נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב· רבי שמואל הלוי סג"ל
שאלה יז
יולדת זכר שאירע לה אבל. ויום השבת שתלך לב"ה הוא יום ד' לאבלה כדת מה לעשות אם לנהוג אבלות או לא. וכן בעל האשה אם מותר לעלות לתורה באותו שבת מאחר שנהגו שהוא חיוב לעלות לתורה כי האבלות היה לשניהם להבעל ולהאשה והיה כמה חילוקי דיעות בין הלומדים בבאמבערג. ושלחו דבר אלי לדרוש מאתי. והשבתי מה שנראה לעניות דעתי:
תשובה יראה לי תחלה דמותרת לרחוץ כדרכה כדאיתא בטור י"ד סי' שפ"א ובש"ע שם וכדאי' במרדכי במ"ק שרבינו שמשון התיר ליולדת שמת לה מת ביום י"א ללידתה לרחוץ מיום א' ואילך. והולי קריי"ש אסרתי לעשות ואסור לעלות לתורה דאע"פ שהוא דבר של פרהסיא ומצינו לר"ת שעלה מעצמו משום דבר של פרהסיא. מ"מ חדא דהא לא קי"ל כר"ת דהא באבל שהוא כהן ואין שם כהן אחר אלא הוא ואין לך פרהסיא גדול מזה אפילו הכי אסור לעלות לתורה. אלא שרש"ל בתשובה סימן ע"א והגהות מנהגים כתבו שיש לכהן לצאת מב"ה הרי דאין אנו נוהגין כר"ת. וכך כתב רש"ל בהדיא בתשובה הנ"ל דלא ראה נוהגין כר"ת. ועוד נ"ל דאף ר"ת מודה בזה דהא קריאת התורה אסור משום שמחה שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. אבל אינו שמחה לאחרים וגם לעצמו אינו רק שמחה בלבו שנאמר משמחי לב ואינו שמחה של פרהסיא. גם חיוב קריאת התורה ולימוד תורה הוא דאורייתא ואבילות חוץ מיום ראשון הוא דרבנן. ולדעת הרא"ש במועד קטן אפילו אבילות יום ראשון דרבנן. ולכן היה עולה ר"ת לתורה ובצירוף טעם דפרהסיא. מה שאין כן בשמחה בפרהסיא כגון לעשות הולי קריי"ש גם רבינו תם מודה דאסור. ונהי דאבילות בפרהסיא אסור מכל מקום שמחה בפרהסיא מי התירו. ועוד דאף אם אינו עושה הולי קריי"ש אינו דבר של פרהסיא שהרי כתב רש"ל בתשובה הנ"ל באבל שיש לו בן למול דאסור לקרות בתורה אע"פ שמי שיש לו בן למול הוא חיוב לעלות. מ"מ אינו דומה לנדון של ר"ת. משום דהתם כל שבת ושבת היה עולה אבל אבי הבן הזה יש כמה שבתות שלא עלה לתורה. ועוד התם גבי ר"ת הוי הקריאה חיובא דרמיא עליה מן הדין כדאמר בפרק הניזקין אחרי הכהן ולוי מי קורא ת"ח הממונים על הציבור וכו'. אבל הכא שאינו אלא מנהג במקצת מקומות ולא חיובא הוא א"כ לא מיחזי בפרהסיא עכ"ל. ביאור דבריו דאם הוא חייב לעלות לתורה מן הדין ואינו עולה מוכחא מילתא דמשום אבילות אינו עולה והוי פרהסיא משא"כ במי שאינו חייב רק מצד המנהג אינו מוכח מלתא דמשום אבלות הוא נמנע דהרואה שאינו עולה סובר שאינו חש על המנהג שהרי אין עושה איסור בזה או סובר שמנהג המקום כאן שאינו חיוב לעלות. ואם כן נדון דידן ממש כה"ג חדא דלא בכל שבת עושה הולי קרייש ואין פרהסיא. ואף על גב די"ל דלא דמי דאע"פ שבא לעתים רחוקים מ"מ הוא בפרהסיא מאחר שהיולדת הולכת עם סיעת מחברותיה לב"ה ואם כן אם לא תעשה הולי קרייש הוי פרהסיא. מ"מ חילוק השני הוא נכון דאין זה חיובא מן הדין רק מנהגא במקצת קהלות דהיינו במדינות אשכנז עושין הולי קרייש לזכר משא"כ בכל מדינות פיהם פולין מעהרין ואוסטרייך שאין עושין הולי קרייש לזכר. ואפי' אצל נקבה כבר נשתקע המנהג מקרוב בקהלות גדולות שלא לעשות הולי קרייש רק עושין לה מי שבירך בבית הכנסת. וע"כ מאחר שאין זה אלא מנהגא במקצת מקומות אין זה פרהסיא. וזהו לפי החילוק של רש"ל ז"ל. אבל לפי מה שכתבתי למעלה בלאו האי טעמא אסור דיש חילוק כשם שאסור אבילות בפרהסיא כך אסור שמחה בפרהסיא. ואף על גב דאבל מותר לשלוח מנות היינו נמי חיובא מן הדין שמחויב לשלוח ולקיים המצוה וגם זה אינו רק לאחד וב' כדי לקיים המצוה. וכ"ש הכא דאסור שאינו חיובא מן הדין וגם הוא אפושי שמחה. ועוד דהתם בשלוח מנות אין השמחה בביתו של אבל משא"כ הכא ביולדת שהשמחה בביתה. וכן מטעם זה אסרתי ליתן לנשים לחמניות ולעקיך ויין שרף משום אפושי שמחה רק צויתי שתלכו הנשים עמה לב"ה. וכן בחזירתה מב"ה ילוו אותה עד פתח ביתה ולא ילכו עמה לביתה לאכול ולשתות שם כנהוג. וגם בזה שייך טעמא של רש"ל הנ"ל וגם טעמא דידי. ועוד הטעם של הולי קרייש בזכר למנהג אשכנז הוא כמ"ש מהר"מ מינץ סימן י"ט ששמע מאביו שקיבל מרבותיו טעם לשם הולי קרייש ר"ל חול קרייש פי' צערה שקורין שם החול. כגון שעולה לתורה בשם שמואל ואותו שם ניתן לו בשעת מילתו. ואם שם החול הוא זנוויל אותו שם ניתן לו בשעה שאמו הולכת לב"ה. וא"כ האי ינוקא דהאי אתתא נקרא ליזר ושם הקודש שלו אליעזר ובזה אין צריך להולי קרייש דליזר קיצור של אליעזר הוא. דהא גבי גט א"צ לכתוב המכונה ליזר וע"כ אין צריך חול קרייש. ואם כן גם לפי זה לא הוי מלתא דפרהסיא שאינו עושה הולי קרייש דהעולם יאמרו שאין צריך להולי קרייש מאחר שאין לו שם החול. ואע"פ שלאו כ"ע דינא גמירי מ"מ כ"ע ידעו דאינו חיוב מן הדין רק מצד המנהג. והבעל לא יקרא בתורה מטעם שכתב רש"ל בפירוש. ובענין המקום בב"ה אין לה לשנות ותשב על מקומה שהיא רגילה כל השנה. דהא יש דיעה שלא לשנות מקומם בב"ה בשבת וכדאיתא בש"ע י"ד סימן שצ"ג. ואף על פי שכתב רמ"א שגם בשבת ישנה מקומו וכן המנהג ואין לשנות עכ"ל היינו בשהלך לב"ה ביום ו' קודם ברכו וישב על מקום האבלים ע"כ גם בשבת אל יחזור למקומו הרגיל לישב שם כל השנה. ואין זה דבר פרהסיא דהרואה אותו ישב שם הוא סבור שקבע לו מקום כאן שהרי ישב שם קודם הכנסת שבת. משא"כ ביולדת דלא היתה בב"ה בערב שבת רק בשבת שיצאה מביתה לב"ה והוי מילתא דפרהסיא שהרי מתחלה לא ראו אותה יושבת על מקום זה הוי פרהסיא. ועוד שהרי הנשים מוליכות אותה לב"ה ואם תשב על מקום האבלים הוי פרהסיא טפי. ואין לומר באמת לא תלך רק יחידית בלא סיעת חברותיה. זה אינו דלא גרע מאבל שהוא מכניס חתן לחופה שהולך עם סיעת אנשים הרבה וגם לובש בגדי שבת. וה"נ יכולה לילך עם חברותיה ותלבש בגדי שבת. ואע"פ שיש לחלק דהתם אין סיעת האנשים הולכים לכבוד האבל המוליך החתן לחופה רק לכבוד החתן מה שאין כן כאן הנשים הולכות לכבוד היולדת והיא אבלה. ועוד דהא באבל המוליך החתן לחופה התנה רמ"א ובלבד שיהיה אחר שלשים. מ"מ יש לחלק דבמזמוטי חתן וכלה יש שמחה יתירה מביולדת שהולכת לבה"כ שהרי המנהג להכניס חתן לחופה עם כלי שיר מה שאין כן היולדת שמוליכין אותה לבית הכנסת. ולכן מותרת ללבוש בגדי שבת אפילו תוך שבעה. אבל מ"מ תלך בעיטוף הראש כדרך האבלים כמנהג אשכנז שקורין שטארן. וא"ת א"כ הוי ב' דברים דסתרי אהדדי. אין זה קשיא שהרי הכלה ההולכת לחופה מלבשת בגדי אבלות ושבעה ימים תשב יום הראשון שאחר השבת שיוצאת מב"ה. ומ"מ מנין שלשים מתחיל מן הקבורה. ואע"פ שלא נהגה אבלות קודם שבת אפילו שעה אחת, ודברים שבצנעה בלאו הכי היו נוהגים משום שהיא יולדת וא"כ לא נהגה שום אבלות כלל קודם השבת. מ"מ אין זה עיכוב שלא תמנה שלשים מן הקבורה. דלא גרע ממי שמת לו מת ברגל מונה ל' מן הקבורה ודין ז' נוהג לאחר הרגל. ואע"פ דהתם נוהג דברים שבצנעה ברגל מ"מ מה בכך הרי שעה אחת קודם הרגל לא נהג אבלות כלל אפ"ה מונין ל' מיום הקבורה ודין ז' אחר הרגל. ועוד ראיה יותר מבוארת ממ"ש הרי"ף פ' ואלו מגלחין בענין זה דהקובר את מתו ברגל שאע"פ שאין הרגל עולה למנין ז' עולה למנין ל' דכי תנן הרגלים מפסיקין ואינן עולים למנין ז' הוא דאינן עולין דמצות ז' אינה נוהגת ברגל. אבל למנין ל' עולים הואיל ומצות ל' נוהגת ברגל דהא אינו מגלח ברגל עכ"ל. הרי אע"פ שבלא"ה אסור לגלח ברגל מ"מ נחשב לגזירת ל' וה"ה הכא ביולדת דכמו שברגל דאם מת לו מת ברגל לא היה אפשר כלל לנהוג אבלות קודם הרגל וה"ה גבי יולדת דהא חיה כל שלשים יום מותרת בנעילת הסנדל אפילו בי"כ. וכ"ש שלא תחלוץ סנדל מחמת אבלות וכ"ש שלא תשב לארץ כל ל'. ודברים של צנעה בלא"ה היתה אסורה א"כ לא היה אפשר כלל לנהוג אבלות תוך ל' ללדתה ואפ"ה תתחיל למנות ל' מיום הקבורה ודין ז' לאחר ל' של יולדת. דהיינו מיום א' שאחר השבת שהלכה לב"ה. הנראה לע"ד כתבתי וה' יצילני משגיאות: