אור ברסלב

נחלת שבעה מהדורה קמא· רבי שמואל הלוי סג"ל

שבעה הקדמה

לרבי שמואל הלוי סג"ל זצוק"ל:

אמר המחבר. בלב נשבר מדבר. כי אין בו חיילים לגבר. מילין לחבר. ודבר לדבר. כי ידעתי גם ידעתי. קוצר ידיעתי. ומיעוט השגתי. וקוטן ערכי ושפלותי ונבזה בעיני נמאסתי. ובעצמי שיערתי שלכלל בינה (ר"ל כפשוטה גם ר"ל לכלל ארבעים) עדיין לא באתי. ובסוד ה' לא עמדתי. כי בבשר ויין כרסי עדיין לא מלאתי. וילד אני לח"בורתי. ואם אחכמה אמרתי רחוקה היא ממני וממנה נפלאתי. מתוגת דאגת טרדת הזמן אשר בו עמדתי. ממדינת פולין טולטלתי מהסתפח בנחלת ה' גורשתי. בקיבוץ חברים אשר למדתי. ואני בתוך הגולה בתוך עם ה' יצאתי. מק"ק מעזריטש מקום מנוחתי. בגליל ק"ק פוזנא העיר רבתי. ובק"ק הלברשטט באתי ושם אהלי אהל עראי תקעתי. אני ובני ביתי ימים רבים (ע"ד ימים תהיה גאולתו ימים שנים רבים שלשה עמם ישבתי ובמיעוט נסתפקתי. גם טובת מקצתם קבלתי. ומשם למקום אחר נקראתי. בל אשא את שמותם על שפתי. וקיץ וחורף וקיץ שם עשיתי וקורת רוח שם לא מלאתי. ובע"כ שלא בטובתי משם יצאתי וגר בארץ נכריה הייתי. עד שלכלל ישוב באתי. עד כי בחסד ה' עליון חן מצאתי בעיני בני מדינה בהאמבורג יצ"ו עליהם נתקבלתי. ומאומה שם לא עשיתי. רק מחיל אל חיל הלכתי. אך גם שם לא נחתי ולא שקטתי מפני חמת המציק על נפשי עמדתי. כי עמדו עלי רשע בני עמינו ועמדו על גופי ונשמתי. ועל כבוד ה' ותורתו נפשי בכפי שמתי. ותמיד ה' לנגד עיני שויתי. ובנבכי ים הדאגה צוללתי. וב"חצר"ים התלאה נתלאה ונלאה עתה כוננתי. ושינה לעיני לא נתתי. ובחמלת ה' היתה לי נפשי לשלל ונפשי העלובתא הצלתי. ועל ה' יהבי השלכתי. ודום לה' וגומר בעצמי קיימתי. וכשם שמברכין על הטוב' על הרעה ברכתי. ואולי אם הם חשבו עלי רעה אלהים חשבה לטובתי. ובתוך קשרי הדאגה ועמוס התלאה שהיתי. אעפ"כ מכל עסקי את עצמי פניתי. ומחבורי זה שעסקתי בו לא עזבתי. ונח"לתי לא נטשתי כאשר מתחלה עלתה לפני במחשבתי לירד לעומקא ורומא של מנהג מדינות אשכנז ופולין בענייני כתיבות שטרות ודומיהן כי מתחלה באופיה של מדינה לא ידעתי. וכמה מנהגים אשר עליהם תמהתי. ולכן כסולת נקיי' אות' בררתי. על מנהגי אשכנז ופולין עמדתי ואת זה לעומת זה הצגתי ותיקוני שטרות תקנתי. על הדין ועל האמת אותם העמדתי. ואשר לא ישרו בעיני מתוקנים ישנים החרמתי. וזה לחוק בישראל שמתי. מחמת כי ראיתי באיזו ישובים וקהלות קטנות אשר אין להם קציר שוטר ומושל. בביתם אין לחם ושמלה וינהגם בכב"דות לכל כושל ונפל עזור ועוזר כשל. כי רבים חללים הפילה עליהם נמשל ואיש לדרכו פנה. והכל הכסף יענה. אף אם אין בפיהם מענה. וממש נתקיים בהם מליצת חז"ל בפסחים דף נ"ב הביאו מהר"י מינץ ז"ל בסימן ז' עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. ואיש בחפניו רוח אוסף. בצל החכמה (ר"ל במקום צל החכמה) צל הכסף. ויעשו להם אלהי זהב וכסף כי יש איזו אנשים רוצים להיות אנשי השם. והם לא ידעו ואשם. לוקחים לעצמם שם ברבנים. ובמה לעצמם בונים וצורתא דשמעתא אינם מבינים. הוי אומרים לרע טוב ולטוב רע אומרי' ועוני'. לוקחין לעצמם כבוד וגדולה מה שלא ראוי להם. ועוסקין בכל צרכי גטין וקדושין בכל מקומות מושבותיהם. כאשר ישר בעיניהם. אף שאינ' בקיאים בטוב קדושין וגטין בהם ובשמותיהם וסומכין רק על תקוני שטרותיהם כפי הבא בידיהם. ובאמת אני אומר לאו מר טביומי חתם עליהם ע"כ יגעתי ומצאתי מקצת טעמיהם. מפי סופרים וספריהם אשר אנו שותים מימיהם ולקטתי מכליהם. ענייני כתיבת שטרות ודינים. וכמה חדושים שהוספתי עליהם. במקומות המצטרכים להם. ובניתי משם יסוד מוסד על תקוני שטרות ודינים. תועלת לסופרים ודיינים. בו יבואר דברי הפוסקים ראשונים ואחרונים. אשר עד הנה מעין כל חי סתומים ובסתר לנים. בפרט בטור א"ע ובש"ע אשר דבריהם סתומים וצפונים. כרכא דכולי ביה חדושי דינים שונים. מנהגי נהרא נהרא ופשטיה בטוב פעם ודעת מתוקנים. יש להם על מי שיסמכו אדני השכל עמודים ואדנים. הגמרא ותוספת הרי"ף ורמב"ם והרא"ש והטור והאחרונים. תל שהכל אליהם פונים ובישוב דברי שאר פוסקים. ותשובות בריחי התיכונים וסימני הספר הם מ"ט סימנים וכל סימן נחלק לסעיפים וסעיפים הגדולים לקטנים. ובסימני א"ב מצויינים. סימני הסעיפים הגדולים בפנים. וסימני הס"ק על הגליונים. וע"ד זה פרטי דינים שבכלל סימן בסוף הספר מסומנים. להקל הטורח והחיפוש מעל המעיינים ובאתי להודיע נאמנ' שלא באתי כעורכי הדיינים רצוני לומר לערוך לפני הדיינים הדרך אשר ילכו בה להורות הדרך לפניהם לפני רבותינו הגדולים אשר בארץ גדולים חקרי לבביהם. אך לאנשים כערכי ולפחותים מהם. אשים דברתי אליהם. ואף אם לפעמים דעתי גליתי לא להורתם הלכה באתי. רק לפני רבותי בקרקע דנתי לשאול מהם שאלתי. והם יתירו ספקתי. ואם לא בכל דבר להלכה כוונתי. כי לא אומר קבלו דעתי. מ"מ אוזן המעיין גליתי ואם אנא חספא דליתי המעיין ימצא תותיה מרגניתי. ולפעמים רק כמראה מקום איזו אחרוני' הבאתי. כדי שלא יצטרכו המעיינים לשוט עיניהם. למצא אחד לא' מבוקשיהם. גם כי לפעמים נעלמים מהם. ואם יהיה תמוה בעיניה'. במקום שאכתוב דעתי הקלושה בפוסקים להכריע קצת ביניהם:

וכ"ש במקום שדברי מתנגד להם כמו שתראה בדיני הכתובה ד"ה מדאורייתא דנתחבטו בה האחרונים ואחרונים להם:

הרא"ש מהר"ש ומהרי"ל ומהר"ם מינץ ואחריהם בעל הדרישה. אקוה לאל שגם אני הצעיר אקבל שכר על הפרישה. שאפרש כהוגן מה שנאמר לי בלחישה. ונתן לחלקי בדת מורשה ורבותינו הגדולים מקום הניחו לי להתגדר בו: והואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא דאיתא בפ"ק דחולין סוף דף ו' וכתת נחש נחשת וגומר אפשר בא אסא ולא ביערם יהושפט ולא ביערם והלא כל ע"ז שבעולם אסא ויהושפט ביערם אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו ופרש"י מקום הניחו כשיבאו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם עכ"ל והקשו התוספת תימא דלא משני הכי בפרק במה בהמה דדרשינן ואת הבמות אשר על פני ירושלים אשר בנה שלמה אותם ביער יאשיה כו' אפשר בא אסא כו' אלא מקיש ראשונים לאחרונים מה אחרונים לא עשו ותלו בהם לשבח אף כו' ואמאי לא משני מקום הניחו כו' כדמשני הכא. וי"ל בשלמא הכא גבי נחש נחשת לפי שנעשה ע"פ הדבור טעו בו הראשונים והיו סבורים שאסור לבערו אלא התם במה היו טועין שלא לבער אותן הבמות עכ"ל וקשיא טובא חדא דמקשינן בלשון תימא דמשמע שהיא תמיה קיימת ואח"כ תירצו וי"ל. ע"ק כיון דעיקר קושיית התוס' שייכא לפ' במה בהמה וא"כ אין כאן מקום קושיא זו כלל והיותר תמוה דבמסכת שבת אינם מקשים קושיא זו רק בדרך רהיטא בלשון ואע"ג ואדרבה אפכא מסתברא כיון דשם ביתה היה ראוי להקשות שם בתימא וכאן בלשון ואע"ג. וע"ק כיון דעיקר קושיית התוספת לתרץ התם כמו הכא מקום הניחו לי כו' לאיזו צורך הביאו התוספת כאן בחולין התי' דהתם מאי נפקא מינה יהיה מה שיהיה. ונ"ל לתרץ דקשיא עוד קושיא חזקה על מאור עינינו אור גלותינו רש"י ז"ל במ"ש מקום הניחו כו' במה יגדל שמם הרי במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב וכ"ש כאן דאין לך חילול השם גדול מזה שיניח לעבוד ע"ז בשביל כבוד בניהם. וכמו חצי שנה אחר שחדשתי זה על הישיבה מצאתי בספר מגיד משרים בפ' חקת שהקשא קושיא זו על הגמרא והנאני מאד וכ"ש על רש"י ז"ל שקש' יותר מעל פשטיה דגמרא ועוד דאין שייך לאבד כמה דורות מחיי עה"ב עד שיבאו בניהם. ועוד מי ערב להם בדבר פן ואולי גם בניהם יהיו מן הטועים ח"ו. וע"כ נ"ל דגם להתו' קשיא קושייתי. ולפי דברי התוס' אתי שפיר ובכלל דבריהם דברי רק צריך להנחה זו דאין הפירוש של מקום הניחו כו' כפרש"י ז"ל אך הקב"ה נותן טעות בלב הראשונים שלא ירגישו באותו איסור עד שיבאו זרעם אחריהם וירגישו בדבר וינחלו אותו כבוד כמו שאנו רואין עוד היו' שפוסק א' אוסר מה שמתיר חבירו או להיפוך ע"י איזה לימוד בפירוש הגמרא והפוסקים והפוסק הראשון לא היה מרגיש אותו לימוד אע"פ שחכם גדול היה אעפ"כ הקב"ה לא האיר עיניו באותו טעות כדי שיבא אחריו מי שראוי לאותו כבוד וינחלו ויקח חלקו מה שקבל בסיני וכמו רבי שהתיר ירק בבית שאן אף על פי שאבותיו אסרום שהאיר הקב"ה את עיניו ומצא מקרא ודרשו בזה שייך לומר מקום הניחו כו' וכך ס"ל להתוספת וע"ז סובב קושייתם תימא למה לא משני כו' אין ר"ל דה"ל לתרץ התם תירוץ דהכא ולא התור' דהתם אך הכי מקשי' דגם תי' דהכא שייך שפיר התם והתירוץ דהתם שייך נמי שפיר הכא וא"כ ה"ל נתרץ התם התירוץ דהתם ודהכא והכא היה להגמרא לתרץ תירוץ דהכא מקום הניחו כו' וגם התירוץ דהתם מקיש אחרונים לראשונים דבאמת אסא או יהושפט כיתת נחש הנחשת אלא שתל' באחרונים (ר"ל בחזקיה) לשבח שאלו היה בימיו היה גם הוא מבערו וע"ז תירצו וי"ל מה שלא תירץ התם גם התירוץ דהכא מקום הניחו כו' דגבי הבמות לא שייך זה דהקב"ה לא צוה לעשות הבמות וא"כ במה יטעו שלא יבערו אותן וע"כ בודאי לא שייך לומר מקום הניחו כו' וע"כ צריך לתרץ מקיש כו' משא"כ הכא גבי נחש נחשת טעו בו הראשונים מאחר שנעשה ע"פ הדיבור והיינו כמו שאמרתי שהקב"ה נותן בלבם מקום לטעות שאע"פ שעשו אותה ע"ז מ"מ חשבו שאסור לבערו הואיל ונעשית ע"פ הדיבור וע"ז שייך שפיר מקום הניחו כו' (אבל לא שיניחו' מרצון בשביל כבוד בניהם וכן מצאתי אח"כ בחידושי מהר"ם מלובלין שהתו' חולקים בזה על פרש"י) משא"כ התם גבי הבמות לא שייך זה התיר' אבל זה נשאר בתימא למה לא משני כאן גם התירוץ דהתם מקיש אחרונים לראשונים כו' וזה נשאר בתימא ולהכי לא הקשו התם בפ' במה בהמה אפי' בלשון וא"ת רק לפום רהיטא ואע"ג כו' משום דבאמת אינו קשיא. דלא שייך התם התירוץ דהכא אבל כאן שייך תירוץ דהתם ולא הביאו לכן הקשו תימא וזה באמת נשאר בתימה והשתא אתיא שפיר מה שהביאו התוספת התירוץ דהתם דאם אין כונתם על ההיפוך מה צריך להביאו כאן ובזה הכל נכון בס"ד. וקרוב לשמוע שט"ס הוא בדברי רש"י ז"ל וכצ"ל שאם יבאו בניהם אחריהם ולא ימצאו כו' שכך יצא מפי העליון שיטעו בשביל כבוד בניהם שאם יבוא בניהם אחריהם כו' ואיזה תלמיד טועה שהיה לו קושי ההבנה בזה הגיה בנינו "אחרינו "וקצת יש להוכיח כן מדברי התוספת דהא על כרחך לפי גירסתנו ברש"י התו' חולקים על רש"י ולפי פרש"י קושית התוספת לא מיתרצת דלרש"י שמרצון הניחו א"כ גם בפרק במה בהמה שייך לתרץ מקום כו' וא"כ לפחות היה להתו' להביאו ולכתוב ודלא כפי' בקונטרס שאם יבאו בנינו אחרינו כו' דא"כ קשיא למה לא משני בפ' במה בהמה כדמשני הכא אלא פשוט שגם ברש"י שלפני בעלי התוס' היה כתוב שאם יבאו בניהם אחריהם ואותה הגה"ה המוטעת נזדמן לפני המדפיס הראשון ואחריו נמשכו אח"כ כל המדפיסים נ"ל פשוט. ובמדרש פ' פנחס למה נתעלמה הלכה ממשה כדי שיבא פנחס ויקבל שכרו וא"כ הוא הפשט של מקום הניחו לי כו' שע"י מחשבתו ית' נעלם האמת מן הראשונים עד אשר יבא מי שקבל חלקו ויתגדר בו והשתא מסולק ממני הצעיר תמיהת העולם אשר יראו כן יתמהו במה שמלאני לבי לפרש איזו פשט בגמרא ותוספות דלא כמו שהבינו אותו גדולי הפוסקים והבאים אחריהם מ"מ לבי לחוקקי ישראל ועיני אליהם. לא ארים ידי ורגלי מבלעדיהם. להביע דברי בפניהם ואם לא ישרו דברי בעיניהם אבטל רצוני מפני רצוניהם. ואם ינענעו לי ראשיהם. ויתלו עלי זיניהם. לא אטה ימין ושמאל מדבריהם. ואטעום מנופת דבשיהם. מקצה המטה אשר בידיהם. וכפי שטוחה אליהם לבל אהא נחשד בעיניהם. לגודל וגאוה רק לזכות לקטניהם. כדי שידעו מוצאיהם ומובאיהם. וקראתי שם הספר הזה נחלת שבעה לטעמים שבעה. הא' כי כמו הרב המחבר חיבור יש נוחלין קרא שם ספרו יש נוחלין כי הוא הנחלה אשר מנחיל לבניו ככה אמינא גם אני כי זה הנחלה אשר אני מנחיל לבני ולזולתם. השני כי הוא בעצם הנחלה אשר נחלתי ממתנה נחליאל השלישי בהסמכו לתיבת שבעה בעבור תהיה לי לעדה כי חבר"תי את הביאור הזאת ויקרא אותה שבעה בגימטריא שמי שמואל הרביעי על שם הפסוק בפרשת שופטים ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו ה' הוא נחלתו ופירש"י משם רבי קלונימוס דה"ג בספרי ונחלה לא יהיה לו אלו נחלת חמשה בקרב אחיו אלו נחלת שבעה נחלת חמשה שבטים ונחלת שבעה שבטים ומתוך שמשה ויהושע לא חלקו נחלה רק לה' שבטים בלבד שכן משה הנחיל לראובן וגד וחצי שבט מנשה ויהושע הנחיל יהודה ואפרים וחצי שבט מנשה מתוך כך הזכיר חמשה לבד ושבעה לבד עכ"ל רש"י הרי רמז הפסוק שאין לשבט לוי שום חלק בארץ אפי' מעבר לירדן בארץ סיחון ועוג הנרמז בפסוק ונחלה לא יהיה לו גם לא בקרב אחיו אלו נחלת שבעה שבטים וזה טעם לשם הספר נחלת שבעה החמישי סמכתיו לפסוק זה באשר הפסוק מדבר משבטו של לוי וגם אני מהם הרי שבפסוק הזה נכללו חמשה טעמים שזכרתי כי בו נכלל שם העצם שלי בתיבת שבעה ושם היחס שלי משבטו של לוי גם במלת נחלת ע"ש נחלתי אשר אני נוחל ומנחיל כי אין לנו חלק בארץ רק ה' הוא נחלתי ונחלת אבותי ואין לי נחלה אחרת להניח אחרי שארית: ובעצם הלשון נחלת שבעה שזכר רש"י ז"ל הרי חמשה טעמים והם כלולים בענין א':

ועוד טעם ששי כי בו יבוארו ענייני השטרות המגיעים לסדר נחלת וירושה כגון הכתובה גופה ותוספות כתובה ושובר על הכתובה ושטר חליצה וחצי זכר וצוואת ש"מ ואפטרופוס וכדומה רובן ורובן דרובן סובב אל ענין המנוחה והנחלה המנוחה רוצה לומר אם מסדר אדם בין בניו בחייו או בין אדם לחבירו הכל באר היטב בכתב יושר אמרי אמת יש להן מנוחה מן הקטטות ומריבות:

ע"ד וראה בנים לבניך שלום על ישראל ודרש ר"ש בר נחמני בפרק נערה שלום על דייני ישראל דלא ליתא לאנצויי:

הטעם השביעי דאיתא בגמרא פי"נ גבי ונתתם. נחלתו לשארו גורעין ומוסיפין ודורשין ופירש רשב"ם גרע וי"ו מנחלתו ולמד מלשארו ומוסיפין ב' אותיות הללו והיא לו וכתב רש"י ז"ל בפרק הזהב דף נ"ד ע"ב דלא אשכחן גורעין ומוסיפין ודורשין להפסיק את התיבה אלא בראשה או בסופה כו' וה"נ כעין זה נחלת שבעה חידושין הסמוכין לרמוז גם על תיבה אחרת בר"ת תיקון שטרות שנכלל בזה החיבור אשר עליהם עיקר המכוין: ועוד אקבץ אחד לאחד שאלות ותשובות פוסקים אשר באים לידי מחדושי דינים והוראות ומה שאשאל מאחרים גם אותן אכניס תחת שם כללי הזה נחלת שבעה ושם הפרטי ע"ש תיו ושין הסמוכין לעשות ממנו תיבה אחרת בר"ת תשובות שאלות אך אמרתי יהיה לי לבדו ולא כתבתי רק שלא אשכח דבר אחד ממשנתי אמנם עוד על ד"א חשקי ורצוני להעיד ולהאיר עיני עורים במחנה העברים בערי הפרזי' והחצרים. אשר אין להם מורים לתקן ולהורות דרך ישר לפניהם:

בעניני עירובי ותחומין והעם אינם יודעים להזהר כלל בכמה וכמה דברים ומאד הם פורצים גדר השבת פרוץ מרובה על העומד וע"כ בדעתי לחבר קונטריס אחד תחלה המוסכם העולה בין הפוסקים ואח"כ כללי' בלשון אשכנז כדי שיבינו כל ע"ה וידעו לגדור גדר השבת ולעמוד בפרץ גם אותו קונטריס ראיתי להכניס תחת שם, כללי הזה נחלת שבעה ע"ש הפסוק תן חלק לשבעה וגו' הנדרש בפרק שמיני על שמירת שבת ושם הפרטי שלו הוא תחום שבת ע"ש תיו ושין הסמוכין ויהיה אותו קונטריס ביד בני הכפרים ויקראו אותו בשבת בשעה שהם פנוים ממלאכה ויראו ההלכה ויזכרו המעשה אשר יעשו ואת הדרך אשר ילכו בה ובזה ידעו להיזהר בשמירת שבת אשר ע"י נגאל ישראל ועתידין להיגאל ב"ב אך לסיבות מניעות איזו ספרים שאינם בידי ולמיעוט חילי ומאדי הוכרחתי למשוך ידי. וה' המלמדי להועיל. יגמור בעדי להוציא מחשבתי לפועל יישר חילי וירחיב את גבולי. ללמוד וללמד מנת חלקי וגורלי:

סיימתיו היום יום ד' ר"ח (מנחם אב) הרחמן חדשנו כנשר נעורינו קרב קץ (משיחינו) במהרה בימינו לפרט קטן למספרינו:

דברי המחבר הצעיר שמואל הלוי מטלטולא ק"ק מעזריטש בגליל ק"ק פוזנא: אלהים עד עולם יכוננה עד בנין עיר ציונה. קרית דוד חנה ולראות ירושלים בבנינה ולעלות לרגל ג"פ בשנה וסדר עבודה עינינו תחזינה וכהנים בעבודתם וישראל במעמדם והלוים בדוכנם:

הכל בכת"ב מיד ה' השכיל לפרט השנה לאלף הששי למספר עדת מי מנה: אמר המחבר נ"ל ברור דלעולם כל היכא דדייקינן דזה חשוב מחבירו או גדול מחבירו מדכתיב ראשון בפסוק היינו דוקא אם כתוב דבר זה ב' או ג' פעמים בתורה וכתוב כל פעם בשוה ד"מ אם היה כל פעם מקדים משה לאהרן הייתי אומר שמשה גדול מאהרן מדהקדימו התורה בכל פעם ולכן פעמים מקדים משה לאהרן ופעמים אהרן למשה לומר ששקולים הם:

וכן בבנות צלפחד פעמים מקדים אלו לאלו לומר ששקולים הם משא"כ אם היו כתובים כל פעם בשוה הייתי אומר שזו שקודמת הוא חשובה יותר: ואגב אפרש עוד דיבור תוס' אחד ריש חולין דף ה' ע"א ובזה יתורץ נמי מה שמקשה בגמרא לפעמים והא להכי הוא דאתא והא מבעיא ליה לכדתניא ופעמים משני הגמרא תרתי שמעת מיניה ובלי ספק אין זה בדרך מקרה רק בכוונה שלימה ורצויה בתוס' ד"ה מכם ולא כולכם כו' תימה דהא אצטריך לכדדרשינן בריש לולב הגזול אי לפני יאוש אדם כי יקריב מכם אמר רחמנא והאי לאו דידיה הוא:

וי"ל דהתם לאו משום דתיפוק לן כו' עד להקדישו לפני יאוש (ואח"כ כצ"ל) ועוד י"ל דתרתי שמעת ממכם ולגזילה מקודשת אצטריך אלא שלא עלתה לשם חובה ומביתו לא נפקא אלא שאין יוכל להקדיש עכ"ל התוס' וכך מצאתי מוגה מגדול אחד וכן הוא בחידושי מהר"מ מלובלין הנה בתוס' מקשים תחלה תמיה קיימת ואח"כ תירץ עליה ב' תירוצים לכך נ"ל רהיטא דלישנא כן הוא התוס' מקשים תמיה קיימת וי"ל ר"ל תירץ בלשון קושי' אם ת"ל דמומר ממכם וגזול דהתם נלמוד מביתו כו' זה אינו דאם כן תקשה והא יש לך תירוץ יותר טוב מזה דתרתי שמעת מינה אם כן למה תרצת תירוץ הראשון ולא תירוץ השני הוא יותר טוב מן הראשון אלא ע"כ צ"ל דאי אפשר לומר תרתי שמעת מיניה אלא היכא ששניהם שקולים ושני הלימודים נוכל ללמוד מן הפסוק בשוה זה כמו זה ואין אחד מסתבר יותר מחבירו בכגון הא מתרץ הגמרא הי מינייהו מפקית שקולים הם ויבאו שניהם אבל אם אחד מסתבר יותר מחבירו אז נלמוד יותר מן הפסוק ודאי אי אפשר ללמוד בשניהם רק מה שיותר מסתבר וה"נ אחד מסתבר יותר מחבירו דאי נלמוד ממכם ולא גזול היינו דסמיך מכם לקרבן אדם כי יקריב מכם קרבן ר"ל הקרבן יהיה מכם ולא גזול משא"כ אם נלמוד ממכם להוציא את המומר דקאי מכם על האדם א"כ ה"ל לסמוך מכם לאדם והכי ה"ל למימר אדם מכם כי יקריב וא"כ ש"מ שאחד מסתבר יותר מחבירו ולהכי לא מצית אמות דתרתי שמעת ממכם א"כ גם תירוץ הראשון אינו דתירצת דהכא עיקר והתם ר"ל גזול לא נלמד מזה הפסוק רק מביתו וזה אינו שהרי מכם ולא גזול יותר מסתבר בפסוק מלימוד זה מכם להוציא את המומר וא"כ לפ"ז ה"ל מכם לסמוך לאדם וא"כ נשאר בתימה ודו"ק:

נחזור לעניינינו דמה שכתוב פעם כך ופעם כך צריך לומר שקולים הם מה שלא היינו אומרים כן אם היה כתובין כל פעם בשוה וה"ה אם פסוק א' לא כתוב בתורה רק פעם א' ג"כ שקולים הם דאי אפשר לומר שזה שמקדים חשוב יותר דהא אי אפשר להזכיר שניהם בפעם אחד. ומה שכתוב בטור א"ח סי' רי"א שכל הקודם בפסוק שמזכיר בו שבחו של א"י שהוא ארץ חטה וגו' הוא קודם לברכה נמצא דחטה קודם מלשעורה משום שהוא ראשון לארץ ושעורה שני לארץ אע"פ שפסוק זה לא נאמר בתורה רק פעם אחת ואי אפשר להקדים שניהם התם לא מפיק חשיבתו מפני קדימתו רק מפני שהוא סמוך לארץ ואם האחרים נמי הם חשובים כחטה היו ג"כ סמוכים לארץ הואיל ואפשר בהכי למכתב ארץ בכל חד ארץ חטה ארץ שעורה וגו' ואע"ג דכתב הטור חטה קודמת לזית ששניהם ראשונים לארצו' ויש לחטה יתרון שקודמת בפסוק שחטה הוא ראשון לארץ קמא וזית ראשון לארץ בתרא וע"כ ש"מ דאע"ג דשניהם סמוכים לארץ אפ"ה חטה עדיף משום דסמיך לארץ קמא אע"ג דאי אפשר להיות כולם סמוכים לארץ קמד התם באמת לאו מטעם זה לבד נגעו בה אלא שחטה עדיף בברכתו מזית. וכן בשעורה ודבש שתמרים שני לארץ בתרא ושעורה שני לארץ קמא נמי לאו מטעם זה לבד נגעו בה רק שעורים חשיב נמי בברכתו וכך כתב הלבוש ותדע דהא כ' הטור בשם בה"ג דאם כוסס חטה או שעורה שברכתה בפה"א אינה קודמת לזית או דבש שברכתו בפה"ע שבפה"ע חשוב מבפה"א אע"פ שחטה ראשון לארץ קמא וזית ראשון לארץ בתרא היה לנו להקדים חטה לזית אלמא דחשיבותיה לאו מפני קדימותו הוא רק מפני הברכה. אף הטור לסברת אביו הרא"ש ז"ל מסופק וכתב ואפשר דאיירי אף בכוסס חמה מ"מ להרא"ש איזה שירצה יקדים משום דס"ל שברכת בפה"ע ובפה"א שווין ואי נ"מ מידי במה שסמוך לארץ קמא א"כ אף אם הברכות שוין מ"מ הנה עילוי לחטה במה שהיא סמוכה לארץ קמא אלא ודאי לאו משום הקדימה הוא:

ולפי"ז אתי נמי שפיר מה שנמצא בדרשות מהרי"ל הלכות לולב שהקשה מהר"ם מאינר למהרי"ל אמאי מברכין על לולב והא כל המוקד' בקרא מוקדם לברכה כמו בשבעה מינין שנשתבח בהן א"י א"כ ה"נ נברך על האתרוג דהוא מוקדם בקרא עכ"ל בקצרה וזה אינו דעל כרחך אי אפשר להקדים כולם ראשון בדיבור אחד ועל כרחך הוצרך לכתוב אחד קודם לחבירו והתם גבי ז' מינין חשיבותיה לאו מפני קדימותו הוא רק מפני שסמוכין כארץ הואיל והיה אפשר לכתוב ארץ בכל חד וגם מפני חשיבות הברכה:

ומעתה נסתלק מעלי תלונות הגאונים הבאים על החתום ואולי ח"ו חלשי דעתיה דאחד מהם הבא באחרונה ואפשר כי מן הראוי להקדימו לחבירו ע"כ יקבלו האמת ממי שאמרו שאין בזה דין מוקדם ומאוחר ואין מוקדם ומאוחר בתורה ובזה תנוח דעתם מכל צרה. ומבושה וחפרה. ואני את נפשי הצלתי שלא ימלאו עלי עברה. ולא ידוני אותי לכף חובה. כי הראשון והאחרון כולם שוין לטובה:

ומזה נשמע עוד דין אחר מה שראיתי יש מדקדקין בדקדוקי עניו"ת ומהפכין בחרר"ה עיסות המצות נוהגין לכסות העיסה שנוטלין ממנה חלה לראשונה כדי שלא יראו האחרים בושתם והא ליתא דאין זה דומה כלל למה שמכסין הפת בשעת הקידוש דהתם האמת הוא ביוש לפת מאחר שברכת הפת חשוב יותר מברכת היין ולכן מכסין הפת כרי שלא יראו בושתו משא"כ כאן בעיסות המצה הברכה אחת היא. ואי משום הקדימה א"א להקדים שניהם ולא יוכל לזרוק כל הברכות כולן בפעם א' ולכן נראה ודאי שאין להקפיד: והשתא אתי נמי שפיר מה שפרש"י בפ' תצוה וקושיא על הרמב"ם החזקוני כתב שם ז"ל חז"ק דא"כ לא יגיע לשם לדן ובספר שופטים כתיב ויקראו ללשם דן כו'. לפיכך יש מפרשים כסדר תולדותם בסדר לידת האמהות לאה בלהה זלפה רחל עכ"ל פירוש לפירושו לפיכך יש מפרשים ושוקלין דעתו של רש"י הכי בסדר תולדותם כו' ואין סתירה שהרי לעיל פרש"י בהדיא בסדר שנולדו ראובן שמעון לוי יהודה דן ונפתלי דלא כסדר החזקוני לדעת רש"י יש לומר דעל האפוד היו כתובין בסדר שפרש"י לעיל כסדר שנולדו ועל החושן היו כתובין כסדר שמפרש החזקוני לדעת רש"י ומה שכתב החזקוני כסדר תולדותם כסדר לידת האמהות כו' ר"ל שש בני לאה גבי אהדדי אע"פ שלא נולדו כסדר הזה רק יששכר וזבולן נולדו אחר בני בלהה וזלפה מ"מ מונה אותם עם אחיהם ד' בני לאה כדי שיהיו שש בני לאה גבי אהדדי ובזה יגיע לשם לדן:

אין לפי זה צריך ליתן טעם למה היו כתובין על האפוד בסדר אחר מעל החשן:

ומצאתי להרמב"ם בפי' המשנה פ' יום כפורים וכן בפרק תשיעי מהלכות כלי המקדש שמפרש שהיו כתובין על האפוד כזה הסדר שורה ראשונה על כתף ימין ושורה אחרונה על כתף שמאל כזה:

והוי נמי כמו בחושן בסדר לידת האמהות אלא שסדרו בסירוגין פעם אחר פעם וסודר נפתלי קודם לדן כדי שיגיע לכל אבן כ"ה אותיות ובנימין לא כתב מלא והוסיף כנגדו ההא ביוסף ועל זה קשיא טובא דבפרק אלו נאמרין הקשה על תירץ זה דיהוסף ואינו קאי במסקנא ומסיק הגמרא דבכל התורה בנימן חסר וכאן מלא מדכתיב ואביו קרא לו בנימין והרמב"ם כתב נגד האמת בגמרא דתי' דיהוסף. אינו קאי ובנימין מלא והוא כתב בהיפוך וגם הכ"מ העיר בזה ואולי לא השגיח הרמב"ם בזה רק שיגיע לכל אבן כ"ה אותיות ולכן הוצרך לסדר נפתלי קודם לדן גם בשביל זה כתב בנימן חסר ואפשר שטעמו הוא כדי שיהא סדורן שוה על האפוד ועל החושן והנה אם כן ניצול הרמב"ם מן הדוב ופגע בארי וא"כ הא דכתב מהר"י מינץ בסדר הגט שלו בנימן חסר ומביא ראיה מדהיה חסר על האפוד לסדר הרמב"ם וזה אינו מוכרח כמו שכתבתי ועיין בכ"מ בפרק תשיעי מהלכות כלי המקדש ואין כאן מקומו להאריך. ומהרמ"ז כתב דיש בזה מחלוקת דעת האומרים שכותבים מלא מדהיה כתוב מלא על החשן כדאיתא בפרק ואלו נאמרין עכ"ל והיינו נמי דלא כהרמב"ם ובמקומו הארכתי בס"ד וא"כ קשיא על מהר"י מינץ ז"ל שמביא ראיה מן הרמב"ם וע"כ נראה דאין לזוז מפרש"י ובזה הכל נכון שיהא מסכים הגמרא דפרק ואלו נאמרין גם יגיע לכל אבן כ"ה אותיות גם יגיע לשם לדן גם יהיה בנימין על החושן ועל האפוד מלא. אך מה דקשיא למה היו כתובין על האפוד בסידור אחר מעל החשן אין זה קשיא דכמו כן אין סידורן שוה בתורה ונ"ל שהוא מטעם שכתבתי דאלו היו כתובין על האפוד ועל החשן בשוה הייתי אומר שזה שמקדים חשוב יותר ולכן מקדים פעם אלו ופעם אלו לומר ששקולין הם ועיין בב"ר סוף פ' א' ומעתה תנוח דעתי שהנחתי דעת הגדולים ואיש על מקומו יבא בשלום:

תוכן העניינים

נחלת שבעה מהדורה קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה