נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב· רבי שמואל הלוי סג"ל
שאלה מו
ומ"ש על דבר המענטלי של שעטנז וכו'. אהו' אע"פ שהרבה יש לפקפק וכו'. השבתי אני לו וז"ל אהו' אל ירע בעיני דמר כי בזה אני עומד על דעתי. אמנם מ"ש מכ"ת על מורי שהחמיר נגד דברי הגאונים משום פי' הרמב"ם. תמיה לי עליה דמר נהי דאין לזוז מדברי הרא"ש משום כי' הרמב"ם. מ"מ היכא דיש ליישב דבחדא מחתא נינהו ולקרב הדיעות בכל מה דאפשר לומר דלא פליגי ניחא לן טפי מלומר כהן מחולקין. וכאן מורי בעו"ז יישב דברי אשיר"י דלא מיירי מזה. ולא ראה שום פוסק שחולק ואומר דהרמב"ם והאשיר"י חולקים בהחלט. א"כ מה לנו לצרה זו לומר דפליגי. אף שמכ"ת גילה בדעתו דלא מסתבר ליה טעמא דמורי ומכ"ת חביבים דבריו בעיניו כנתנו מסיני וכ"ש ככתובים בספר. אמנם לא כתב מכ"ת מאיזה טעם לא נראין לו דבריו. ונהי דהרא"ש דרכו לחלוק על הרמב"ם כמ"ש מהרי"ו סימן ע'. מ"מ מה טוב אם נוכל להשוות דעותיהן כמ"ש הרב משאת בנימן סי' ז' דיש להשוות דעות הפוסקי' ואפי' בדרך רחוקה ונפלאה רק שלא לעשותן חולקין. וכן מדרכי תמיד ת"ל אני מטריח להשוות דעותיהם בדרך נכון וקרוב לשמוע ולא בדרך רחוקה. ומ"ש מר דהמענטלי דמי לפרוכת דמי יכריח להשמש ליטול על הידים במחילה מכבודו שהרי עינינו הרואות שאין השמש נזהר. ואם נפשך לומר דדבר שאינו מתכוין הוא ומותר לא אכניס עכשיו לפלפול זה. אך ראה נא מר בליקוטי מהרי"ל כשבא מהר"י סג"ל בבית כותי לא הקפיד וישב על כרים כו' דאיסור דרבנן היה ובלא מתכוין מותר. ושם כתב בהגהות בשם מהרי"ו דאסור לישב על הכרים בבית כותי ש"מ דאפילו בדרבנן אסור שלא במתכוין. וה"נ כאן במענטלי לא יהא אלא וילון שהוא רך דאסור ול"א דשלא במתכוין הוא. ומ"ש מכ"ת וכי משום זה יפקע קדושת גוף ממנו משום טעותו כיון דמדאירייתא כבר תפס הקדש וכו' והביא ראייה מש"ס דתמורה רגלה של זו עולה כו'. אומר אני משם ראיה שאף אני לא אמרתי שהוא הקדש טעות גמור דא"כ היה מותר אפילו להדיוט בלא שאלה. אבל אנא לא קאמינא שהוא הקדש טעות גמור רק אומדן דעתו דדעתו היה להקדישו עכ"פ אך זה שהקדישו למענטלי היה בטעות דאי הוי ידע שאסור מדרבנן להקדישו למענטלי לא היה מקדישו רק לפרוכת. וע"כ שרינן לעשות ממנו פרוכת אע"פ דמענטלי הוא תשמיש קדושה ופרוכת הוא תשמיש דתשמיש. ויעיין מר בהג"ה באשר"י רפ"ק דע"ז שסמכתי עליה תחילה. ומה שתמה מכ"ת דאין זה הקדש טעות מאחר שמדאורייתא שרי. וכי מפני טעותו יפקע קדושת גוף ממנו. אין זה תמיה שהרי ידוע בכל התלמוד שכל מה שגזרו חז"ל אפילו משום שבות העמידו חז"ל דבריהם אפילו במקום כרת כדאי' בפסחים פ"ח דף פ"ד. וכ"ש שהעמידו דבריהם במקום לאו. וכה"ג מצינו אפילו לענין חומר אשת איש דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ורבנן אפקעינהו לקידושין מיניה כדאיתא בפ' מי שאחזו דף ע"ג. אע"פ שאין מזה כ"כ ראייה דהתם תלה דעתו ברבנן כמו שפי' רשב"ם בפח"ה שאמר הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל שמתחילה תלה הקידושין בדת משה משא"כ כאן. מ"מ שפיר מפקינן קדושתו שמדאורייתא ממנו כדאי' בתוס' פ"ק דשבת דף ד' ד"ה קודם שיבא לידי איסור סקילה וז"ל וא"ת מאי בעיא היא זו אם התירו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו ותירץ ריב"א דאם לא התירו לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו וכן בפסחים בס"פ האשה ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת אלמא לא מיחייב כרת הואיל ורבנן הוא דאסרי ליה למיעבד פסח עכ"ל. וה"נ הכא לא הוי מועל בהקדש ופקע מיניה קדושתו שהיה עליו מדאורייתא ואינו מועל בהקדש הואיל ורבנן הוא דאסרי ליה. ומ"מ אין אני אומר שיוצא לחולין לגמרי מאחר שהיה דעתו להקדישו. אך למענטלי אינו קדוש הואיל ורבנן הוא דאסרי ליה. אבל מ"מ אמדינן דעתיה שאם היה יודע שרבנן הוא דאסרי ליה למענטלי היה מקדישו לפרוכת. ולכן אין אני אומר שימכרו ויקח בדמיו מלבוש אחר למענטלי כמו בההיא דתמורה כי אינו דמי אלא כי עוכלא לדנא לענין זה וק"ל. ואין להשיב עלי מהא דאיתא בת"ה סי' קפ"ו בטבח ששחט ומחמת רוב חידוד הסכין שחט המפרקת לשנים מיחייב שם השוחט בכיסוי הדם. ומפרש דהא דפי' רש"י שלא יעשה גיסטרא שא"צ לחתוך המפרקת לשנים פירושו א"צ אבל לא שאסור לחתוך המפרקת לשנים מ"ה לא עקרי' מצות כיסוי דאורייתא. התם ה"ט דנוכל לקיים שניהם וא"צ לעקור דבר מן התורה דנוכל לכסות כיון דמדאורייתא שחיטה גמורה היא רק שאנו מחמירין שלא לאכלו משום חומרא. משא"כ לעיל שהם שני הפכים בנושא א'. לכן אם העמידו חכמים דבריהם במקום כרת או לאו שהוא שני הפכים בנושא א' ולכן ע"כ אזלא לה הכרת או הלאו ואין הקב"ה מעניש עליהן מאחר שרבנן הוא דאסרי ליה: