אור ברסלב

נחלת דוד על בבא בתרא· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

דף יב:

דף יב.

כגון זה כופין אותו על מדת סדום. הקשו בתוס' דלרבה דאית לי' כופין על מדת סדום אמאי אצטריך קרא בבכור דיהבינן לי' אחד מצרא. ונדחקו בישוב זה ע"ש בדבריהם. ובפשיטות יש ליישב קושייתם דאצטריך קרא להיכא דאיכא תרתי ארעתא בחד דוכתא וחדא ארעא בדוכתא אחריתא והפשוט מצרן להנך תרתי ארעתא. דהשתא אי לאו קרא לא היינו כופין את הפשוט למיתן לי' אחד מצרא משום דכופין אותו על מדת סדום כיון דאית לי' פסידא בהכי דעי"ז לא יטול הוא אצל המצר שלו. אבל השתא דכתיב קרא ע"כ צריכין למיתב לי' אחד מצרא. ולא משגחינן בפסידא דפשוט. ונראה דהתוס' דהקשו זה אזלי בזה לשיטתם לקמן בהא דמעלינן לי' כנכסי דבר מריון שהוא בלא שום סברא ע"ש בדבריהם ולשיטתם זאת הוכרחו לפרש הא דתרתי ארעתא אתרי ניגרי דמיירי דהאחד רוצה שיחלקו כל שדה לשנים ודקדק מזה ה"ר יונה הביאו הרא"ש דש"מ דעיקר דין חלוקה מדאורייתא לחלוק כל שדה ושדה בפני עצמה ולא לחלוק שדה כנגד שדה. ולפ"ז הא דדרשי' נמי בבכור מקרא דיהבינן לי' אחד מצרא נמי הוא דווקא בשדה אחת אבל אם האחד מצרן לאחת מן השדות כו' או שיש שם שתי שדות והאחת גדולה שתי ידות והפשוט מצרן לגדולה יוכל הפשוט לומר אחלוק בה אעפ"י שלא יטול הבכור כאחת כ"כ הרא"ש ע"ש וכן פסק הטור והיינו הכל לפיר"ת דלקמן משא"כ לפירש"י שם בהא דמעלינן לי' כנכסי דבר מריון ליתנהו להנך דינים דחידש הרא"ש בשם ה"ר יונה וכמו שיתבאר לקמן אי"ה רק דלעולם יהבינן לבכור אחד מצרא אף אם הפשוט מצרן לגדולה משום דעיקר דין חלוקה הוא שדה כנגד שדה וקרא דבכור קאי גם בכה"ג. ולפ"ז שפיר נוכל לשנויי לקושיית התוס' כדשנינן. אבל לשיטת התוס' דלקמן דבשתי שדות והפשוט מצרן לגדולה באמת לא יהבינן ליה לבכור הגדולה ולחד שדה והפשוט מצרן לצד א' נוכל למיתב לבכור אחד מיצרא. מצד השני שאין הפשוט מצרן ולהפשוט מצד מצרנתו. וזה ידעינן בלא שום קרא רק מצד דכופין אותו על מדת סדום. ולזה שפיר הקשו התוס' דלמאי אצטריך קרא כו'. אבל לפי מה שיתבאר לקמן אי"ה דלא כהתוס' דהתם א"כ לק"מ קו' התוס' ודו"ק. מיהו גם לשיטתם יש ליישב קושייתם עד"ז. ונאמר דמיירי דהפשוט מצרן. באמצעיית השדה מכאן ומכאן או דחד גיסא נהרא וחד גיסא הפשוט מצרן באמצעייתה כזה: דהשתא אי לאו קרא לא הוי כפינן לפשוט למיתב לבכור אחד מצרא וכמש"כ לעיל ושפיר צריכינן לזה קרא דלא נשגיח במצרנתו דפשוט ועיין היטב בכ"ז כי הוא ברור. שוב ראיתי שבכתובות (ס"ט ע"א) מבואר להדיא כהתוס' דקאמר התם אי בעי לסלוקה בחדא ארעא ה"נ דלא מצי מסלק לה עיי"ש מכלל דעיקר דין חלוקה הוא בכל שדה ושדה:

שם מעלינן ליה כנכסי דבר מריון. רש"י פי' דדוקא בשדה הבעל דאיכא צד סברא לומר שלפעמים שזו מתברכת יותר מזו. בהא הוא דאמרינן ליה מעלינן כנכסי דבר מריון אבל בבית השלחין דליכא למימר שזו מתברכת יותר מזו כיון דברכתן תלוי' ע"י מעשה ההשקאה דדווקא בבית הבעל שברכתה תלוי' ע"י גשמים דבהן אמרינן שפיר פעמים שזו מתברכת כו' כדכתיב והמטרתי כו' חלקה אחת תמטר וחלקה אחת לא תמטר א"כ חזינן מקרא דלפעמים משכחת כה"ג משא"כ בבה"ש דברכתן תלוי' ע"י מעשה ההשקאה לא שייך זה. ולכך לא אמרינן בהו הך סברא דמעלינן כנכסי דבר מריון. ולפירושו הא דלקמן בתרתי ארעתא אתרי נגרי ואחד נגרא מיירי ג"כ באית לי' ארעא אמצרא כמו הא דלעיל. ולפ"ז ליתא להך דינא דחידש ה"ר יונה הביאו הרא"ש דעיקר דין חלוקה מדאורייתא הוא בכל שדה ושדה בפני עצמה ולא לחלוק שדה כנגד שדה דהך דינא לא מוכח רק משיטת התוס' ודו"ק. ובאמת ששיטה זו מיושבת טפי בשמעתין משיטת התוס' כמש"כ הרא"ש בתשובה והביאו הב"י סי' קע"ד עיי"ש. דהשתא כולה סוגיא בחדא גוונא מיירי באית ליה ארעא אמצרא ועוד דהך דינא דנפיק לפירוש התוס' דעיקר חלוקה דאורייתא הוא בכל שדה בפני עצמה ולא לחלוק שדה כנגד שדה הוא דוחק גדול דמה סברא הוא זה דנימא דיחלוקו כל שדה ושדה בפ"ע. ועיקר מה שהקשו התוספות דהא גם בביה"ש נמי פעמים שזה לוקה בשדפון אינה קושיא כ"כ כמש"כ הרא"ש בתשובה דזה לא שכיח עיי"ש. ושיטת התוס' דבלא שום סברא מצי למימר מעלינן לך כנכסי דבר מריון. והנה מדברי התוס' היה נראה דבלא שום צד סברא יכול לומר כן. והרא"ש נתן קצת טעם לזה. דזהו גופיה צד זכות שיש לו שאם תפול בגורלו יוכל לקחת בעדה יותר משוויה בעבור שהיא חביבה עליו שהיא סמוכה למצר שלו. וכן כתב הנ"י וברש"א העמיס זה גם בכוונת התוס' ואינו מוכרח ואדרבא מסוף לשונם נראה דלא כוונו לזה ודו"ק. ולשיטתם זאת הוכרחו לפרש הא דתרתי ארעתא אתרי נגרי ואחד נגרא דלא מיירי בזבין אמצרא. וכבר כ' הרא"ש שהוא דוחק. ובהא דאחד נגרא פירשו התוס' דהנגר הוא באמצע. וביאר ברש"א כוונתם בזה דאל"כ ה"ל שדה אחת ולכ"ע אין חולקין אותה לחלקים קטנים דהא חלק פשוט לכו"ע יהבינן אחד מצרא עכ"פ בשדה אחת דהא הך קרא דדרשי' מיניה בכור הכי קדריש מקיש חלק בכור לפשוט. ש"מ דפשוט נוטל חלקו עכ"פ בשדה א' ביחד. ולכך הוכרחו התוס' לפרש שהנגר מפסיק ביניהם דה"ל ב' שדות. ולפ"ז הא דאמר אביי בעינן אפושי אריסי ע"כ דלא מפרשי כפירש"י ששדהו יהיה באמצע רק שע"י ריבוי אריסין ישתמר שדהו יותר אף שלא תהיה באמצע. וכן ביאר ברש"א כוונת התוס' והוא מוכרח בדבריהם. זולתי מה שהוסיף במהרש"א להקשות לפ"ז על הרא"ש ונ"י דמפרשי כהתוס' ואפ"ה כתבו כפירש"י בהא דאביי ונדחק בזה הרבה והניח בצ"ע. ובאמת אינה קושיא כלל דנהי דהתוס' מפרשי דהנגר באמצע אבל מ"מ אין דבריה' מוכרחין בזה גם לפי שיטתם דאי משום דבלא"ה יהיה הכל שדה א' כמש"כ רש"א. הנה גם זולת הנגר איכא הרבה דברים המפסיקין בין השדות דלא להוי שדה א' לענין פיאה ונכסי הגר המצר והחצב כו' כדאמרי' פ' חזקת (דף נ"ו) עיי"ש. ולשיטת התוס' דדינא דאורייתא לחלק כל שדה בפ"ע א"כ מסתמא כל הני דמפסיקין לפיאה ונכסי הגר מפסיקין נמי לענין זה. וא"כ שפיר נוכל לומר שהנגר אינו באמצע רק שהוא אצל ב' השדות בסופן ואיכא הפסק אחר בין ב' השדות מצר או חצב וכדומה דמעתה שפיר יוכל להיות שיקר מקרהו חלקת השדה באמצע ולק"מ על הנ"י והרא"ש. הן אמת דמלישנא דהנ"י משמע קצת דמפרש ג"כ כהתוס' שהנגר באמצע אבל מ"מ אינו מוכרח זה בדבריו ועיין. מיהו קשה לפ"ז דא"כ למאי איצטריך הגמ' כלל לומר תרתי ארעתא אחד נגרא ובשלמא לפי' רש"י ניחא דדוקא איירי בחד נגרא שאין זו מתברכת יותר מזו אבל לפי' התוס' קשה. ולפמש"כ רש"א בדברי התוס' דנגרא דנקיט הוא משום הפסק שע"י הנגרא נעשין לב' שדות ניחא קצת דנקיט נגרא ולא הפסק אחר משום דלעיל מיניה איירי בתרי נגרי נקיט הכא חד נגרא אבל לפמש"כ לפרש בדברי הרא"ש ונ"י קשה. דא"כ למה נקיט כלל נגרא ולא קאמר תרתי ארעתא אחד מצרא ובבית הבעל. וזהו כוונת רש"א שהניח דברי הרא"ש בקושיא ולא רצה לפרש כפי מש"כ. אך אינו קושיא כ"כ וגם לפמש"כ נוכל לומר דנקיט ביה"ש משום דלעיל מיניה איירי בתרי נגרי דהיינו ביה"ש נקיט הכא חד נגרא. דביה"ש שוה אי אפשר להיות רק אחד נגרא. דבתרי נגרי זימנין דהאי מדוויל. וגם לפי' התוספות וכמש"כ רש"א ג"כ אינו מיושב כ"כ כמבואר לכל מעיין והעיקר כפי' רש"י ועיין. ולענין הלכה פסקינן בכולה סוגיין הלכה כרב יוסף והוא שמעתתא דשדה ענין ומחצה. ודברי הרמב"ם בזה אינם מובנים שנראה מדבריו דפוסק כרבה. וכבר תמה ע"ז בהגמ"י. ועיין בכ"מ ובב"י מש"כ בביאור דבריו. ואפשר דהרמב"ם היה גורס בהיפוך אר"י מתקיף לה רבה. ואין זה מהתימא דרבה יהיה מקשה לר"י דכה"ג מצינו בפ' הכונס בפלוגתא דשומר אבידה עיי"ש אלא דמסתפינא להחליט כן בדבריו מפני שכתב הה"מ דשיטתו בזה הוא כשיטת רבו. וספרו אינו מצוי ת' כעת ועיין:

סליק חדושי בבא בתרא מרבינו הגאון מו"ה דוד טעביל זצוק"ל

סוף הספר

תוכן העניינים

נחלת דוד על בבא בתרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה