוא יורש דאורייתא וא"כ למה נכנס בפשר אלא ודאי ידע ומחל ותדע דכן הוא דאל"כ קשיא טובא מה שהביא רמ"א ראיה מהגהות מרדכי פ"ג דב"ב תשוב' לרבינו משלם בן קלונימוס על ג' אחין שהתנו יחד בקנין על נכסי אחותם שנתן לה בעלה שכל מי שמקבל מתנה מאחותם שיחליקו בשוה שלשתם ולימים נתנה מתנה לאחד והשיב אע"פ שאין אדם מקנה דשלב"ל בההיא הנאה דקא סמכה דעתה גמר ומקני להדדי הביאו רמ"א בח"מ סוף סימן ר"ט ומזה הביא ראיה לנדון שלו מאחר שהקנו זה לזה בפשרותיהם ודאי גמרי ומקנה להדדי ואע"פ שאין מועיל קנין עכ"ל וקשיא לי דא"כ לא מצינו שים פשרה בטעו' שתבטל הקנין ונאמר ידעי ומחלי. ועוד מה שהביא ראיה מהא דהנה' מיימון סוף, ספר קנין דכל שטר שכתוב בו שבועה הוי כאלו נשבע וצריך לקיים שבועתו וקשיא נמי הא בכל פשרה הוי קנין והוי כמי שנשבע והיה צריך לקיים שבועתו וא"כ מעולם לא מצינו פשרה בטעו' שתתבעל. ויוד נהי דאמרינן דאם כתב דהוי כאלו נשבע מ"מ כאן לא מצינו למימר הכי דנהי דנשבע ממש אם הוא בטעות אין כאן שבועה וכמ"ש לעיל בשם מהרי"ק והריב"ש אלא עכ"ל צ"ל דגם רמ"א ס"ל כמו שחלקת דמאח' שמתחלה ידע שהוא יורש ואע"פ כן נכנס לפשר ודאי ידע ומחל:

ב ועוד נ"ל דלא אמרינן דהוי פשרה בטעות אלא היכא שהאידך ידע והאי שנתאנה לא ידע כנדון של מהרי"ק שורש קי"א שהאחין הטעו לאחד מן האחין ואמרו שאין העזבון הרבה וע"פ דבריה' עשה פשרה ואח"כ נודע שהעזבון היה הרבה מאד יותר מכפליים בזה הוי פשרה בטעות משא"כ אם האי לא ידע האי כמו האי ושניהם נכנסים בספק שמא ירוויח או יפסיד ואין שום אחד יודע מי יפסיד ומי ירויח כגון הא דהר ב"ש והת"ה הביאו רמ"א בח"מ סי' ר"ג זה לא מיקרי פשרה בטעות:

ג וכעין זה תרצתי במ"א מהר"מ מינץ סימן ק"א בשם מהר"ד איזנשטאט בא' שהתקש' עם חבירו לדון באחד מג' קהלו' בזקשין בתנאי שיביא לו כתב גלחות וכו' ואח"כ כשהביא ראובן הכתב לא רצה שמעון ללכת עמו וטען שעב' זמנו גם לא קבל קנין על זה ופסק הרב דהוי מחוסר אמנה אבל אין צריך לשלם לראובן הזיקו אמנם דינו כדינא דגמרא דפרק ו כונס דפטו' מדיני אדם וחייב בדיני שמים ע"ש כי האריך וקשיא לי הא כתב הטו' ח"מ סימן ל"ט ע"ש הרמב"ן במלוה שנדר להלות ללוה ולוה ללוה שיכתוב שטר על שמו ואח"כ נתחרט המלוה ופסק הרמב"ן דמחוייב המלוה להלוות לו עד זמן שנשתעבד וכו' וכתב עליו הטו' ולא נהירא דלא משתעבד במה שאמ' לו ללות לו וצוה לכתוב שטר עכ"ל הטו' וקשיא על הטו' למה לא יהא לפחות מחוס' אמנה ואת"ל דלא הוי כאן מחוס' אמנה דבשלמא התם הביא שמעון לראובן לידי היזק מכיסו שהוצי' שמעון הוצאות ואח"כ חזר שמעון מדיבורו משא"כ כאן לא היה ללו' שום הוצאה ואדרבה המלוה קרוב להפסד שמא לא יפרע לו הלוה ולכן לא הוי מחוס' אמנה. וקשיא א"כ למה פסק עליו הלבוש והסכים עמו בסמ"ע שמחוייב המלוה להחזי' לו שכר הסופ מדיני דגרמי ואם כן מכ"ש התם דהיה חייב שמעון לראובן ההוצאות מדיני דגרמי וע"כ היה נראה דהלבוש והסמ"ע אינם סוברים כמהר"מ מינץ וגם התם מחוייב שמעון לראובן לשלם לו הזיקו מדינא דגרמי דכ"ש הוא כדאמרן וכך פסק רמ"א בש"ע ח"מ סימן י"ד בשם המרדכי:

ד וכדי שלא לסתו' דברי הרב מהר"ר דוד איזנשטאט שהי' גדול בדורו אמינא דיש לחלק בין דבריו לדברי הטו' כדי שלא יסתרו דבריו בדברי הטו' דבשלמא הכא הלוה סמכא דעתיה על המלוה ואע"פ שאין המלוה מחוייב להלות לו שלא נשתעבד בדיבור בעלמא מ"מ מידה הטו' דלפחות מחוס' אמנה הוי אע"פ שלא היה היזק ללוה ושכ' הסופ' שהזיקו חייב לשלם לדעת הלבוש והסמ"ע מה שאין כן התם אע"פ שהיה היזק לראובן ע"י שמעון וא"כ מכ"ש שהו' מן הראוי שיהיה מחוס' אמנה מ"מ אינו מוכרח לשלם לו הזיקו שאין זה ודאי שראובן סמכא דעתיה עליה דשמעון וכמו כן היה יכול שמעון לבא לידי נזק כמו שבא עתה ראובן לידי נזק וע"כ לא פסק להדיא לשלם לו הזיקו רק הטיל עליו חיוב מדינא שמים ועיין בסמ"ע סי' ר"ט ס"ק ג' גבי האומ' מה שבבית זה מכור לך והשתא מתורץ גם כן דדברי מהר"ד איזנשטאט שבתשובת מהר"מ מינץ אינו סותר דברי המרדכי שהביא רמ"א בח"מ סי' י"ד מי שאמ' לחבירו שילכו לדון במקום אחד ואמ' לו לך ואני אבא אחריך והלך והשני לא הלך שצריך לשלם לו היינו דהכא הוי ממש גרמי שהרי ראה הא' שחבירו תופס בדרך וסמכא דעתיה שגם הוא יבא אחריו וע"כ כשלא יבא אחריו חייב מדינא דגרמי והכל נכון וק"ל:

וכעין מה שכתב הב"ח כתב מהרי"ק שורש יוד וז"ל לא ידעתי מ"ד מחילה צריך קנין רק במחילה שע"י הדיינין וכמו שפי' ר"ל ומביאו במרדכי פרק ז"ב משום דדמיא קצת למחילה בטעות כיון דע"י הפצ' הדיינין ועצתם מוחל אבל מי שהוא מוחל מעצמו בהא כולי עלמא מודו דאין צריך קנין עכ"ל ולפי מ"ש הוא ז"ל לא קשיא כל כך משום שלא כתב רק דדמיא קצת למחילה בטעות:

א ה וכל זה קבלנו וכו' הא דלא כתבתי קבול קנין משום דאם כתבו שטר אין צריך קנין על הפשרה אף מה שכתבתי ת"כ בחומר שד"א הייני מפני הקנס דלא להוי הקנס אסמכתא ועיין לעיל בדיני תנאים סימן ח' סעיף יוד ובסימן י"ט בדיני שוב' סעיף א' ואם לא כתבו שטר צריך קנין על הפשרה וכתב הב"ח בשם המרדכי פ"ק דסנהדרין וכן בתשובת מיי' סי' ט' והחפץ צריך לקנות כדי שלא יהא קנין דברים בעלמא פי' מה שחפץ בו התובע עכשיו שהוא סך המעות שתובע ממנו זה יקנה הנתבע בקנין וכו' והשיג על הסמ"ע שבסימן י"ב אכן בסימן רמ"א תיקן הסמ"ע מה שהשיג עליו הרב ב"ח בסי' י"ב וע"ש:

ב פשרה שטוענין עליה שנעשה בטעות מחמת שהשט' מזויף עיין בתשו' רמ"א סי' ע"ד:

ב אחד שנתפש' עם שכנגדו וטען אחר כך שהוכרח כי ירא ממסירה והיזק שגיזם לו ושעשה כן וטען שישלם לו הזיקותיו עיין בש"ת רמ"א סי' פ"ו: ד שנים שבררו להם בוררים ולשניהם מורשים ואח"כ נמצא בורר של תובע פסול למורשה של נתבע ותובע אומר שיקח לו מורשה אחר יד התובע על התחתונה וצריך לברר דיין אחר ואם נברר דיין של תובע תחלה ואח"כ רוצה הנתבע ליקח מורשה הפוסל דיינו של תובע לאו כל כמיניה תשובת רמ"א סי' ק"ד וקרוב לזה כתב מהר"מ מינץ סי' פ"ד דראובן שיש לו תביעה על שמעון ואותה התביעה שיש לו על שמעון יש לו על לוי ואמר לוי לראובן למה לך להעמידני לדין הלא אותו דין שיש לך על שמעון יש לך. עלי ואם יצא שמעון זכאי או חייב אני כמוהו ונתרצה ראובן ואח"כ ביר' שמעון דיין הקרוב ללוי ופסק דפסול הדיין לדין מאחר שהדין נוגע נמי ללוי. ועיין בש"ע ח"מ סי' נ"א סעי"ו:

בעלי דינין בררו להן פשרנים ולא מכריע והפשרנים עצמ' בררו להם מכריע והטה את שניהם לאותה דיעה חייבים הבע"ד לעמוד על מה שיגזרו מהר"א ששון סי' ל"א:

תוכן העניינים

נחלת שבעה מהדורה קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה