נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב· רבי שמואל הלוי סג"ל
שאלה סא
נשלחה שאלה לפני מבני מדינתי עצם של גף של אווזא שנשבר סמוך לגוף ולא נודע עד אכלו האווזא ועשו הרבה שומן שפטמו כמה אווזות ונתערב השומן. והטרפתי הכל מטעם שאבאר לקמן. ומהר"ר פ' מבריסק דליטא פגע בשליח והחזירו והכשיר וכתב אלי טעמו. וזאת שהשבתי עליו, ואח"כ תמצא גם טעמי וראייתי:
כתבך קבלתי אתמול עם דמדומי חמ"ה. והיה בדעתי שלא להשיב כלל בדברים שאין בהם ממש באשר ראיתי תוכן מגמתך רק להשיג. גם מי שמך לאיש להורות באתרא דחבריה. והנני אומר עבירה גוררת עבירה. שמתחלה הורית בה להיתר באשר היית מורה ורוית וטעית כי חשבת שהעוקץ היה לצד חוץ כאשר כתבת. אלא שגם עתה לא חזרת מדבריך ועמדת על טעותך. אך פן תהיה חכם בעיניך אמרתי להשיב מפני הכבוד המכובד החולק מכבודו על יראיו וטרם כל אפיל החומה ויסוד הבנין רעועה אשר בנה מכ"ת. ואח"כ אכתוב יסוד מוסד אשר ראוי להשען עליו ראשון מ"ש מדברי רש"ל פרק בהמה המקשה אמינא גנובי גנבא למה לם. הובא בש"ך סי' נ"ג וז"ל המורה ההוא רש"ל מתיר להדיא ורמ"א לא דיבר מזה כלום. וגם מו אחרון אינו חולק עליו להדיא למה לא נסמוך עליו כ"ש שרוב הפוסקים מכשירים לגמרי בנשבר ואף אם יש בו עוקץ אם אינו סמוך לגוף ממש. ואף שהרב בעל ש"ך כתב ואין אלו אלא דברי נביאות כבודו במקומו מונח וכאן לא דיבר נכון על רש"ל עכ"ל. אני אומר שדברי מהרש"ך כנים וצודקים לכל מעיין א"צ להאריך בזה. ועוד דאף אם אין אנו רואין בזה שינוי בצלעות אטו מש"ה לא יוכל להיות שנקבה הריאה. ואף שאין אנו רואין שום שינוי בצלעות יש לחוש לנקובת הריאה ובריך לבדקו בגילא או רוקא ואין אנו בקיאין בבדיקה. ומ"ש רמ"א דא"צ לעיין בצלעות וכו' היינו מפני שהוא רחוק אגודל מן הגוף. אבל אם נצרר הדם אפילו ביותר רחוק מרוחב אגודל טריפה. אף שאינו צריך לעיין בצלעות לכתחלה מ"מ אם מצא שנצרר הדם טריפה. ולדעת הת"ה סי' ק"פ דצריך לעיין לכתחלה אחר הצלעות אם נצרר הדם נראה דדעתו כדעת ראב"ן במרד' פא"ט ובפ"ח מה"ש דכתב בפי' דאף יותר רחוק מן הגוף אם נצרר הדם בצלעות טריפה. ודלא כמ"ש הב"ח דגם ראב"ן חודה אם הוא רחוק חן הגוף אף אם נצרר הדם. דזה אינו כאשר יראה המעיין שם בדברי הראב"ן ועוד בנדון דידן מאן יימר שלא היה שינוי בצלעות כי לא נודע שבירת העצם עד אחר אכילת האוווא. גם מ"ש שרמ"א לא דיבר מזה כלום אינו אמת ולא אאריך בזה כי מובן מעצמו. גם מ"ש דנראה לך להכשיר מטעם אחר מפני שהוא רוחב אגודל בריוח ממקום שבירה לגוף. וזה לשונך ואף שמר מדד ולא מצא כמדומה שמר מדד מהעוקץ כאשר הוא לפנים וזה טעות גדול דודאי עכשיו נתקרב טובא מאחר שנתקרב עצם התחתון על העליון ואילו היה מודד מע"ל ממקום השבר כאשר היה בעת שבירתו ודאי היה מוצא קשר אגודל. וכן בש"ך פסק להדיא הכי בס"ק ח' ע"כ לשונך. אני אומר שלא הבנת כלל דברי מהרש"ך בזה. אף שבאחת יש גמגום בדבריו וקושיותיו על הפרישה אינם נכונים כלל ודעת הפרישה נכון. מ"מ לבסוף כאשר רצה לבאר דעת הפרישה כן הוא האמת כי לא עלה על דעת הפרישה בע"א כלל ודו"ק. ובאמת דבר פשוט הוא להתחיל המדידה מראש העוקץ ולא לפנים ממנו כאשר היה ממש העוקץ בזה העצם הבא בשאילה בנידון דידן שהיה כזה. ודעת הפרישה שאם תכניס האגודל לפנים מן העוקץ (במקום שעשיתי טיפת דיו קטנה לסימן) היה רוחב אגודל מ"מ אם ממקום חוד העוקץ ליכא רוחב אגודל טריפה. וע"ז כתב הפרישה פשוט הוא והגע בעצמך דכל עיקר הטריפות משום שאם העוקץ הוא סמוך לריאה תנקוב הריאה וא"כ פשיטא שצריך להתחיל מן חוד העוקץ ולא ממה שלפנים ממנו לצד השבירה וכ"ש שאין מודדין ממקום השבר. וגם דעת מהרש"ך כן למדקדק בדבריו. וכ"ה דעת הת"ח שהביא מהרש"ך לא כמו שעלה בדעתו שמודדין ממקום השבירה. והאחרון הכביד מ"ש וז"ל ועוד שלא היה שבר ניכר כלל ואפשר שכך היה האבר בתולדתו א"כ הוי ס"ס חדא שמא לא היה שבר כלל ואת"ל היה שבר שמא לא נקבה הריאה. גם כתבת פעם ב' על מהרש"ך דלא דק ולא עיין בדברי הפוסקים יפה מ"ש שמשערין באגודל מלבד מה שהוא תקוע בגוף. וע"ז כתבת דלא דק ומסקנתך דמשערין רוחב אגודל מראש העיגול שהוא כבוכנא באסיתא כזה הנה הקלת בתחלתו למדוד ממקום השבר וגם הקלת בסופו למדוד מראש העוקץ כל זה גורם שנכנסת לדוחקים להעמיד דבריך מפני הבושה ולא תחזור מהוראתך שהורית בעוף שהיית שתוי יין או שכור לדחות דברי מהרש"ך שהם אמת וברור. גם כתבת שכך דעת האחרונים אתה דחקת בדברי מהרש"ך ואוקמת אנפשך ודחית דבריו בקנה רצוץ על סברתך הקלושה וכתבת שלא עיין בדברי הפוסקים יפה. ולא הראית לדעת מי מהפוסקים שכותבים היפוך ממנו. ועוד שהיית מסופק אם הוא שבר כלל או נברא כך וזהו היפוך דעת כל העולם ואפי' נכרים יודעים ומכירים שהוא שבר ואתה מחשבו לספק כדי לדחוק למצוא ספק ספיקא. והנה אני שואלך ממ"נ אם דעתך נוטה יותר שהוא נברא כך כאשר משמע מדבריך. וא"כ דעתך הוא נגד דעת כל העולם כמ"ש כי הראיתיה לכמה כפריים ואומרים פשוט שהוא נשבר ולא נברא כך. וא"כ אין שכלך הגיע בהויות עולם אפילו לשכל הכפריים. וע"כ בודאי דעת שוטים הוא זה ואין מביאין ראיה וכו'. גם מחסרון ידיעה היא זו אצלך וחסרון ידיעה שלך אינה עושה לי ס"ס כלל. וע"כ גם אתה צ"ל שגם אתה סובר שהסברא נוטה יותר להיות בשבר מנברא כך. וזה ידוע אם הספיקות אינם שוים שצד א' נוטה יותר לאיסור או יותר להתיר אינו נידון בס"ס. ועוד אני אומר דגם אם היה ודאי נברא כך והעוקץ היה סמוך לגוף כמו כן היה טריפה. דאין טריפות זה מחמת עצמו מחמת השבירה רק מחמת נקובת הריאה. וא"כ אם יש לו עוקץ בפחות מרוחב אצבע מה לי נשבר מה לי נברא כך. וכי לא יוכל לנקוב העוקץ כשהוא סמוך לגוף בנברא כך כמו בנשבר. וע"כ כל דבריך בנויים על חבלי שוא וקירות בית עכביש. ע"כ בודאי הוא מוסכם כדעת הפוסקים בשתים להתחיל מחוד העוקץ ולא ממקום השבר. וגם מתחילין לשער ברוחב אגודל חוץ ממה שהוא תקוע בגוף כבוכנא באסיתא:
ועתה אניח מזה ואכתוב טעמא דידי שהטרפתי אפילו בהפסד מרובה. דמקור הדין הוא במרדכי פא״נ ובהג״ה מיימון פ"ח מהלכות שחיטה ושניהם בשם ראב״ן. וטעם המטריפין הוא משום חשש שמא ניקבה הריאה כמו נשמט. והא דלא נוכר בגמרא טריפות זה הוא מטעם דהכל חדא. דבשלמא אם היה שמוטת הגף טריפות בפני עצמה מטריפות דנשבר הגף ודאי היה צריך הגמרא לחשוב שניהם. משא״כ דטעם שמוטת הגף ושבורת הגף הכל מטעם חשש נקובת הריאה וא״כ מה לי ניקבה הריאה ע״י שמוטה מה לי ניקבה הריאה ע״י שבורה. וע״כ א״ז הגמרא לחשוב טריפות דנשבר הגף שהוא בכלל נשמט כי הכל טריפה מטעם אחד. וכ״כ האו״ה כלל נ׳ בפירוש. והיש מתירין טעמייהו מדלא חשיב הגמרא טריפות זה. וע״כ מחלקין האחרונים ומכריעים בנשבר סמוך לגוף שאז יש לחוש לנקיבת הריאה כמו שנשמט וטריפה.
משא״כ אם הוא רחוק מן הגוף דאז אין לחוש לנקובת הריאה הוא כשר כדברי המתירין. ופסק בת״ה דנוהגין לשער ברוחב אגודל אפילו בצמצום מאחר דיש מתירין לגמרי וע״ז כתב רמ״א ג״כ דנוהגין לשער ברוחב אגודל אפילו בצמצום מאחר דיש מתירין לגמרי. אלא שאינו ממלק בין יש לו עוקץ או אין לו עוקץ רק ממקום שהוא רחוק אגודל מן הגוף אפילו אין לו עוקץ. והדבר ידוע שבכל מקום שאנו מכשירין במקום הפסד מרובה היינו מפני שהדין עם המתירין רק שאנו חוששין לדברי האוסרין וע״כ במקום הפסד מרובה מוקמינן אדינא כמ״ש רמ״א בהקדמת ת״ח. משא״כ במקום שעיקר הדין והלכה עם האוסרין בודאי אין פוסקין כדברי המתירין אפי׳ במקום הפסד מרובה וזה פשוט. ואחר הנחה זו אומר דודאי דבר פשוט הוא שהלכה כהיש מטריפין דטעמייהו מסתבר יותר ולהכי לא חשיב הגמרא טריפות דנשבר מטעם שהוא בכלל שמוטה כדאמרן. וע״כ אי מסתבר נקובת הריאה בנשבר כמו בנשמט כגון שהיה סמוך לגוף כמו שהכריעו האחרונים ברוחב אגודל בצמצום א"כ פשיטא דא״צ הגמ׳ לחשוב טריפות זה. ולכן נ״ל גם מטעם זה לא חשיב הרמב״ם טריפות זה דנשבר הגף כלל לא לאיסור ולא להיתר רק בפ״י מה״ש כתב נשמט כנפו וכו׳ לפיכך בודקין אוחו ואמ״כ יאכל וכו׳. וכתב עליו הגמיי׳ דבודקין אותו ע״י גילא או רוקא או גדנפא וכו׳. ונוכל לומר דהכל חדא הוא שהכל בכלל נשמט כמו שלא הזכירו הגמ׳ בפני עצמו. ולכן אינו מונה בכלל ע׳ טריפות וכו׳ משום שהוא בכלל שמוטה. כמו בנפלה לאור ונפולה דלא חשיב כל חד באפי נפשיה משום שהוא בכלל. וז״ל הכלבו כתב הרמב״ם ז״ל נשמט כנפו מעיקרו בודקין אותו אם נקובה הריאה ואחר יאכל. אבל אם נשבר הגף או נשמט בשאר העצמות שלא בחיבור הגף לגוף אם עור ובשר חופין מקום השבר האבר אסור ושאר העוף מותר עכ״ל. נראה מלשונו דכל זה הוא מל׳ הרמב״ם אע״פ שאינו בספרי הרמב״ם שבידינו. ש״מ שגם הרמב״ם אוסר בנשבר סמוך לגוף כמו נשמט. ומ״ש רמ״א דנהגו לשער אפי׳ ברוחב אגודל בצמצום וכתב בת״ה הטעם מאחר דיש מתירין בלא״ה. אינו סומך כלל משום זה אדברי יש מתירין רק טעמא קאמר מ״ט יהא כשר סמוך לגוף כ״כ ברוחב אגודל בצמצום. ועז״א הואיל ויש מתירין לגמרי ור״ל מדברי המתירין נשמע לדברי האוסרין. דמ״ט דמתירין אותו משום דאין חוששין לנקובת הריאה ואינו בכלל נשמט. ומ״ט דהאוסרין משום חשש נקובת הריאה וע״כ כשר אפילו ברוחב אגודל בצמצום דשם עדיין אין לחוש לנקובת הריאה. שהרי לדברי המתירין הוא כשר אפילו יותר סמוך לגוף וק״ל. וגם מ״ש רמ״א בס״ד ויש לסמוך ע״ז להכשיר בנשבר דהא יש מכשירין בלא״ה ג״כ אינו סומך כלל איש מתירין רק בלא״ה יש ס״ס גמור. וראיה דלקמן סימן ר״י מכשיר בס״ס אפי׳ בנשמט אע״ג דחד ספיקא הוא אסור לד״ה. והא דתלי טעמא משום דבלא״ה יש מתירין צ״ל דבלא״ה קשה דהכא לא מכשיר בנשמט אפי׳ בס״ ולקמן סי׳ ק״י מייתי לדינא דמותר בס״ס אפילו בנשמט. וצ״ל כמו שתירץ הב״ח והוא האמת דלקמן סימן ק״י מיירי לדינא מותר בס״ס אפי׳ בנשמט והכא מיירי דלמעשה יש להחמיר ולאסור בנשמט אפילו בס״ס ובמקום הפסד מרובה יש להתיר ולהורות כהלכה. וא״כ משום הכי קאמר רמ"א דבנשבר יש להתיר הואיל ובלאו הכי יש מתירין הלכך מותר אפילו שלא במקום הפסד מרובה. ושיעורו דבנשמט אסור אפילו בס״ס היכא דאין הפסד מרובה משא״כ בנשבר דיותר קל מנשמט דהרי יש מתירין לכן מותר בס״ס אפילו באין הפסד מרובה כן נ״ל דעתו. וא״כ גם מזה מוכח מאחר דבנשבר אין מתירין רק בס״ס ובאין הפסד מרובה. ומינה דבחד ספיקא אפילו בהפסד מרובה אסור. גם לא אשתמיט שום א׳ מן האחרונים דמתיר בהפסד מרובה כשהוא סמוך לגוף. כ״ש כאן לנדון דידן דלא היה רחב אפילו חצי גודל. וכ״ש דגם היה לו עוקץ חד וחריף כ״ש שאין להתיר כלל. וכך נראה דעת הב״ח דכתב היכא דנשבר סמוך לגוף וים לו עוקץ אפילו במקום דאיכא ס״ס דמדינא כשר מ״מ יש להחמיר ולאסור היכא דליכא הפסד מרובה. נשמע מזה דבחד ספיקא אסור אפילו בהפסד מרובה. וזה פשוט וה׳ יצילני משגיאות: