אור ברסלב

נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב· רבי שמואל הלוי סג"ל

שאלה עו

שאלה עה

שאלה על מה שרבים מן ההמון נוהגים כשנעשה להם גנבה שואלין למכשפים. וכן בחולה אפי' אין בו סכנה רגיל ושכיח אצל רבים ששואלין למכשפים באין מוחה בידם מאין מצאו להם סמך:

תשובה כבר דברו מזה האחרונים ז"ל מהרא"י בכתביו סי' צ"ו מתירו בכל ענין. ואינו אסור רק משום עשה דתמים. אלא שרש"ל חולק עליו ולבסוף הסכים דמותר לשאול במכשפים בחולה שיש בו סכנה או אין בו סכנה והחולי בא לו מחמת כישוף אבל בענין אחר לא. ורמ"א בי"ד סי' קע"ט כתב אין שואלין בחוזי כוכבים וכ"ש דאסור לשאול בקוסמים ובמנחשים ובמכשפים. ורושם המראה מקום בכתבי מהרא"י סימן צ"ו וליתא שם דהתם מתיר בכל ענין. ועיקר האיסור אינו אלא משום עשה דתמים. ומיהו יש ליישב דברי רמ"א דלא איירי רק שאין שואלין בכוכבים משום איסור עשה דתמים. וע"ז כתב רמ"א דכ"ש דאסור לשאול בקוסמים וכו' משום עשה דתמים אבל מחולה לא דיבר רמ"א. והרב משאת בנימין הביא בחידושי דינים שלו ג"כ הא דמהרא"י. וכתב דמהרא"י שרי בכל ענין אמנם הוא הסכים לדעת רש"ל. ואני אומר אם לדין יש תשובה אדין לפניו מן הצד כתלמיד לפני רבותיו דכל עיקר בנינו מן הרמב"ם דכתב מהרא"י וז"ל דאין כאן רק איסור עשה דתמים כדכתב הרמב"ם ונראה מדבריו דאין איסור ממש קאמר עכ"ל. וכתב עליו הגאון רש"ל ז"ל ואני אומר כבודו העליון במקומו מונח. אבל בדברי הרמב"ם לא דקדק יפה דהא כתב בפי"א דע"ז אסור לקסום ולשאול לקוסם אלא שהשואל מכין אותו מכות מרדות והקוסם שעושה מעשה לוקין אותו כו' ע"כ הרי לך להדיא שסובר ששניהם בלאו אלא מפני שאין בו מעשה מכין אותו מכות מרדות כמ"ש באותו פרק גבי שואל אוב. ומ"ש באותו פ' שהן באיסור בעלמא משום תמים תהיה היינו דוקא המאמין בהם ע"ז קאמר שהוא חן הסכלים והשוטים וכו'. עד ואני אומר דסברת הרמב"ם הוא מ"ש בתורה ושואל אוב וידעוני קאי אבל אינון דכתיבי בקראי לעיל מיניה כגון מעונן ומנחש וקוסם ומכשף ולא כתבה התורה שואל גבי אוב אלא דשם מחולק השואל מן הפונה בבעל אוב עצמו שזה באזהרה וזה בכרת משא"כ בכל אינך. אבל לעולם מלת ושואל אכל דכתיבי בקראי לעיל מיניה קאי. ועוד לפי שאוב אין דרכו אלא בשאלה שאפילו הפונה אינו אלא שואל. והא ראיה שרש"י פי' ששואל אוב הוא אזהרה אף על הפונה. ומש"ה כתבה התורה ושואל אוב וה"ה כל הני שדרכן בלא שאלה אלא שעושין מעשה בעצמן אם שואל בהן חייב עכ"ל. אדון לפניו מן הצד דלפי הנראה גם הרמב"ם לא אסר השאלה בקוסם מן הכתוב שחייבו מכת מרדות מפני שהוא לאו שאין בו מעשה. דא"כ למה לא כתב הרמב"ם איסור השאלה גם באינך כולהו. וליכא למימר דהרמב"ם גילה דעתו בחדא וה"ה באינך שאין דרכן לשאול עליו. דא"כ היה לו לכתוב איסור השאלה גבי מנחש שכתבו קודם דין הקוסם. ועוד דגם הרמב"ם עצמו בס' המצות שלו במצות ל"ת ל"א כתב והעובר על לאו זה ויעשה מאחד מאלו חייב מלקות כלומר מי שיהיה קוסם ויגיד לבני אדם בפועל שיפעול אותו, לא מי שישאל לקוסם. אבל השאלה לקוסם מגונה מאד עכ"ל ולא כתב שחייב מכת מרדות מדרבנן כמ"ש בפי"א מהלכות ע"ז. וגבי מעונן כתב הרמב"ם בס' המצות שלו ל"ת ל"ב וז"ל אבל השאלה ג"כ אסורה מחוברת אל היות אין אמיתת לה. ומי שיכוין בפעולתו לעת ידוע במבט כדי שיצליח או יהיה לו תועלת באותו מעשה לוקה מפני שעשה מעשה עכ"ל. גם הרא"ה בס' החינוך בפ' שופטים כתב גבי מצות ל"ת זו בסי' תקי"ו וז"ל אבל השואל מן הקוסם אינו בחיוב מלקות ואמנם הוא מגונה מאד עכ"ל. וידוע שבכל דבריו הילך אחר שיטת הרמב"ם ז"ל. והוא תפס כאן דברי הרמב"ם בס' המצות שלו ולא דבריו שבפ' י"א מה' ע"ז. בשר אשפים סימן רצ"ד כתב גבי מעונן וז"ל והאיש השואל אל היודע אי עליו חיוב מלקות בשאלה לבד עד שיכוין פעולתו אל העת הידועה ויעשה מלאכתו בה ואו ילקה בעבורו מכיון שעשה מעשה עכ"ל. הרי דבלא מעשה אפילו מכת מרדות מדרבנן ליכא. גם כל דברי הרמב"ם בכל לאוין אלו אינו מחייב להשואל אם לא עשה מעשה רק בקוסם כתב שחייב מכת מרדות. וצריך עיון ליישב דבריו. ובפרט שבספר המצות כתב גבי קוסם שהוא מגונה מאד ולא כתב שחייב מכת מרדות. גם דעת הסמ"ג מוכח שפטור השואל. וגם מוכח מן הרמב"ם עצמו דמלת ושואל אינו קאי אכל הנך דלעיל. חדא מטעם שכתבתי דלא מחייב השואל מכת מרדות בכל הני דכתיבי בקראי רק בקוסם. ואי ושואל אכולהו קאי הוה ליה לפרש דבריו בכולהו ועוד דהא קא חזינן דלאו דוקא הוא מדלא כתב בס' המצות על השואל רק שהוא מגונה וא"כ לאו עליה קאי מלת ושואל. דהסמ"ג וכן הרמב"ם בספר המצות עם כל א' מן הלאוין אלו רושם תחלת הפסוק לא ימצא בך וגו' וקוסם קסמים לא ימצא בך מעונן לא ימצא בך מנחש וכן כולם. והדין עמהם הואיל והוא תחלת הפסוק נמשך לא ימצא בך עם כל א' וא' מן הלאוין. והכא נמי אי הוה כתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש ושואל אוב וידעוני וקוסם קסמים וחובר חבר ומעונן ומכשף ודורש אל המתים הייתי אומר נמי דהאי ושואל דכתב בלאו קמייתא נמשך נמי אדבתריה ואכולהו קאי דהוי כאילו כתיב ושואל אצל כל חד וחד ושואל קוסם קסמים ושואל חובר חבר וכן כולם. ומדכתיב ושואל אח"כ פסוקי פסקיה. ומ"ש הגאון רש"ל דלא כתבה תורה שואל גבי אוב אלא דשם חלוק השואל מן הפונה וכו'. אדון לפניו מן הצד דגם בכל אינך חלוקין. כגון הקוסם הוא בלאו וחייב חלקות בשוגג. והשואל אינו רק מכת מרדות דרבנן הואיל ואין בו מעשה גבי השואל וכן כולם לפי דבריו. ומ"ש הרמב"ם אסור לקסום ולשאול לקוסם וכו' ולא כתב כן גבי אינך. נ"ל ליישב קצת דמתחלה הביא דין דהמנחש כגון אלו שאומרים פתי נפלה מפי מקלי נפלה מידי צבי הפסיקני בדרך שועל מימיני וכו'. כל הני דחשיב גבי מנחש ביד כל אדם הוא והניחוש הוא לפי מקריו לא שייך עליו שאלה למה שבא במקרה. וגבי מעונן אע"ג דאינה ביד כל אדם רק לפי מלאכת הוברי שמים כמ"ש הרמב"ם שם הלכה ח' ט' דמעונן חייב ושואל ועושה כדבריו וכיון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים הרי זה לוקה עכ"ל. אבל בשאלה לבד אינו חייב חלקות. וכ"כ הרא"ה להדיא וכתב הרא"ה שם בפ' קדושים וז"ל ואע"פ שנאמר מעונן אצל מכשף בכתוב א' אינו מין כישוף ממש שאילו היה האיסור בו משום לאו דמכשף ניתן לאזהרת מיתת ב"ד שנאמר מכשפה לא תחיה עכ"ל. וא"כ מטעם זה דאינו כישוף רק ניחוש אין לחייב השואל מכת מרדות. אבל איסורא מיהא איכא כמ"ש הרמב"ם בס' המצות שחייב מלקות מי שיגיד העתים הללו לאחד מי שישאל בעדם. אבל השאלה ג"כ אסורה עכ"ל. אמנם קוסם קסמים הוא כישוף ממש לדעת הרמב"ם לכן החמיר גם להשואל לחייבו מכת מרדות מדרבנן ולא מן הכתוב הזה שהוא לאו שאין בו תעשה. וראייה ממ"ש הרמב"ם עצמו בס' המצות שהוא מגונה ולא כתב שחייב מ"מ כדאמרן. וכן בחובר חבר לא הזכיר בס' המצות מן השואל כלום. ובפי"א מה' ע"ז כתב אדם שאמר עליו החבר אותן קולות והוא יושב לפניו ומדמה שיש לו בזה הנאה מכין אותו מכת מרדות מפני שנשתתף בסכלות החבר עכ"ל. הרי שכתב סברא לעצמו ולא מן הלאו שאין בו מעשה שבכתוב הזה. וגבי מכשף לא גילה הרמב"ם דעתו לא בספרו ולא בספר המצות שלו וגם הרא"ה לא גילה דעתו לענין השואל מה דינו וכבר מילתא אמורה דהמכשף ע"י כשופיו עושה מעשה והשואל לאו מידי עביד. הרי דמלת ושואל לא קאי אכל הנך דלעיל דאי קאי אכל הנך הוי הני כולהו נמי השאלה בדידהו באיסור לאו שאין בו מעשה לחייב מכת מרדות דרבנן. וא"כ איסורא דידהו אינו אלא משום איסור עשה דתמים. וא"כ זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי וצודקים דברי מהרא"י ז"ל. ומש"ה כתב נמי מהרא"י דנראה מדברי הרמב"ם דאין איסור ממש קאמר דהיינו מן הפסוק אין לחייבו והפסוק תמים תהיה לא מיירי מזה כדכתב רש"ל עצמו. רק מ"מ אניח להגאון חהרש"ל חומרתו שכתב שאין להתיר רק בחולה שיש בו סכנה. אמנם יש לי מקום להתיר מצד אחר. דאיתא בגמרא פרק דיני ממונות בלטיהם אלו מעשה שדים בלהטיהם אלו מעשה כשפים והוכיח הרא"ש שם שמעשה שדים לא נאסר מדמחלק הגמרא בין מעשה שדים לכישוף. וכ"כ הסמ"ג להדיא שמעשה שדים אינו מעשה כשפים. והרא"ש הביא עוד ראייה מגמרא ערוכה פרק חלק דף ק"א אין שואלין בדבר כשפים בשבת (ופי' רש"י בדבר שדים שכן עושין כשאובדין שום דבר שואלין במעשה שדים והן מגידין להם ואסור לעשות בשבת משום ממצוא חפציך) ור' יוסי אחר אף בחול אסור מפני הסכנה. אמר רב הונא אין הלכה כר' יוסי ואף ר' יוסי לא אסרה אלא משום סכנה כי הא דרב יצחק בר יוסף דאבלע בארזא ואתעביד ליה ניסא פקע ארזא ופלטו. ופרש"י דרב יצחק היה שואל במעשה שדים וביקש השד להזיקו ונעשה לו נס ובלעו הארז עכ"ל. ואם איתא דאסור לשאול בשד איך היה עושה ר' יצחק. ואף לפי גירסת הרא"ש והרי"ף הלכה כר' יוסי מ"מ תשובתו בצדו דאף ר' יוסי לא אסרה רק משום סכנה הא אי לאו סכנה הוא מותר. ומעשה כשפים הוא כמ"ש הרמב"ם גבי קוסם שהעיד שראה בארצות המערב שיש מהם מי שיכה במטה אשר בידו הכאות תכופות וכו' עד שימצאהו כמו חולי הנופל ב"מ ויספר מה שעתיד להיות. וכמדומה לי שמזה המין עודנו אשר הם היום באינגילנ"ד האומה הנקראים קוואקין. ועיין עוד שם בספר המצות ובהרמ"ה שהאריכו מאד. וכ"כ הרמב"ן בפ' שופטים הביאו ג"כ רבינו בחיי שם וז"ל וע"כ אמר בעל ספר הלבנה החכם בנגרימונסי"א כשהלבנה והיא נקראת גלגל העולם וכו' עד וזהו סוד הכשפים וכחם שאמרו בהם שמכחישין פש"מ. וכמדומה לי שזו החכמה הנקראת נגרימנצי"א היודעים לעשות תקרובות לכל צבא השמים לכל א' תקרובתו להמשיך שפעו אליו. והוא הכישוף הגמור כמ"ש הרמב"ן כמדומה לי שזוהי החכמה נגרימנצי"א והיא הנקראת בלשון אשכנז (דיא שוורץ קונצט). אבל מה שמכונה בזמן הזה בשם כישוף הוא מעשה שדים. וראיה דכל מכשפות הנשרפות מה שמודים על העינוי הם מודים שכל עניינם מן השד הוא וכבר כתבתי שמעשה שדים אינו נאסר בכלל הכישוף וכמו שהוכיח הרא"ש וכמ"ש הסמ"ג וגמרא ערוכה דפרק חלק הנ"ל. ועוד שם ת"ר שרי שמן ושרי ביצים מותרין לשאול בהן אלא מפני שמכזבין. ופירש"י מפני שמכזבין לכך נמנעו מלשאול בהן. ואף ר' יוסי לא אסרה אלא מפני הסכנה הא לאו הכי גם ר' יוסי מודה דמותר. וא"כ מי ששואל להשואל מן השד דהוא הנקרא עכשיו בשם מכשף דליכא סכנה כלל גם ר' יוסי מודה דמותר. וגם הרמב"ם ורש"ל מודים דהם לא דברו רק מכישוף גמור וגם רמ"א דכתב דאסור לשאול לקוסמים למנחשים ולמכשפים יגיד עליו ריעו ודבר הלמד מעניינו דאיירי מכישוף האמור בתורה דוגמת קוסמים ומנחשים. אבל מה שנקרא עכשיו בשם כישוף אינו בכלל האיסור כלל ומותר לשאול בכל ענין. ומקום הניחו לי רבותי הגדולים להתגדר בו נאם הצעיר שמואל סג"ל:

ומ"ש הטור בשם הרמ"ה שמעשה שדים בכלל כשפים. וכ"כ הר"ר ישעיה. ושהרא"ש כתב שמותר לשאול בהן על הגניבה שאינו עושה מעשה. אבל לעשות על ידן מעשה היה מסתפק והיה נוטה להתיר גם בזה עכ"ל. נראה לי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כמ"ש גם הב"י בס"ס קע"ט בשם תשובת הרמב"ן. שגם במעשה שדים עצמן יש לחלק וז"ל וסבור אני שיש לומר דמעשה שדים לחוד ומעשה כשפים לחוד. כמ"ש בלטיהם אלו מעשה שדים. בלהטיהם אלו מעשה כשפים. ופרש"י מעשה כשפים ע"י מלאכי חבלה (ברש"י שבידינו ליתא והכי איתא ברש"י שבידינו שאינו עושה ע"י שדים אלא מעצמו) והם שאסרה תורה. אבל מעשה שדים שרי. וזהו דעתם שנהגו בו ועשו בו כמה מעשים ובודאי פשוטי השמועות כך הוא ומעשה דבן תלמיון ודגיטין דיוסף שידא ושאר מעשים בתלמוד ובמדרשי אגדה כך הם מטין עכ"ל. וה"נ אמינא אנא הפעוט דודאי יש ג"כ מעשה שדים שאסור כמו שראינו שהרבה ענייני היזק גורמין לעולם ע"י הכישוף שנעשה ממעשה שדים וממש ג"כ מכחישים פש"מ לפעמים. שע"י הכישוף נעשה היזק רב בתבואות השדה וכה"ג גם בבני אדם שעושין חגרין וסומין וכה"ג וזה ודאי אסור וזה בכלל כישוף כמ"ש הרמ"ה ז"ל ורבינו ישעיה ז"ל. אבל להשביען לעשות לאדם חפצו לטובתו אפי' ע"י מעשה מותר כמו שאנו רואין כמה פעמים עוד היום בינינו הבעלי שמות שלפעמים פועלים ג"כ ע"י שמות הטומאה. ואפשר שסומכין על הא דכתב הב"י בשם הר"ר אליעזר דמה לי להשביע שדים או מלאכים. וא"כ השבעות אלו אפי' מעשה מותר כמו שרי צלוחית ושרי כוס לגניבה. ולדעתי שרי צלוחית הוא שרי שמן שהוזכר בגמ' וצריך הכנה לדבר שלחן קטן וסכין וצלוחית של מים חיים ושמן זית צף על פיה ואין לך מעשה גדול מזה. ואפ"ה מימי שמעתי הרבה שהשתמשו ופעלו בו. וזהו כוונת הרא"ש דמתיר גם ע"י מעשה. כנ"ל:

תוכן העניינים

נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה