נחלת שבעה מהדורא קמא חלק ב· רבי שמואל הלוי סג"ל
שאלה יג
עובדא הוה בבאמבערג שטחנו קמחיהם לפסח אחר פורים בניקור הרחיים כנהוג ובאפרכסת ותיבה חדשה או בפריסת סדינים כנהוג. ואח"כ טחן אחד שהיה לו חטים צמוחות וכמעט החצי היו צמוחות. וקצת טחנו קמחיהם אח"כ עד שלא נודע מזה החטים וקצתם לא טחנו עדיין. ופסקתי שהקמח הזה אסור אפילו להשהותו וזה שנטחן אח"כ הוי דיעבד ומותר כי נתבטל בששים קודם פסח ואינו חוזר וניעור כי קמח הוא כדין לח בלח שהאיסור נכלל ואינו עומד בפני עצמו כמו שכתבתי בסימן י"ב הקודם. ומי שלא נטחן קמחו עדיין מאחר שנהגו כל ישראל לנקר הרחיים אע"פ שבדין אין צריך לנקר כי אף אם טחנו תבואה לתותה מ"מ הוי ס"ס חדא שמא לא נתבקעה אף אם היה לתותה שהרי בימי התלמוד היו טוחנים תבואה לתותה למצות. ואת"ל נתבקעו ונתחמצו מ"מ מה שנטחן אח"כ ונתערב בו מעט מן החטים הלתותים נתבטלו בס' קודם פסח. וזה היה פשוט יותר להתיר מחטים שצמחו ויש ס' כנגדן שלא צמחו. מ"מ מפני שיש טורח לתקן חשוב כמו דיעבד כמ"ש בסימן הקודם. וא"כ מכ"ש בנקור הרחיים שהוא טירחא. ואם היה טוחן לכתחלה בלא ניקור לא היה מבטל איסור לכתחלה. ובפרט שהית ס"ס שמא אין שם איסור כלל ואת"ל היה קצת איסור ונתבטל אינו מכוון לבטל האיסור כמ"ש לעיל. וע"כ בדין אין איסור כלל לטחון בלא ניקור רחיים רק שנהגו כך והבו דלא לוסיף עלה. וע"כ מה שנטחן אחר כך הוי דיעבד. אבל מי שלא נטחן קמחו עדיין לדידהו כלכתחלה מצד המנהג שנהגו לנקר אחר פורים. אבל אם לא יוכלו בקל לנקר הריחיים כי הוא סמוך לפסח או שאר הכרח גם לדידהו הוי כשעת הדחק ושרי לטחון בלא ניקור. הנראה לפע"ד כתבתי: