נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב· רבי שמואל הלוי סג"ל
שאלה סה
אמר שמואל הלוי יען כי דבר שכיח ורגיל טובא שיהודי אחד נכנס לתוך משא ומתן של חבירו אם יש לו איזו משא ומתן אצל הנכרי אמרתי להציג לפניך מה דינו כדי שאיש על מקומו יבא לשלום:
פסק בסמ"ע סימן שפ"ו מעשה אירע שכותי עשה מקח עם ישראל על יין שרף ליקח ממנו כך וכך מדות י"ש כל מדה כך וכך ונגמר המקח ביניהן כדין התגרין שמכין כף אל כף. אח"כ הלך אל ישראל אחר הדר בשכונתו של ישראל הראשון ורוצה לעשות עמו ג"כ מקח. ולא גילה שכבר דיבר עם ישראל הראשון. והיה כוונתו שאם יוזיל לו ישראל השני שיקח ממנו ויניח הראשון. וישראל הראשון הרגיש בדבר שלכך הלך לבית ישראל השני. שלח אל ישראל זה וביקש ממנו שלא ימכור לו יי"ש כי כבר עשה עמו מקח. ולא השגיח ישראל השני ע"ד ועשה מקח עם הכותי ולקח הכותי מידו הי"ש ומכח זה לא קנה הכותי מישראל הראשון. נראה פשוט דאם אין ערמה בדבר לפי ראות הדיינין דאין עונשין לישראל השני ע"ז מאחר שהכותי מעצמו בא אליו ליקח ממנו יי"ש. דאף המ"ד שאוסר ליקח המערופיא של חבירו. דהיינו דוקא בכותי הרגיל להיות עסק עמו וישראל השני מהדר אחר הכותי שישראל הראשון עוסק עמו והשתדלהו לעסוק עמו. ואף ששלח אליו יהודי הראשון וביקש ממנו שלא יעשה עמו מקח לאו כל כמיניה לעשות היזק בעבורו. וגם שם מסקינן דאם עבר ועשה דאין מוציאין מידו. וכ"ש וק"ו בזה דאין כאן כל הצדדים הללו, ויש עוד טענה לישראל השני יומר מאחר שכבר עשה עמך מקח ובא ג"כ אלי מי יאמר שלא יקח גם ממך כשיעור המקח שעשה עמך מקח. וגדולה מזו כתב ר' (הביאו רמ"א בח"מ סי' שפ"ו) נל"א ח"ב ראובן שהלוה מעות לכותי בריבית. ובא שמעון ואמר הילך בפחות ופרע לראובן אינו חייב לשלם לו כלום דלא ברי היזקא אלא ספק גרמא דשמא לא יוכל להלוות מעותיו בריבית כן כתב מהר"ם. ודמי למבטל כיסו של חבירו. ומיהו יש לקרותו רשע טפי מעני המהפך בחררה עכ"ל. הרי דלא קראו רשע אלא דוקא התם דישראל השני ירד אחר הכותי אחר שלוה מן הראשון ואמר ליה קח מעות ממני ופרע להראשון. משא"כ בנדון זה שהכותי מעצמו בא אל השני והשני לא אמר דלא יקח מן הראשון ע"כ כל לשון הסמ"ע. מה שכתב הרב ז"ל אם אין ערמה בדבר לפי ראות הדיינין דאין עונשין לישראל השני. ר"ל כגון אם ע"י גרמתו בא אליו כגון שהישראל השני היה שולח אחר הכותי. דאז מאחר שכבר גמר המקח היה נקרא רשע. ומ"ש דאין עונשין וכו' דמשמע אם היה ערמה בדבר היו עונשין לישראל השני היינו עונשו שהיו מכריזין עליו בב"ה שהוא רשע. וכ"כ הסמ"ע בסי' שפ"ו ומהר"מ מינץ כי' ק"א. ואין זה דומה לנקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימא דשמא לא איכפת ליה במה שמכריזין עליו נמצא נשאר הריוח בידו אבל אין רצונו לומר דאם היה ערמה בדבר שע"י השתדלות הישראל השני קנה הכותי מישראל השני היו מענישין אותו ממון. דזה אינו דבהדיא פסק רש"ל בתשובה סל"ו דאף במקום שנקרא רשע מ"מ אין מחייבין ב"ד אותו להחזיר. וכ"כ נמי הסמ"ע עצמו דאם עבר ועשה אין מוציאין מידו. ונ"ל טעמא בכ"ז דאם עדיין לא עשו המקח רק המוכר רוצה בכך והלוקח רוצה בכך מותר לאחר לקנותה לכתחלה. ממוכר ישראל פשיטא מטעם שכתב הסמ"ע בשם המרדכי לתקנת המוכר ישראל. דאל"כ יפסיד המוכר דמיד שיבא ישראל א' לקנותם ויפסוק עליו פחות משווי' יצטרך המוכר ליתן לו. אלא אפילו במוכר כותי. וכ"פ מהרי"ק שורש קס"א דאפילו בדבר שמחזר לקנות וקדם ישראל אחר וקנה דאז רשע הוא. וטעמא נ"ל דא"כ אם יקנה אדם דבר מכותי ויהא נודע לבריות שיש בו ריוח מה יקפצו בני אדם אינם מהוגנים ויאמרו שכבר קדמוהו אצל המוכר ומי יעיד על הדבר. ואף אם האמת כן מ"מ כמה פעמים ומעשים בכל יום שלא ישתוו במקח שאין המוכר רוצה למכור במה שירצה הלוקח. וע"כ נפרדים זה מזה. ולפעמים כשיבא אח"כ לוקח אחר קונה הסחורה באותו מקח שהיה רוצה המוכר למכור תחלה. כי יודע תיכף קונה לזו הסחורה. או מסתפק בריוח מועט ממה שהיה חפץ הישראל הראשון. ו"ו לפעמים אחר שראה כותי המוכר שלא רבה ליתן לו ישראל הראשון כמה שחפץ אז מוכר לישראל השני בזה המקח שרצה הראשון. ולפעמים מוזיל לגבי השני עוד יותר. וא"כ אם יבא ישראל הראשון ויחטוף המקח מישראל השני לא שבקת חיי לכל בעלי משא ומתן. ועוד דאין להלוקח השני שום פשע וכי מה הוה ליה לידע שכבר עמד ישראל ראשון במקח בזה הסחורה עם זה המוכר. ועוד מסתמא אחר שהלך ממנה ישראל הראשון ולא נשתוו במקח ודאי יאושי מייאש ממנו וחושב מעתה יקנה אותה לוקח אחר ולכן מותר לכתחלה. משא"כ אם כבר פסקו הדמים ביניהם ואין מחוסר רק הקנין כבר סמך הישראל הראשון עליו וכבר זכה בו. ולכן הוי ישראל השני רשע משום שיורד לחייו. משא"כ אם אין המניעה מן המוכר רק שהיהודי לא גמר המקח מפני שלא נשמר מיהודי אחר שיסיג גבולו ורצה לדחות להכותי. אע"ג שלא גמר המקח לגמרי הוי כאילו בא לידו ועיין במ"ב סימן כ"ה. ומזה הטעם נ"ל דנקרא רשע. דאיתא בגמרא דקידושין הקורא לחבירו רשע יורד עמו עד לחייו וא"כ זה שירד לחייו הוא עצמו רשע מ מדה כנגד מדה כאשר אבאר בסמוך אי"ה. אבל אין ב"ד מחייבין להחזיר לישראל הראשון כמ"ש בשם רש"ל הנ"ל. וטעמא נ"ל משום דלא עביד ליה היזק בממוניה דישראל הראשון. רק מנע ממנו הריוח. ומניעת הריוח לא חשיב אפילו גרמא בניזקין. וכ"ש דלא הוי דינא דגרמי ולכן אין מחייבין אותו להחזיר. וכן פסק מהר"ם פאדוה סימן ס"ב דמניעת הריוח לא חשיב אפילו לגרמא ועיין בא"ח סימן תקל"ט ובי"ד סימן ש"פ דלא מיקרי גרמא אלא א"כ מזיק ממון חבירו שהיה בידו. והשתא אתי שפיר דלא פסק רבינו ירוחם על שמעון שהלוה לכותי בפחות ואמר בפירוש שהכותי יחזיר המעות לראובן ולא פסק עליו רק דין רשע. אע"פ שזה המעשה הוא יותר מעשה רע מעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה שעדיין לא זכה בה אבל הכא כבר זכה ראובן במשכון. מ"מ לא הוי רק רשע משום דלא הזיק בממון ראובן כלום רק בריוח ומניעת הריוח אפילו גרמא לא הוי. ולכן דקדק רבינו ירוחם וכתב דיש לקרותו רשע טפי מעני המהפך בחררה משום דכאן כבר זכה בו ראובן אא שאע"פ כן אין לחייבו יותר מטעם שכתבתי. ולפי זה הא דכתב הסמ"ע על דברי רמ"א בסימן שפ"ו שהביא דברי רי"ו אלו כתב עליו הרמ"ע וז"ל ושם בדברי רבינו ירוחם השמע דאפילו אמר ליה שמעון להכותי להחזיר לראובן מעותיו דאפ"ה פטור מדינא עכ"ל. ולדידי אין זה רבותא כל כך. דעיקר הפטור משום דלא הזיק בממון ראובן כלל רק מניעת הריוח. אבל אי גמר ישראל המקח עם הכותי ונתן מקצת דמים על המקח בזה נ"ל דאפילו הב"ד מחייבין לישראל השני להחזיר לישראל הראשון. משום שישראל הראשון יוכל לבא לידי היזק ממון שלו. דלפעמים אין להחזיר מה שנתן הישראל על המקח שכבר אכלו הכותי. ועוד יוכל לבא לידי הפסד כל המקח מאחר שנתן דמים על המקח קנה ממנהג התגריים מדין סיטומתא והוי אחריות המקח על הלוקח. וא"כ ישראל השני שקנאו מחייבים אותו ב"ד להחזיר משום שהוא ממש ממונו של ישראל הראשון שיוכל לבא לידי היזק כל הקרן שלו. ולכן דקדק רמ"א וכתב בסימן רל"ז שכבר פסקו הדמים ביניהם ואין מחוסרין אלא הקנין. ולא אמר רבותא יותר דאפילו אם גם הקנין אינו חסר רק המשיכה לביתו כגון שנתן מעות על המקח אפ"ה אינו נקרא אלא רשע כמ"ש רי"ו דיש לקרותו רשע טפי מעני המהפך בחררה. אלא ודאי דבזה מחוייב להחזיר המקח לבעליו. ואף שלפעמים אין לישראל הראשון הפסד הקרן. מ"מ לפעמים יוכל לבא לידי הפסד. ואע"פ שבנדון של רבינו ירוחם הנ"ל בענין המשכון ג"כ כבר נתן המעות לכותי ואף על פי כן לא חייבו להחזיר לישראל השני. ולא פסק עליו רק דין רשע. היינו טעמא משום דהתם לא יוכל ישראל הראשון לבא לידי הפסד הקרן. דאם לא יחזיר לו מעותיו לא יתן לו משכונו. וגם לישראל השני לא הנייא לו רמאותו וק"ל. ומה שלא פסק הסמ"ע לנדון דידיה לענין הי"ש דין רשע. הא כתב טעמא. חדא דהכותי מעצמו בא אליו. ועוד דאפשר דהכותי יקנה כאן וכאן. אך צ"ע לפי מ"ש הטור והש"ע בי"ד סי' ש"ך לענין בכור דצריך כסף ומשיכה ובחד לא קני מספיקא משום דמספקא לן אי כר"ת אי כרש"י ולכן מצריך שניהם. וא"כ נימא גם כאן מאחר שלא קנה הישראל מכותי רק בכסף לא סמכא דעתיה דישראל וכל הקודם זכה. אלא שנקרא רשע כמו לענין קרקע בח"מ סי' קצ"ד. אמנם כי דייקת שפיר ל"ק מידי דדוקא לענין הפקעת בכור שהוא בכרת גם בזמן הזה כדאיתא בת"ה לכן מצריך דוקא שניהם. ובכסף לבד או במשיכה לבד אינו מפקיעו מקדושתו. וכן הוכיח מהר"מ מינץ סימן ה' ול"ה ופ"ב דאין למדין איסורא מממונא. וכן הוכחתי בתשובה דלעיל לענין בכור. דאל"כ למה מצריך מהר"ם כסף ומשיכה לצאת ידי רש"י ור"ת. יקנו כל דור ודור לפי מנהגן כפי מנהג התגרים בנתינת המעות או בהכאת כף זה לזה או בסיטומתא. אלא ודאי דאין למדין איסורא מממונא. וכן דייק ל' הרמב"ם הביאו הטור ח"מ סימן קצ"ד שכל דיני המלך בממון על פיהם דנין. ואם כן מעתה מאחר שמנהג התגרים הכותים וישראלים שקונין במשא ומתן זה עם זה ע"י נתינת קצת מעות. ודאי דנין ע"פ זה. ועוד דכתב רמ"א בח"מ סימן קצ"ד אפילו קנה קרקע חן הכותי אם התנה לוקח שיקנה בכסף לחוד קני. וא"כ ה"ה ומכ"ש במטלטלי מאחר שנהגו לקנות כך דהוי כאילו התנו לקנות בכסף לחוד. מכל הלין מוכח דאם נתן מעות על המקח שמחוייב ישראל השני להעמיד המקח ביד ישראל הראשון. חדא דלפעמים יוכל לבא לידי הפסד הקרן שלא יחזיר לו מעותיו שנתן על המקח. ועוד משום דקם ליה באחריות ברשות הלוקח והוי הכל ממונו של ישראל הראשון וא"כ ישראל השני שקנאו מן הכותי מאבד ממון חבירו ומפסידו בידים וחייב להחזירו מדינא דגרמי. ואם טען הישראל השני שלא ידע שהראשון נתן מעות המקח נ"ל דנשבע על כך כמו שאר דררא דממונא ונפטר ואין צריך להחזיר. וזה כלל גדול בדיני ממונות ואין בו נפתל ועיקש, נ"ל פשוט וברור נאם הצעיר שמואל הלוי: